אשמח לכל הערה ודירוג
פרשת מטות
המשך פרק ל' – דיני נדרים ושבועות
נדרי איש ואישה (פסוקים ב' – י"ז)
איש מגיל 13 שנשבע שבועה או נדר נדר חייב לקיים אותו,
שבועה זה כשאדם נשבע שהוא יעשה או לא יעשה משהו.
נדר זה כשאדם מדיר חפץ שממנו הוא לא יהנה, ואפשר לעשות את זה גם בתנאי, שאם יקרה משהו או שאם הוא יעשה משהו החפץ יהיה מודר ממנו.
אם הוא לא מקיים את הנדר או השבועה הוא עובר על לאו של 'לא יחל דברו' ואם הוא מקיים את הנדר או השבועה הוא מקיים עשה של 'כל היוצא מפיו יעשה.
אם הוא בא לפני חכם או שלושה אנשים פשוטים ואומר שטעה כשנדר את הנדר, ואכן הם מוצאים פתח לפתוח את הנדר, הנדר מבוטל.
ילדה מעל גיל 12 הנדרים שלה חלים.
אבא שלה יכול להפר לה את הנדר עד שתהיה בוגרת, אבל בתנאי שזה יהיה באותו יום שהוא שמע את זה שהיא נדרה, ושהוא לא קיים את הנדר לפני.
אם היא מאורסת לאיש, היא עדיין לא יצאה מרשות אביה אבל כבר נכנסה לרשות בעלה, ולכן בשביל להפר לה את הנדר צריך שגם האבא וגם הבעל יפרו אותו.
אם היא התחתנה, היא יוצאת מרשות האבא לגמרי ונמצאת רק ברשות הבעל ולכן רק הוא יכול להפר, הבעל יכול להפר רק נדרים שנוגעים לעינוי נפש.
אם אחרי שהתחתנה היא התגרשה או התאלמנה, היא יוצאת מרשות בעלה ולא חוזרת לרשות אביה, ולכן אין מי שיכול להפר לה את הנדר והרי היא ככל אדם גדול.
פרק ל״א – מלחמת מדין וחלוקת השלל
מלחמת מדין (פסוקים א' – י״ב)
ה' מצווה את משה לנקום במדין על מה שהם עשו לבני ישראל, ומודיע לו שאחרי זה הוא ימות.
למרות שמשה יודע שזה יקרב את המיתה שלו הוא לא מתעכב ומזדרז לנקום את נקמת ה' ואוסף מעם ישראל 12,000 לוחמים צדיקים שילחמו – 1,000 מכל שבט כולל שבט לוי, ושאר שבט לוי ישבו והתפללו על הלוחמים.
יחד איתם הוא מצרף את פנחס שהביא את הארון עם השברי לוחות שיוצא תמיד למלחמה, את הציץ ואת החצוצרות שאיתם תוקעים במלחמה.
הוא בחר דווקא את פנחס כי הוא התחיל במצווה של השבת כבוד ה' כשהרג את הנשיא והמדינית לכן ראוי שהוא יסיים עם הריגת כל מדין, וכן שינקום את נקמת יוסף שהוא מצאצאיו והמדינים מכרו אותו למצרים.
הלוחמים ששמעו שמיתת משה תלויה במלחמה לא רצו לצאת ומשה היה צריך להכריח אותם לצאת.
הם נלחמו במדינים על פי ההלכות שמשה לימד אותם איך צריכה להיות מלחמה, כגון להשאיר צד אחד פתוח שיוכלו לברוח ממנו, הם ניצחו את מדין והרגו את כל הזכרים הגדולים שמצאו.
בלעם היה באותה עת במדין כי בא לקחת את השכר על זה שהצליח להרוג כל כך הרבה מעם ישראל על ידי עצתו, וכשראה שעם ישראל באים להילחם ניסה לרפות את ידי ישראל ולומר להם שאין סיכוי שיצליחו, לאחר מכן עשה כשפים והפריח באוויר אותו ואת חמשת מלכי מדין – אוי, רקם, צור (בלק), חור ורבע.
פנחס הציג למולם את הציץ והם נפלו ומתו חוץ מבלעם שלאחר שנפל, ישראל הרגו אותו בחרב.
בני ישראל שבו את כל נשי מדין ואת כל הילדים והילדות,
כמו כן הביאו את כל הבהמות שלהם ושאר הרכוש.
את הבתים והארמונות שלהם הם שרפו באש.
את כל השלל הם שמרו בשלמות בלי לקחת כלום והביאו את זה לכיוון המחנה כדי שמשה יגיד מה לעשות עם זה.
משה, אלעזר והנשיאים שמעו שמתוך המחנה יצאו נערים צעירים לבזוז מהשלל שהלוחמים מביאים ולכן יצאו לכיוון הלוחמים כדי למנוע את הגזל.
כשמשה ומלויו הגיעו ללוחמים הם גילו שהם השאירו את הילדים והנשים בחיים, משה כעס על הממונים ואמר להם שהרי בגלל הנשים האלה יצאנו למלחמה, הן החטיאו את עם ישראל ובגללן החלה המגפה.
לכן משה ציווה להרוג כל אשה שראויה להתחתן (מעל גיל שלוש), בשביל לדעת מי צריכה למות ומי לא, העבירו את כל הנשים אל מול הציץ, וכל מי שהיתה ראויה למות היו פניה נהיות חיוורות וירוקות וידעו שצריך להרוג אותה, וכמו כן הורה משה להרוג גם את הזכרים הקטנים.
הלוחמים אכן הרגו את הראויות למות ואת הילדים, את הילדות הקטנות הם השאירו בתור שפחות.
טהרת הלוחמים והשלל (פסוקים י״ג – כ״ד)
משה הורה ללוחמים שנטמאו שיטהרו את עצמם, את הכלים והשלל מטומאת מת ע"י הזאה של מי אפר פרה אדומה ביום השלישי והשביעי וטבילה לאחר מכן, ועד אז שלא יכנסו למחנה שכינה – לחצר המשכן.
אלעזר הכהן הוסיף שאכן זה עוזר לטומאת מת אבל אם הם רוצים להשתמש בכלים שהביאו בשביל אוכל הם צריכים להכשיר אותם מהטרפות שבלעו.
אלעזר הדריך אותם להכשיר את כלי המתכות למיניהם כל כלי כדרך שימושו, אם זה כלי שהשתמשו בו באש צריך להכשיר באש, ואם במים אז במים.
חלוקת השלל (פסוקים כ״ה – נ״ד)
ה' הורה למשה לספור ביחד עם אלעזר את השלל שהביאו ושנשיאי העדה יהיו נוכחים בספירה על מנת שלא יחשדו בהם.
את השלל הם צריכים לחלק לשני חלקים שווים, חלק אחד לתת ללוחמים וחלק שני לשאר העם.
לאחר מכן גם הלוחמים וגם העם היו צריכים לתת חלק מזה בתור תרומה לה', אך יש שני הבדלים ביניהם, ההבדל הראשון - למי מביאים וההבדל השני - כמה מביאים.
הלוחמים צריכים להביא את התרומה לאלעזר הכהן והם צריכים להביא אחד מכל חמש מאות מכל סוג.
שאר העם צריכים להביא את התרומה ללוים שהתפללו על הלוחמים והם צריכים להביא אחד מכל חמישים מכל סוג.
משה אכן סופר יחד עם אלעזר אבל נשיאי המטות לא רצו להצטרף כדי שלא יחשבו שהם חושדים חלילה במשה.
בספירה יצא כך:
675,000 צאן
72,000 בקר
61,000 חמורים
32,000 ילדות
את שאר השלל משה התיר ללוחמים להשאיר אצלם.
לאחר החלוקה לשנים, הלוחמים והעם קיבלו כל אחד חצי:
337,500 צאן
36,000 בקר
30,500 חמורים
16,000 ילדות
תרומת הלוחמים לאלעזר והעם ללווים
הלוחמים תרמו אחד מתוך כל חמש מאות כמו שאמר משה ונתנו את זה לאלעזר, סך התרומה שתרמו הלוחמים היא:
675 צאן
72 בקר
61 חמורים
32 ילדות
שאר העם תרמו אחד מתוך כל חמישים ונתנו את התרומה ללוים,
סך התרומה שתרמו שאר העם היא:
6,750 צאן
720 בקר
610 חמורים
320 ילדות
כמו כן ניגשו אל משה שרי האלפים והמאות של הלוחמים וסיפרו לו כי אחרי המלחמה הם ספרו את כל האנשים הלוחמים והם ראו שאפילו אחד לא היה חסר כי כולם ניצלו ונשמרו, ולכן הם החליטו להקדיש לה' חמישה סוגי כלי זהב שהם מצאו בבתים, הם הביאו רק את הכלים השלמים ולא את השבורים, כשם שלא נותנים לה' קרבן בעל מום.
חמשת סוגי התכשיטים הם:
1) אצעדה – צמיד שלובשים על הרגל,
2) צמיד – צמיד שלובשים על היד,
3) טבעת – שלובשים על האצבע,
4) עגיל – שלובשים על האוזן,
5) כומז – שלובשים על הבטן.
המשקל של כל הכלים הללו היו 16,750 שקלי זהב.
את הזהב הביאו לאהל מועד ועשו ממנו כלי שרת.
כל שאר הלוחמים לקחו את שלל הזהב לעצמם.
פרק ל״ב – בני ראובן וגד וחצי מנשה בעבר הירדן
בקשת הנחלה בעבר הירדן ותוכחת משה (פסוקים א' – ט"ו)
לבני ראובן וגד, היה מקנה רב מאוד והם ראו שהארץ שהם חונים בה עכשיו היא מתאימה עבור כמות גדולה של בהמות, ולכן הם ביקשו ממשה, אלעזר ונשיאי העדה שהם רוצים להישאר בעבר הירדן ולא להצטרף לחוצים את הירדן, לא בשביל נחלה, כי הם יקבלו כאן, ולא בשביל להילחם כי הרי ה' עומד לעשות ניסים לעם ישראל בכיבוש ולא באמת יצטרכו אותם.
משה מוכיח אותם ואומר להם שזה לא ראוי שאחים שלהם ילחמו והם ינוחו בנחלה שכולם כבשו, והוא הוסיף שאם הם לא יבואו להילחם הם יגרמו לכל שאר העם גם לרצות להישאר מעבר לירדן ולא לרצות להיכנס לארץ, וזה יכול לגרום שוב כמו שהיה בזמן המרגלים לכעס של ה' ולגרום שישארו עוד הרבה שנים במדבר.
המשא ומתן וההסכם (פסוקים ט"ז – כ״ד)
הם אומרים למשה שהוא צודק ובאמת הם רק יבנו לצאן ולטף שלהם מקום להיות בטוחים עד סוף המלחמה והם יכנסו וילחמו ראשונים לפני כל עם ישראל, כמו כן הם אומרים למשה שהם לא יחזרו עד שכל העם ינחל את נחלתו ובנוסף הם לא יקבלו שום נחלה בתוך ארץ ישראל.
משה מסכים ואומר שאם כך אז אפילו לא צריך שכל הגברים יבואו להילחם אלא רק הלוחמים המוצלחים, והשאר ישארו.
בני גד וראובן מסכימים לדבריו.
משה לוקח את אלעזר הכהן גדול את הנשיאים ואת יהושע כי בשביל חלוקה צריך מלך נשיא וכהן גדול, ומצווה אותם בתנאי כפול כי אחרי המלחמות בארץ ישראל אם אכן יתברר שבני גד וראובן עשו כמו שהבטיחו הם יקבלו את הנחלה, ואם לא אז הם ינחלו כמו כולם.
בני גד ובני ראובן מבקשים שהוא ישנה את ההסכם ויתן להם
כבר עכשיו את הנחלה על מנת שהם יוכלו להתמקם טוב וכדי שיהיה להם יותר קל להילחם לשם שמים.
התיישבות בעבר הירדן (פסוקים כ״ה – מ״ב)
משה אכן מסכים לדבריהם אבל מכיוון שזו ארץ מדי גדולה בשביל לתת אותה רק לשני שבטים הוא שואל את שאר העם מי רוצה להצטרף ומספר משפחות משבט מנשה מצטרפות.
לכן למעשה בני גד, בני ראובן וחצי משבט מנשה מקבלים את ממלכת סיחון, ממלכת עוג ואת הערים שמסביב.
בני גד בונים את דיבון, עטרות, ערוער, עטרות שופן, יעזר, יגבהה, בית נמרה ובית הרן, הם בונים את ההרים מבוצרות עם מקום לצאן.
בני ראובן בונים את חשבון, אלעלא קרייתים, נבו, בעל מעון ושבמה.
לנבו ובעל מעון משנים את השם שלהם עוד לפני הבניה כי הם היו קרויות על שם העבודה זרה של האמוריים, את כל שאר הערים הם בונים ואח"כ משנים את השם.
מהבנים של מכיר בן מנשה הלכו לגלעד, כבשו אותה גירשו משם את האמורי וקיבלו אותה ממשה.
יאיר אמנם לא היה משבט מנשה אך אמו היתה ממנשה ולכן הצטרף אליהם, הוא הלך וכבש את חוות הגלעד ושמכיוון שלא היו לו בנים ורצה שיהיה לו זכר קרא להם חוות יאיר על שמו.
נבח שהיה מבני מכיר הלך וכבש את קנת ושינה לה את השם לנבח על שמו.
פרשת מטות
המשך פרק ל' – דיני נדרים ושבועות
נדרי איש ואישה (פסוקים ב' – י"ז)
איש מגיל 13 שנשבע שבועה או נדר נדר חייב לקיים אותו,
שבועה זה כשאדם נשבע שהוא יעשה או לא יעשה משהו.
נדר זה כשאדם מדיר חפץ שממנו הוא לא יהנה, ואפשר לעשות את זה גם בתנאי, שאם יקרה משהו או שאם הוא יעשה משהו החפץ יהיה מודר ממנו.
אם הוא לא מקיים את הנדר או השבועה הוא עובר על לאו של 'לא יחל דברו' ואם הוא מקיים את הנדר או השבועה הוא מקיים עשה של 'כל היוצא מפיו יעשה.
אם הוא בא לפני חכם או שלושה אנשים פשוטים ואומר שטעה כשנדר את הנדר, ואכן הם מוצאים פתח לפתוח את הנדר, הנדר מבוטל.
ילדה מעל גיל 12 הנדרים שלה חלים.
אבא שלה יכול להפר לה את הנדר עד שתהיה בוגרת, אבל בתנאי שזה יהיה באותו יום שהוא שמע את זה שהיא נדרה, ושהוא לא קיים את הנדר לפני.
אם היא מאורסת לאיש, היא עדיין לא יצאה מרשות אביה אבל כבר נכנסה לרשות בעלה, ולכן בשביל להפר לה את הנדר צריך שגם האבא וגם הבעל יפרו אותו.
אם היא התחתנה, היא יוצאת מרשות האבא לגמרי ונמצאת רק ברשות הבעל ולכן רק הוא יכול להפר, הבעל יכול להפר רק נדרים שנוגעים לעינוי נפש.
אם אחרי שהתחתנה היא התגרשה או התאלמנה, היא יוצאת מרשות בעלה ולא חוזרת לרשות אביה, ולכן אין מי שיכול להפר לה את הנדר והרי היא ככל אדם גדול.
פרק ל״א – מלחמת מדין וחלוקת השלל
מלחמת מדין (פסוקים א' – י״ב)
ה' מצווה את משה לנקום במדין על מה שהם עשו לבני ישראל, ומודיע לו שאחרי זה הוא ימות.
למרות שמשה יודע שזה יקרב את המיתה שלו הוא לא מתעכב ומזדרז לנקום את נקמת ה' ואוסף מעם ישראל 12,000 לוחמים צדיקים שילחמו – 1,000 מכל שבט כולל שבט לוי, ושאר שבט לוי ישבו והתפללו על הלוחמים.
יחד איתם הוא מצרף את פנחס שהביא את הארון עם השברי לוחות שיוצא תמיד למלחמה, את הציץ ואת החצוצרות שאיתם תוקעים במלחמה.
הוא בחר דווקא את פנחס כי הוא התחיל במצווה של השבת כבוד ה' כשהרג את הנשיא והמדינית לכן ראוי שהוא יסיים עם הריגת כל מדין, וכן שינקום את נקמת יוסף שהוא מצאצאיו והמדינים מכרו אותו למצרים.
הלוחמים ששמעו שמיתת משה תלויה במלחמה לא רצו לצאת ומשה היה צריך להכריח אותם לצאת.
הם נלחמו במדינים על פי ההלכות שמשה לימד אותם איך צריכה להיות מלחמה, כגון להשאיר צד אחד פתוח שיוכלו לברוח ממנו, הם ניצחו את מדין והרגו את כל הזכרים הגדולים שמצאו.
בלעם היה באותה עת במדין כי בא לקחת את השכר על זה שהצליח להרוג כל כך הרבה מעם ישראל על ידי עצתו, וכשראה שעם ישראל באים להילחם ניסה לרפות את ידי ישראל ולומר להם שאין סיכוי שיצליחו, לאחר מכן עשה כשפים והפריח באוויר אותו ואת חמשת מלכי מדין – אוי, רקם, צור (בלק), חור ורבע.
פנחס הציג למולם את הציץ והם נפלו ומתו חוץ מבלעם שלאחר שנפל, ישראל הרגו אותו בחרב.
בני ישראל שבו את כל נשי מדין ואת כל הילדים והילדות,
כמו כן הביאו את כל הבהמות שלהם ושאר הרכוש.
את הבתים והארמונות שלהם הם שרפו באש.
את כל השלל הם שמרו בשלמות בלי לקחת כלום והביאו את זה לכיוון המחנה כדי שמשה יגיד מה לעשות עם זה.
משה, אלעזר והנשיאים שמעו שמתוך המחנה יצאו נערים צעירים לבזוז מהשלל שהלוחמים מביאים ולכן יצאו לכיוון הלוחמים כדי למנוע את הגזל.
כשמשה ומלויו הגיעו ללוחמים הם גילו שהם השאירו את הילדים והנשים בחיים, משה כעס על הממונים ואמר להם שהרי בגלל הנשים האלה יצאנו למלחמה, הן החטיאו את עם ישראל ובגללן החלה המגפה.
לכן משה ציווה להרוג כל אשה שראויה להתחתן (מעל גיל שלוש), בשביל לדעת מי צריכה למות ומי לא, העבירו את כל הנשים אל מול הציץ, וכל מי שהיתה ראויה למות היו פניה נהיות חיוורות וירוקות וידעו שצריך להרוג אותה, וכמו כן הורה משה להרוג גם את הזכרים הקטנים.
הלוחמים אכן הרגו את הראויות למות ואת הילדים, את הילדות הקטנות הם השאירו בתור שפחות.
טהרת הלוחמים והשלל (פסוקים י״ג – כ״ד)
משה הורה ללוחמים שנטמאו שיטהרו את עצמם, את הכלים והשלל מטומאת מת ע"י הזאה של מי אפר פרה אדומה ביום השלישי והשביעי וטבילה לאחר מכן, ועד אז שלא יכנסו למחנה שכינה – לחצר המשכן.
אלעזר הכהן הוסיף שאכן זה עוזר לטומאת מת אבל אם הם רוצים להשתמש בכלים שהביאו בשביל אוכל הם צריכים להכשיר אותם מהטרפות שבלעו.
אלעזר הדריך אותם להכשיר את כלי המתכות למיניהם כל כלי כדרך שימושו, אם זה כלי שהשתמשו בו באש צריך להכשיר באש, ואם במים אז במים.
חלוקת השלל (פסוקים כ״ה – נ״ד)
ה' הורה למשה לספור ביחד עם אלעזר את השלל שהביאו ושנשיאי העדה יהיו נוכחים בספירה על מנת שלא יחשדו בהם.
את השלל הם צריכים לחלק לשני חלקים שווים, חלק אחד לתת ללוחמים וחלק שני לשאר העם.
לאחר מכן גם הלוחמים וגם העם היו צריכים לתת חלק מזה בתור תרומה לה', אך יש שני הבדלים ביניהם, ההבדל הראשון - למי מביאים וההבדל השני - כמה מביאים.
הלוחמים צריכים להביא את התרומה לאלעזר הכהן והם צריכים להביא אחד מכל חמש מאות מכל סוג.
שאר העם צריכים להביא את התרומה ללוים שהתפללו על הלוחמים והם צריכים להביא אחד מכל חמישים מכל סוג.
משה אכן סופר יחד עם אלעזר אבל נשיאי המטות לא רצו להצטרף כדי שלא יחשבו שהם חושדים חלילה במשה.
בספירה יצא כך:
675,000 צאן
72,000 בקר
61,000 חמורים
32,000 ילדות
את שאר השלל משה התיר ללוחמים להשאיר אצלם.
לאחר החלוקה לשנים, הלוחמים והעם קיבלו כל אחד חצי:
337,500 צאן
36,000 בקר
30,500 חמורים
16,000 ילדות
תרומת הלוחמים לאלעזר והעם ללווים
הלוחמים תרמו אחד מתוך כל חמש מאות כמו שאמר משה ונתנו את זה לאלעזר, סך התרומה שתרמו הלוחמים היא:
675 צאן
72 בקר
61 חמורים
32 ילדות
שאר העם תרמו אחד מתוך כל חמישים ונתנו את התרומה ללוים,
סך התרומה שתרמו שאר העם היא:
6,750 צאן
720 בקר
610 חמורים
320 ילדות
כמו כן ניגשו אל משה שרי האלפים והמאות של הלוחמים וסיפרו לו כי אחרי המלחמה הם ספרו את כל האנשים הלוחמים והם ראו שאפילו אחד לא היה חסר כי כולם ניצלו ונשמרו, ולכן הם החליטו להקדיש לה' חמישה סוגי כלי זהב שהם מצאו בבתים, הם הביאו רק את הכלים השלמים ולא את השבורים, כשם שלא נותנים לה' קרבן בעל מום.
חמשת סוגי התכשיטים הם:
1) אצעדה – צמיד שלובשים על הרגל,
2) צמיד – צמיד שלובשים על היד,
3) טבעת – שלובשים על האצבע,
4) עגיל – שלובשים על האוזן,
5) כומז – שלובשים על הבטן.
המשקל של כל הכלים הללו היו 16,750 שקלי זהב.
את הזהב הביאו לאהל מועד ועשו ממנו כלי שרת.
כל שאר הלוחמים לקחו את שלל הזהב לעצמם.
פרק ל״ב – בני ראובן וגד וחצי מנשה בעבר הירדן
בקשת הנחלה בעבר הירדן ותוכחת משה (פסוקים א' – ט"ו)
לבני ראובן וגד, היה מקנה רב מאוד והם ראו שהארץ שהם חונים בה עכשיו היא מתאימה עבור כמות גדולה של בהמות, ולכן הם ביקשו ממשה, אלעזר ונשיאי העדה שהם רוצים להישאר בעבר הירדן ולא להצטרף לחוצים את הירדן, לא בשביל נחלה, כי הם יקבלו כאן, ולא בשביל להילחם כי הרי ה' עומד לעשות ניסים לעם ישראל בכיבוש ולא באמת יצטרכו אותם.
משה מוכיח אותם ואומר להם שזה לא ראוי שאחים שלהם ילחמו והם ינוחו בנחלה שכולם כבשו, והוא הוסיף שאם הם לא יבואו להילחם הם יגרמו לכל שאר העם גם לרצות להישאר מעבר לירדן ולא לרצות להיכנס לארץ, וזה יכול לגרום שוב כמו שהיה בזמן המרגלים לכעס של ה' ולגרום שישארו עוד הרבה שנים במדבר.
המשא ומתן וההסכם (פסוקים ט"ז – כ״ד)
הם אומרים למשה שהוא צודק ובאמת הם רק יבנו לצאן ולטף שלהם מקום להיות בטוחים עד סוף המלחמה והם יכנסו וילחמו ראשונים לפני כל עם ישראל, כמו כן הם אומרים למשה שהם לא יחזרו עד שכל העם ינחל את נחלתו ובנוסף הם לא יקבלו שום נחלה בתוך ארץ ישראל.
משה מסכים ואומר שאם כך אז אפילו לא צריך שכל הגברים יבואו להילחם אלא רק הלוחמים המוצלחים, והשאר ישארו.
בני גד וראובן מסכימים לדבריו.
משה לוקח את אלעזר הכהן גדול את הנשיאים ואת יהושע כי בשביל חלוקה צריך מלך נשיא וכהן גדול, ומצווה אותם בתנאי כפול כי אחרי המלחמות בארץ ישראל אם אכן יתברר שבני גד וראובן עשו כמו שהבטיחו הם יקבלו את הנחלה, ואם לא אז הם ינחלו כמו כולם.
בני גד ובני ראובן מבקשים שהוא ישנה את ההסכם ויתן להם
כבר עכשיו את הנחלה על מנת שהם יוכלו להתמקם טוב וכדי שיהיה להם יותר קל להילחם לשם שמים.
התיישבות בעבר הירדן (פסוקים כ״ה – מ״ב)
משה אכן מסכים לדבריהם אבל מכיוון שזו ארץ מדי גדולה בשביל לתת אותה רק לשני שבטים הוא שואל את שאר העם מי רוצה להצטרף ומספר משפחות משבט מנשה מצטרפות.
לכן למעשה בני גד, בני ראובן וחצי משבט מנשה מקבלים את ממלכת סיחון, ממלכת עוג ואת הערים שמסביב.
בני גד בונים את דיבון, עטרות, ערוער, עטרות שופן, יעזר, יגבהה, בית נמרה ובית הרן, הם בונים את ההרים מבוצרות עם מקום לצאן.
בני ראובן בונים את חשבון, אלעלא קרייתים, נבו, בעל מעון ושבמה.
לנבו ובעל מעון משנים את השם שלהם עוד לפני הבניה כי הם היו קרויות על שם העבודה זרה של האמוריים, את כל שאר הערים הם בונים ואח"כ משנים את השם.
מהבנים של מכיר בן מנשה הלכו לגלעד, כבשו אותה גירשו משם את האמורי וקיבלו אותה ממשה.
יאיר אמנם לא היה משבט מנשה אך אמו היתה ממנשה ולכן הצטרף אליהם, הוא הלך וכבש את חוות הגלעד ושמכיוון שלא היו לו בנים ורצה שיהיה לו זכר קרא להם חוות יאיר על שמו.
נבח שהיה מבני מכיר הלך וכבש את קנת ושינה לה את השם לנבח על שמו.
- המאמר הבא בסדרה 'סיכום פרשיות ספר במדבר': סיכום פרשת מסעי
- מאמר קודם בסדרה 'סיכום פרשיות ספר במדבר': סיכום פרשת פנחס
