כוחות הנפש של העתודים
היכן מופיעה בתורה המילה "עתודים"?התשובה המדויקת היא שהמילה מופיעה בשלושה מקומות: בפרשת ויצא (בסיפור צאן לבן) היא מופיעה פעמיים; בפרשת נשא (בקרבנות הנשיאים) היא מופיעה לא פחות מ-13 פעמים; ובפרשת האזינו היא נזכרת פעם אחת נוספת. (וכן במגילת אסתר 'להיות היהודים עתודים ליום הזה' - קרי 'עתידים' וכתיב 'עתודים')
שאלתי אנשים רבים את השאלה הזו, והתוצאות היו מפתיעות: כמעט כולם ידעו לצטט מיד את המקור בפרשת ויצא. מעטים מאוד נזכרו בפרשת נשא, וכמעט אף אחד לא ידע להצביע על פרשת האזינו.
נתון זה דורש התבוננות עמוקה. הרי בפרשת ויצא המילה כתובה פעמיים בלבד, ואילו בפרשת נשא – בפרשת קרבנות הנשיאים השגורה כל כך על לשוננו מימי החנוכה ועד קריאת התורה של חודש ניסן – אנו קוראים את המילים הללו שוב ושוב. השאלה זועקת: כיצד ייתכן שרובנו איננו זוכרים את ה"עתודים" של פרשת נשא? המילים "אילים חמישה, עתודים חמישה" הן מילים שאנו קוראים ומשננים באזור 30 פעמים בכל שנה!
המדהים הוא, שהשאלה הזו נשאלה אנשים גם מיד לאחר קריאת פרשת נשא, ובמהלך השבוע שלאחריה. מדובר באנשים שקראו את הפרשה לפחות פעם אחת בציבור, ועוד פעמיים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום" (ויש שקראו אף יותר). מדוע, אם כן, המילה פשוט חמקה מזיכרוננו? ושאלה נוספת שעלינו לשאול את עצמנו: מהם בכלל אותם "עתודים"?
בין סיפור מרתק לשגרה מבורכת
ניתן להציע לכך כמה הסברים. הסבר אחד נעוץ באופי הקריאה: כאשר אנו עוסקים בפרשיות הקרבנות, אנו נוטים לעיתים לקרוא את הדברים כסדרם מבלי לדקדק במהותו של כל בעל חיים. זאת בניגוד לסיפור צאן יעקב בפרשת ויצא, שם כל התיאור חריג, ציורי ושונה – "עקודים נקודים וברודים", "והנה העתודים העולים על הצאן". הסיפור המרתק נחקק בזיכרוננו בקלות רבה יותר.ייתכן גם שה"גרסא דינקותא" שלנו, אותם סיפורי חומש שלמדנו כילדים בתלמוד התורה, טרייה וחזקה יותר לגבי פרשת ויצא, מאשר לגבי המפרט הטכני של הקרבנות בפרשת נשא, וכל שכן לגבי שירת האזינו המורכבת.
אולם, אפשר לומר דבר עמוק ונוקב יותר, הנוגע לכוחות הנפש שלנו. מכיוון שאנו יודעים מראש שפרשיית קרבנות י"ב הנשיאים חוזרת על עצמה פעם אחר פעם בנוסח כמעט זהה, המוח שלנו נוטה "להעביר הילוך" עוד לפני תחילת הקריאה של הנשיא הראשון. אנו נכנסים למעין מצב של "טייס אוטומטי" – זינוק קדימה במטרה להתחיל, לקרוא ולסיים את הרצף הארוך של י"ב הנשיאים.
הריצה המנטלית הזו מונעת מאיתנו לעצור, להתבונן בפירוש המילים ולשאול את עצמנו 'מה בעצם כתוב כאן' – אפילו אצל הנשיא הראשון.
ההחמצה שבחוסר המבט
אילו באמת היה מפריע לנו וחורה לנו שאיננו יודעים מה פירוש המילה "עתודים", היינו עוצרים ומחפשים האם רש"י מפרש זאת. ואם לא מצאנו, היינו מתעכבים ומדפדפים עד שהיינו מגלים את הפשט (אגב, עתודים הם תיישים צעירים, שלב התפתחותי שבין הגדי לתיש הבוגר).אילו היינו מעיינים, היינו בודקים היכן המילה הזו כתובה עוד, ואולי מוצאים שם את פירוש המילים. יתרה מזו: אילו היינו קוראים מתוך התבוננות, היינו שמים לב שדווקא אצל הנשיא הראשון המילה "עתודים" נכתבת בכתיב מלא (עם האות ו'), ואילו אצל שאר הנשיאים היא נכתבת בכתיב חסר – "עתדים".
שינוי קטן זה לא נעלם מעיני רבותינו המפרשים: ה'דעת זקנים' לבעלי התוספות ובעל הטורים מבארים שהאות ו' היתרה אצל נחשון בן עמינדב רומזת לשישה דברים נשגבים שנתחדשו באותו היום (שהיה ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים ועוד), או לשישה צדיקים שעתידים לצאת מנחשון, או כרמז לדוד המלך שהתברך בשש ברכות.
העולה מן הדברים הוא יסוד גדול לחיינו: אף על פי שאין עיקר עמלנו ותלמודנו בפרשת השבוע, מכל מקום מוטלת עלינו החובה לשים לב, להעמיק ולהבין את פשוטו של מקרא. כאשר נתרגל לקרוא מתוך התבוננות ולא מתוך שגרה, נזכה בעזרת ה' לידיעת התורה ולהבנתה באופן מושלם. אמן.
