סיכום פרשת בלק

המשך פרק כ״ב – בלק ובלעם
פחד מואב והשליחות לבלעם (פסוקים ב' – י״ד)

בלק בן ציפור מנסיכי מדין ראה מה עשו ישראל לסיחון ועוג והבין שהם עומדים עוד מעט להשמיד את מואב,

המואבים גם פחדו מאוד מבני ישראל ולכן פנו למדין ששם היה משה לפני מצרים כדי לברר מה כחו, וכשהיו שם לקחו את בלק ומינו אותו למלכם,
זקני מדין ענו להם שהכח של משה הוא בפיו ולכן המואבים יחד עם המדינים שלחו מזקניהם אל בלעם בן בעור שהיה בארם ארצו, על מנת לקרוא לו שיעזור למואב תמורת תשלום.

בלק ציוה את הזקנים לספר לבלעם שישראל יצאו ממצרים אפילו שהייתה מבוצרת וחזקה, הרג את המלכים ששמרו עלינו, ועכשיו חונה ממש לידינו ועומד להרוג אותנו.

לכן הוא מבקש מבלעם שיבוא מיד ויקלל את ישראל וכך אולי אחרי הקללה יוכלו להדוף אותם לגרש אותם מהאיזור, כי הרי כבר נוכחו כולם לדעת במלחמת סיחון ומואב שהקללות של בלעם מתקיימות,

זקני מואב ומדין הלכו אל בלעם עם כלי כישוף בידם על מנת שבלעם לא יוכל להתחמק, כמו כן זקני מדין סיכמו ביניהם שאם בלעם ידחה אותם ולו פעם אחת, סימן שאין בידו לעזור להם,

כשהגיעו אל בלעם ומסרו לו את דברי בלק אמר להם בלעם שימתינו אצלו בלילה לראות האם ה' יאשר לו ללכת עם אנשים כמוהם, או שה' דואג על כבודו ויתן לו רק עם חשובים מהם, וכך הוא הציג כאילו ה' לא יכול לשללו ממנו את האפשרות לקלל אלא רק השאלה עם מי ללכת,

כששמעו זאת זקני מדין הם הבינו שלא תצא תועלת מבלעם וחזרו לארצם, אך זקני מואב נשארו בלילה להמתין ולמוע מה יאמר ה'

בלילה ה' רצה להטעותו, כאילו לא הכל גלוי וידוע לפניו, ושאל את בלעם מי האנשים שבאו אליו, בלעם עונה ומספר בגאווה שמלך מואב שלח אותם אליו, הוא אומר מה הם ביקשו ממנו כשהוא מוסיף יותר ממה שביקשו ואומר שישמיד את עם ישראל לגמרי ולא רק יגרש אותו.

ה' אוסר עליו ללכת, אמר לו בלעם אם כך אני אקלל אותם מכאן, ענה לו ה' שגם את זה הוא לא מסכים לו, אמר לו בלעם שאם כך הוא יברך אותם, ענה לו ה' שלא יברך ולא יקלל.

בבוקר קם בלעם, משקר על המואבים ומספר להם שמחמת כבודו ה' לא מרשה לו ללכת עם אנשים פשוטים כמוהם ולכן שיחזרו לארצם,

קמו שרי מואב, חזרו אל בלק ואמרו לו שבלעם לא הסכים ללכת איתם אלא יסכים רק עם אנשים שיותר חשובים מהם.

שליחות שנייה והאתון (פסוקים ט״ו – כ״א)

בלק אכן שולח אנשים חשובים יותר ומבטיח תשלום יותר גבוה ממה שקבל בלעם בזמנו מסיחון, וגם להם בלעם אומר שיחכו לבוקר לראות מה יגיד ה',

הוא מסביר להם שבלי רשות מה' הוא לא יכול לבטל את הברכות שה' בירך כבר את אברהם יצחק ויעקב אפילו אם בלק ישלם לו את כל רכושו,

בלילה ה' נגלה אליו ואומר לו שהוא לא מסכים לו ללכת על מנת לקלל אך אם הוא חושב שהם עומדים לשלם לו שכר גם אם לא יקלל, הוא מסכים לו ללכת.

בלעם קם בבוקר, ומצטרף לזקני מואב.

מרוב שנאה הוא לא נותן לעבדים שלו לחבוש בשבילו את האתון שלו אלא הוא עושה זאת בעצמו.

פרק כ"ב – בלעם מגיע מארם למואב אל בלק (פסוקים כ"ב – ל"ח)

ה' ראה שלמרות שהוא אמר לבלעם לא ללכת בשביל לקלל, בלעם הולך על מנת לקלל את ישראל, לכן ה' כועס עליו ושולח אליו מלאך של רחמים על מנת לנסות למנוע אותו מלחטוא ולהאבד מהעולם,

בלעם הלך כששני נעריו משרתיו הולכים עמו, והמלאך ניצב מולו באמצע הדרך עם חרב שלופה ביד כשהוא מרמז שכמו שהוא הלך להילחם עם ישראל בכחם שזה הפה, כך הוא נלחם עם בלעם בכח של אומות העולם, בלעם עצמו לא ראה את המלאך, אך האתון כן ראתה, ולכן סטתה מן הדרך וירדה לשדה שבצד, על מנת לעקוף את המלאך שמפריע לה.

מכיוון שבלעם לא הבין למה היא עושה את זה הוא היכה אותה במקלו כדי שתחזור לדרך.

לאחר מכן כשעברו בשביל צר שעובר בין הכרמים, שוב נעמד מלאך ה' למול האתון, כעת בגלל שהיו גדרות אבנים בצד הדרך ולא שטח פתוח, על מנת לעקוף את המלאך נאלצה הבהמה להיצמד לגדר ולכן רגל בלעם נמעכה על הקיר, כעת בלעם הכה אותה מכה יותר חזקה כי זה היה לא רק בשביל להחזיר אותה לדרך אלא גם מחמת הכעס על הכאב שגרמה לו.

בהמשך הדרך הם עברו במקום ממש צר ששם האתון לא תוכל לעקוף אותו, כשהאתון ראתה שאין לה איך להתקדם, רבצה במקומה, חמתו של בלעם בערה בו והוא היכה בשלישית את האתון.

ה' פתח בפי האתון את כח הדיבור שהכין כבר מששת ימי בראשית, וזה היה בשביל שבלעם ישים לב ויזכר שה' הוא מחליט מי מדבר, מה כל אחד יאמר ויחזור בתשובה.

אמרה האתון לבלעם: "האם עשיתי לך משהו עד היום הזה שהגיע לי המכות שנתת לי שלוש פעמים?"

ענה לה בלעם שהוא היכה אותה בגלל שהיא צחקה עליו וביזתה אותו, והוסיף שאם היה לו חרב היה כבר הורג אותה.

כששמעו את זה שרי מואב שהלכו איתו, הם ביזו אותו ביותר שהרי הוא הולך לנסות להשמיד עם שלם ע"י הפה שלו, והרי אתון פשוטה הוא לא מצליח להרוג וצריך חרב בשביל זה.

אמרה לו האתון הרי אני האתון שעליי ורק עלי אתה רוכב מאז ומתמיד האם אי פעם עשית לך כזה דבר? היית צריך להבין שיש לי סיבה מוצדקת שלכן עשיתי זאת, ענה לה בלעם שהיא אכן צודקת והיא אף פעם לא עשתה לו כזה דבר.

מיד הרג המלאך את האתון על מנת שבלעם לא יתבזה שבהמה ניצחה אותו ואיפשר ה' לבלעם לראות את המלאך שעומד בדרך עם החרב שלופה בידו, בלעם לא נבהל אלא קד והשתחווה למלאך.

שאל אותו מלאך ה' מדוע הוא היכה אותה, הרי הוא זה שהפריע לאתון ללכת והאתון עשתה נגד רצונו של המלאך וניסתה כן ללכת בכל שלושת הפעמים, ויתכן שאם האתון הייתה שומעת בקולו ונעצרת הוא היה משאיר אותה בחיים והורג את בלעם.

בלעם מודה שהיה צריך לחשוב שאולי מלאך עוצר אותה, והמשיך בלעם בחוצפה ואמר אם תגיד לי לחזור אז אפילו שה' אמר לי ללכת אני אשמע לך ואחזור.

אמר לו המלאך שימשיך עם האנשים, אבל זאת תהיה הליכה לחינם כי הוא יוכל לדבר רק מה שה' ישים בפיו שזה יהיה ברכות על ישראל, למרות זאת בלעם המשיך עם כוונה לקלל את ישראל, ושלח שליחים לבלק לבשר לו על בואו.

כששמע בלק שבלעם מגיע יצא לקראתו אל הגבול והכניס אותו לעיר החשובה שלו כדי להראות לו מה בני ישראל מתכננים להרוג.

בלק שאל את בלעם מדוע הוא לא הגיע מיד, הרי הוא יכל לכבדו גם אז, ענה לו בלעם שעכשיו ניתנה לו רשות לבוא וגם עכשיו יתכן שלא יקלל אלא ידבר רק את מה שישים ה' בפיו.

היציאה לכיוון עם ישראל (פסוקים ל"ט – מ"א)

בלק הוביל את בלעם לתוך המדינה כדי שיחמול עליהם והביא אותו לקרית חוצות שזה עיר שיש בה הרבה שווקים – שוק בשביל כל עיר במואב.

בלק התקמצן ושחט רק שור אחד וכבש אחד בשביל בלעם וכן לא נתן להם לאכול איתו בביתו אלא שלח להם את הבשר שיאכלו לבד.

בלעם נפגע וכעס על בלק ולכן הייתה ביניהם מריבה בבוקר, ובלק היה צריך לשכנע את בלעם ללכת איתו, לאחר שבלעם השתכנע הוא לקח אותו למקום גבוה ששם היו עובדים את ה'בעל' אחד האלילים של כנען, וכשעמדו שם הם ראו את קצה העם.

פרק כ"ג – המזבחות, הנסיונות לקלל והברכות
ההכנה לברכות הראשונות (פסוקים א' – ו')

בלעם מורה לבלק להכין לו שבעה מזבחות ולהביא שבעה פרים ושבעה אילים, בלק בנה והביא את כל מה שבלעם ציוה עליו, והם מעלים את הבהמות קורבנות לה' – בכל מזבח פר אחד ואיל אחד.

בלעם ביקש מבלק לעמוד ליד המזבחות כשהוא הולך לבדו בשקט לצד לנסות אולי ה' במקרה יתגלה עליו, למרות שבדרך כלל מתגלה עליו רק בלילה כשהוא ישן, והוא מוסיף שאם זה יקרה הוא יחזור ויגיד לו מה שה' אמר.

ה' אכן נגלה עליו אבל בדרך מקרה ובזיון והוא שם בפיו ברכות, כשבלעם שומע שמה שה' שם בפיו זה ברכות ולא קללות הוא לא רוצה ללכת לבלק ולהתבזות, אך ה' מצווה אותו ללכת ולהגיד את מה שהוא שם בפיו.

בלעם חוזר אל בלק ורואה אותו כשהוא עומד עם כל שרי מואב וממתין לו, הוא מגיע אליו ואומר לו את הדברים שה' שם בפיו.

הברכות הראשונות (פסוקים ז' – י"ב)

בלעם מספר בדרך משל שבלק קרא לו לבוא מארם לקלל את עם ישראל ולבוא לנסות לגרום לה' לכעוס על עם ישראל.

אבל מסביר בלעם לבלק שאני לא יכול לקלל אותם אם ה' לא רוצה לקלל אותם, וכן אני לא יכול להצליח לגרום לה' לכעוס עליהם אם הוא לא מוכן לכעוס עליהם.

והוא גם מסביר לבלק שעם ישראל חזק עם שורשים איתנים, עם האבות והאמהות שיגנו עליהם מפני קללות, ושהרי בזכותם עם ישראל מופרד משאר העמים ולא נחשב ביחד עם כל אומות העולם.

הכמות של עם ישראל כזאת גדולה שאי אפשר לספור את הכמות שלהם ואת המצוות שהם מקיימים, כמו כן הקב"ה מחשיב וסופר כל תינוק שנולד ולכן זכותם של התינוקות שלא חטאו בוודאי תגן עליהם מפני קללות.

בלעם ממשיך לשבח את עם ישראל על ידי שמאחל לעצמו את מה שיש לישראל, שזוכים לעולם הבא ושיקומו בתחיית המתים.

בלק כועס על בלעם ואומר לו שהרי הוא אמר לו לקלל אותם ולא לברך, ועונה לו בלעם שהרי הוא אמר לו כשנפגשו שמה שה' ישים בפיו זה מה שהוא יגיד.

ההכנה לברכות השניות (פסוקים י"ג – י"ז)

בלק לוקח את בלעם לשדה שאפשר לצפות שם למרחק ומשם העלה אותו אל ראש הפסגה, כי בלק חזה שעם ישראל עומד להינזק מפסגה (מות משה רבנו) והוא חשב שזה הנזק המדובר, משם הם יכלו לראות רק ממש קצת מעם ישראל, בלק בנה לבלעם שבעה מזבחות וביקש ממנו לקלל את ישראל.

בלעם העלה פר ואיל לקרבן בכל מזבח והורה לבלק לחכות עד שיחזור, הוא הלך הצידה וה' נגלה אליו שום בדרך מקרה ובזיון ושם בפיו ברכות, בלעם שוב לא רוצה ללכת אך ה' מצווה אותו ללכת אליו.

בלעם חוזר אל בלק ורואה אותו ממתין ליד המזבח רק עם חלק משרי מואב כי חלק גדול התייאשו מבלעם וחזרו, כשבלעם מגיע בלק שואל אותו בזלזול מה ה' שם בפיך, כשהוא מדגיש שלבלעם אין שום דבר מעצמו

הברכות השניות (פסוקים י"ח – כ"ד)

בלעם מדבר בדרך משל ומורה לבלק לעמוד על רגליו שהרי כמו שבלק עצמו אמר – דבריו הם דברי ה' ולכן אין לבלק רשות להמשיך לשבת כששומע את דברי ה'.

הוא אומר לבלק שהוא בכלל לא מבין מה הוא חשב כשהוא ביקש ממנו לקלל את ישראל, הרי ה' כבר הבטיח שעם ישראל יקבל את הארץ והרי ה' הוא לא כמו בן אדם שמשקר או מתחרט, האם יכול להיות שה' יגיד משהו בלי לעשות ולקיים?

ובנוגע למה שבלק שאל מה ה' אמר הוא עונה שהוא לקח מפי ה' ברכה ומכיוון שזה מה שה' שם בפיו הוא לא יכול להחזיר את זה כי ברכת ה' קיימת לעולם.

כמו כן ה' בכלל לא מסתכל על העבירות והחטאים שלהם ואפילו כשהם חוטאים ה' נשאר איתם עם כל האהבה והידידות המלכותית.

ובנוגע למה ששלח לו בלק בתחילה ש'עם יצא ממצרים' מדגיש בלעם שזה לא נכון שהרי ה' הוציא אותם עם הניסים הכבירים והאדירים שלו ואין סיבה שפתאום ה' ירצה שיקללו אותם,

כמו כן יש עוד סיבות למה ה' לא יתן שיקללו את עמו, שהרי אין להם אנשים מכשפים וקוסמים טמאים והם בכלל לא צריכים אותם שהרי ה' אומר להם הכל דרך הנביאים והאורים ותומים.

ועם ישראל גם הוא עם מיוחד שבשונה מכל אומות העולם, כל בוקר הוא מיד בקומו מתגבר ועושה את רצון ה', ציצית, תפילין, תפילה וקריאת שמע, וגם בלילה הם לא הולכים לישון לפני שקוראים קריאת שמע, ומשמידים בכך את כל המזיקים שלהם, לכן אין סיבה שתצליח לגרום שה' יסכים לקלל אותם.

בלק אומר לבלעם שהוא מבין שהוא לא יכל לקלל, אבל שלכל הפחות היה שותק ולא מברך, עונה לו בלעם שהרי הוא הסביר לו שמה שה' אומר הוא חייב להגיד.

ההכנה לברכות השלישיות (פרק כ"ג פס' כ"ז – פרק כ"ד פס' א')

בלק לוקח את בלעם לראש ההר ששם נמצא הפסל פעור כי ידע שעתידים לסבול בגללו וחשב שזה יהיה עכשיו, בלעם מצווה אותו לבנות שבעה מזבחות ולהביא את הקורבנות, בלעם מקריב, והוא לא רוצה לנסות לשמוע מה ה' אומר אלא מנסה להזכיר קודם את חטא העגל ולהכניס בהם עין הרע אבל הוא לא הצליח, ובמקום זה כשהוא רואה את עם ישראל חונה, הוא מעצמו כבר לא רוצה לקלל אותם אלא לברך.

הברכות השלישיות (פסוקים א' –י"ד)

בלעם מדבר בדרך משל ומשבח את צורת אהלי ישראל שפתחי האהלים לא מכוונים אחד כנגד השני וצנועים וקדושים, ושהם חונים כל שבט בנפרד.

המחנות נראים כמו נחלים ארוכים וכמו גינות שצומחות ליד נהרות ומלאות פירות משובחים, וגם הם נודף מהם ריח המצוות כמו שהיה הריח שה' שם בגן עדן, ושיהיו בהם מלכים חזקים כמי עצי ארז.

הוא ממשיך ואומר שהמלוכה תמשיך אצלם והם ישלטו על עמים רבים, המלך הראשון שאול ינצח את אגג מלך עמלק, ואחרי שאול המלכות תתרומם ע"י דוד וע"י שלמה שיבנה את בית המקדש ואימתם תהיה על כל העמים.

הקב"ה הוא זה שמרומם ונותן לעם ישראל למלוך שהרי הוא זה שהוציא אותם ממצרים עם הניסים האדירם שעשה, וה' יתן לעם ישראל לכלות את כל מי שמצר לו ויחלק לעם ישראל את נחלתם בארץ ישראל.

עם ישראל יכבוש את ארצו בכח אדיר ובגבורה ואף אחד לא יעיז להתחיל איתם כמו שאף אחד לא מעיז להתחיל ולהקים אריה.

מי שיברך את עם ישראל יהיה מבורך ומי שיקלל יהיה מקולל.

כשבלק שמע את סיום דברי בלק שאין אפשרות לקלל את ישראל, אלא זה רק יגרום למקלל להתקלל, כועס נורא על דבריו וסופק את ידיו בצער.

הוא אומר לבלעם שהוא הזמין אותו לברך ולעומת זאת הוא כבר בירך שלוש פעמים, ולכן שיברח מהר ולא יצפה לשום כבוד או שכר.

בלעם מזכיר לו שהוא אמר לו את זה עוד לפני שהוא יצא לדרך ולמרות זאת בלק רצה שיצא ולכן כן מגיע לו שכר.

בלעם מייעץ לבלק להכשיל את עם ישראל בזנות כי ה' שונא זנות.

בלעם מוסיף לבלק עוד ארבעה נבואות שונות על מה יקרה בהמשך.

הנבואה הרביעית על מלכי ישראל (פסוקים ט"ו – י"ט)

עם ישראל אכן עומד לשלוט אבל לא עכשיו בזמן הקרוב, וכלן אתה לא צריך לחשוש, הגדולה שלו תהיה כשיקום במהירות מלך מישראל (דוד) שימחץ את
מואב ושיחששו ממנו כל העולם בני שת, ותחת שלטונו ירשו
את אדום ועם ישראל יצליח בנכסיו, ובאחרית הימים יצא
מהם מלך המשיח שישמיד את כל הרשעה שנותרה.

הנבואה החמישית על עמלק (פסוק כ')

עמלק הוא הראשון שיצא להלחם עם ישראל ובגלל זה הסוף שלו יהיה שיושמד לגמרי ולא ישאר ממנו כלום.

הנבואה השישית על בני יתרו (פסוקים כ"א – כ"ב)

בלעם התפלא על יתרו שבהתחלה יעץ איתו ביחד לפרעה הבה נתחכמה לו ובסוף הצליח להתיישב במקום חזק – בעם ישראל, ומכיוון שהוא גר בתוך עם ישראל אין לו מה לפחד שהרי גם אם הוא יגלה על ידי אשור, הוא יחזור עם עשרת השבטים ולא יאבד מן העולם כמו בלעם עצמו.

הנבואה השביעית על שאר האומות (פסוקים כ"ג – כ"ד)

בלעם נאנח ומתאבל על האומות שלא יצליחו לעמוד כשסנחריב מלך אור יבלבלם.

בלעם מוסיף כי לאחר מכן יגיעו הרומאים עם אוניות ויענו את אשור ושאר העמים היושבים העבר לנהר פרת, ובסוף גם הרומאים עצמם יעלמו.

בלעם ובלק חוזרים לארצם (פסוק כ"ה)

בלעם נפרד מבלק והולך ממואב בבושה צולע ושתום עין אל ארם נהריים, אלו היו הנבואות האחרונות שלו ופה נלקחה ממנו נבואתו לעולם עד שנהרג על ידי ישראל.

בלק גם גורש בבושה ממואב על ידי המואבים שראו שעצתו להביא את בלק לא הצליחה וחזר למדין ארצו.

פרק כ״ה – חטא בעל פעור, הריגת החוטאים, זמרי, וקנאות פנחס
חטא בעל פעור (פסוקים א' – ג')

לאחר שבני ישראל כבשו את הארצות שבעבר הירדן הם התגוררו בשטים, וכמו שלמדנו בלעם יעץ לבלק להחטיא את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה שהיא זנות שזונה העם מה' כי הדבר הזה גורם לכעס גדול מהקב"ה על ישראל.

ואכן כשהגיעו פשוטים מהעם לקנות כלי פשתן המואביות שכנעו אותם תוך כדי לשתות איתם יין, האכילו אותם מבשר בהמות שנשחטו לכבוד העבודה זרה, שכנעו אותם להשתחוות לבעל פעור, ולהתחתן איתם.

לאחר מכן הצטרפו גם אנשים חשובים והצטרפו לעובדים לבעל פעור.

ה' כעס מאוד על עם ישראל ושלח מגיפה שהחלה להרוג בעם.

מלחמת משה בחוטאים (פסוקים ד' – ה')

ה' ציווה על משה לקחת את ראשי העם ולהוקיע את כל העובדים לבעל פעור, משה אוסף את כל הממונים שמספרם הכולל הוא 88,000 איש!

כל אחד מעשרות אלפי הממונים הרג שני אנשים לבעל פעור ונהרגו באותו יום 176,000 אנשים מישראל!

מעשה זמרי ומעשה פנחס (פסוקים ו' – ט')

לאחר שמשה ציווה להרוג את כל החוטאים באו בני שבט שמעון שחטאו יותר מהשבטים האחרים והתכנסו אצל זמרי בן סלוא שמכונה גם שלומיאל בן צורישדי ושאול בן הכנענית שהוא היה נשיא השבט וטענו כנגדו שהם נהרגים ע"י משה והוא שותק, ודרשו ממנו לעשות מעשה שיציל אותם.

קם זמרי והלך אל מדינית וביקש ממנה לבוא איתו, אמרה לו המדינית כי היא ביתו של צור שהוא בלק ממלכי מדין והיא מוכנה להתחתן רק עם משה רבינו, לאחר ששכנע אותה שהוא גדול ממשה, לקח אותה איתו ונכנס איתה לפתח אהל מועד אל משה רבינו והסנהדרין, והתחצף למשה רבינו.

הוא שאל את משה האם המדינית הזאת מותרת לו, כשמשה ענה בשלילה – שאל אותו זמרי איך אם כן אשת משה ציפורה מותרת למשה עצמו, הרי גם היא ממדין.

לאחר מכן לקח אותה אל האוהל שלו בפרהסיה (מול כולם) בשביל להתחתן איתה, ומשה והדיינים בכו בפתח אהל מועד כי לא ידעו מה לעשות.

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ראה את כל מה שנעשה וקינא את קנאת ה', הו הגיע למשה ואמר לו שהרי משה בעצמו לימד שמי שמתחתן עם גויה – קנאים פוגעים בו! אמר לו משה שמכיוון שהוא הזכיר את ההלכה ראוי שהוא יקיים אותה.

פנחס יצא מתוך הסנהדרין, לקח חנית ארוכה בידו ונכנס לאהל שאליו נכנס זמרי בן סלוא, כשראה אותם בפנים הוא דקר את זמרי ואת האשה ביחד, כך שהחנית עברה בבטן שלה בקיבה ושניהם היו תפוסים בתוך הרומח, הוא הסתובב איתם בכל מחנה ישראל להראות שזמרי היה חוטא, ונעשו לו ניסים רבים לעזור לו.

פנחס השליך את שניהם מתים והתפלל לפני ה' – האם בשביל שני הפגרים האלה ימותו רבים? ואכן כשה' ראה את מעשהו של פנחס, הקשיב לתפילתו עצר את המגיפה.

במגיפה מתו 24,000 איש משבט שמעון.

סך כל המתים היה 200,000 איש! רבע מתוך עם ישראל!
שהיה לפני 800,000 איש וכעת נשארו רק 600,000 איש
כמו שמופיע בפרשת פנחס.