הבה ונתבונן בתופעה חינוכית, מצויה עד מאד, אך בד בבד גם קצת מרגיזה:
'אבא, אני יכול לקחת עוגיה?'
- "כן מתוק, אתה יכול. הנה אני מביא לך עוגיה".
'אבא, אני רוצה שתיים!!!'

מוכר? מאד!
מרגיז? לעיתים.
עד שאני, האבא, מרשה לך עוגיה/ופל/איגלו/שוקולד וכו', מיד אתה כבר מבקש שתיים?
'תאכל אחד, תגמור, ואז תבקש עוד'.... אנו נוהגים לומר...

והשיח הזה, מצוי עד מאד, בכל בית ובכל משפחה (או שמא רק אצלי כך הדברים?!).

אך התבוננות מעמיקה בפרשת ויצא, תתן לנו אור חדש על האירוע, וזווית רעננה לפרש את בקשת הילד, ולהפוך את הלימון שבבקשתו, ללימונדה.

לאה אמנו, זוכה להקים חלק נכבד משבטי י-ה.
יולדת את ראובן, את שמעון ואת לוי.
ויודעת ברוח הקודש, כי לכאורה זהו חלקה, רבע מכלל י"ב השבטים.
עוברת תקופה, ולמרבה ההפתעה לאה יולדת ילד רביעי.
מאורע זה ראוי לציון יותר מקודמיו, הן בעצם הלידה, והן בבחירת השם שצריך לקבל הינוקא.
'ותאמר הפעם אודה את השם, ותקרא שמו יהודה'.
היא מודה על הזכות הגדולה 'שנטלתי יותר מחלקי'.
אך אז קורה משהו.
'ותעמד מלדת'.
רק אחרי תקופה משמעותית יותר, היא זוכה שוב להביא עוד שני שבטים, יששכר וזבולון.

והמפרשים עומדים על מהות הדבר, האם ההודאה שלה על לידת יהודה, היא סיבה לעצירת לידותיה? ל'ותעמד מלדת'? אתמהה.
ודרכים רבים נאמרו בענין זה.
אחד הדרכים הידועות, ע"פ בעלי המוסר, מבארת את ענין הבקשה מה', לזכות לעוד.
לאה שאכן נטלה יותר מחלקה, והודתה על כך בפה מלא, נתבעה בדקות על כך שלא ביקשה עוד, לא שאפה וחפצה להביא עוד ילדים, עוד שבטים שיצאו ממנה.
במקביל לכך, אצל רחל שילדה את יוסף, תוך כדי מכאובי הלידה, היא כבר חושבת על העתיד: 'יוסף ה' לי בן אחר, ותקרא שמו יוסף'.
ואכן זכתה ללידת בנימין, צעיר השבטים.
משמעות הדבר, שיחד עם ההודאה על העבר, נדרשת ומתבקשת גם בקשה לעתיד.
הבה וננסה להבין את מהות הדבר.
הרי רבות מדברים על מעלת ההודאה להשי"ת, ולמה ההודאה לכאורה 'דורשת' גם 'בקשה לעתיד'?

אלא, הודאה היא הכרה בנתינה שנתן לנו הנותן.
אנו מכירים בכך שהוא הביא משהו שחסר לנו, ואומרים על כך תודה.
אבל מי ערב לנו שבאמת הדבר חסר לנו? הרי גם לאותה דודה זקנה שקפצה לביקור והביאה לנו 'חליטת תה צמחים' בטעם לבנדר, אנו אומרים 'תודה', למרות שאין לנו כל כוונה להשתמש במתנתה, או אולי לזרוק אותה אל מעמקי הארון עד ערב פסח?!
מי אמר שהסוכריה שנתת לילד של השכן בבית הכנסת, והוא אמר לך תודה מנומסת, אכן נדרשת לו? אולי הוא בכלל לא אוהב סוכריות (נו באמת, דוגמא לא מוצלחת... איזה ילד לא אוהב סוכריה?!...) והוא אומר תודה מנימוס, לסבא החביב, מחלק הסוכריות... (איך אומרים את זה באידיש?!)
אבל אם הילד יבקש עוד, סימן שהוא אכן מכיר במתנה, מבין את ערכה, ומבקש עוד.

כשאתה מציע לילד משהו ומיד הוא מבקש שתיים, זו התודה הכי גדולה שיש!
זה מוכיח שהילד, המקבל, מכיר את הנתינה, ומעריך אותה, וכיון שיודע שזה דבר טוב/טעים/משתלם, מיד הוא מבקש עוד!
היינו: בקשת ה'עוד', אינה מחוצפה או זלזול, אלא כהערכה עמוקה והכרה בערך הנתינה. ומי שמכיר בערך הנתינה, רוצה עוד!!

כשהקב"ה נותן עוד ילד ללאה, היא מודה בכל פה, הפעם אודה את ה'. אבל רק בקשה לילד נוסף, כרחל, 'יוסף ה' לי בן אחר' מראה שאכן ההערכה לנתינה היא מוחלטת, והיא נותנת ערך גם לנתינה הראשונה.
ולכן הודאה בלי בקשה - 'ותעמד מלדת'.

א"כ, בפעם הבאה שהילד מבקש 'תביא שתיים' אולי לא תמיד ניענה לבקשתו מטעמי חינוך, אך לכל הפחות נוכל ליהנות ולהתעודד מכך שהילד מעריך את מה שנתנו לו... ומיד הוא כבר מבקש עוד, לפני הביס הראשון...
הפעם אודה. יוסף ה' לי עוד...

ניתן להוסיף על הדברים:
בהתבוננות בסדר התפילה, כל הודאה, מביאה גם בקשה.
אנו מסיימים את ברכת 'מודים' בה הודינו להשי"ת על חיינו המסורים בידיך, על ניסך שבכל יום עמנו וכו', ומיד לאחר מכן אנו פותחים בברכה שכל כולה בקשה: שים שלום. טובה. וברכה. חן. וחסד. ורחמים. וכו' וכו'.
מודים דרבנן. מודים אנחנו לך... יוצרנו יוצר בראשית... כן תחינו ותקימנו...
כי הן הן הדברים. מיד לאחר התודה, אנו מכירים בנתינה, מודים עליה ומבקשים לעתיד (ממש כמו ב'תשובה', חרטה וידוי עזיבת החטא ומיד קבלה לעתיד...).