מחיקת נגיעה בשם הקודש

א. פתח דבר
בפרשתן (דברים י"ב, ג'-ד') שנינו: "ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא: לא תעשון כן לה' א-להיכם". ומכאן דרשו חז"ל בגמרא במסכת מכות (כ"ב ע"א) דאסור למחוק שמו של הקדוש ברוך הוא, וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות שאינם נמחקים – לוקה מן התורה.
והנה, מן האיסור החמור המוטל על חפץ המחיקה בשמות הקודש, מסתעפת ועולה שאלת הגדרת גבולותיו של "גוף השם". יש לחקור האם איסור המחיקה חל אך ורק על עיצומה של האות כפי שנכתבה בקדושה ובצורה הראויה לה, או שמא מתפשטת הקדושה אף על חלקי דיו הנטפלים אל האות, בין אם נכתבו עמה בשעת כתיבה ובין אם נוספו ועלו עליה לאחר מכן מחמת פגעים שונים.

ב. נידון שו"ת "הרי בשמים" בדיבוק אותיות השם
בשאלה מעשית מעין זו דן בשו"ת "הרי בשמים" (חלק ב', סימן קע), במעשה שהיה בספר תורה שבעת קריאתו נפל רוק מפי הקורא על גבי אות ה"א הראשונה של שם ההויה ברוך הוא. מחמת הלחות נתרכך הדיו ונמשך ממנו קו דק, עד שנתחברה אות ה"א עם האות וא"ו שאחריה. ומכיוון שנגיעה זו פוסלת את הספר, שהרי אין האותיות מוקפות גוויל כהלכה, עמד שם הנידון האם רשאים לתקן ספר תורה זה על ידי מחיקת הקו המפריד והמחבר בין האותיות, או שמא יש במחיקת קו זה משום איסור מחיקת השם, וממילא אין לספר תורה זה תקנה לעולם.
כדי להבין את עומק הספק, יש להקדים ולעיין ביסודו של הגאון בעל "נודע ביהודה" (מהדורה תניינא, יורה דעה, סימן קסט). הנודע ביהודה דן בדין ספר תורה שנדבקו בו אותיות לאחר כתיבה, ומביא שיש מן הראשונים הסוברים שכל חסרון של "היקף גוויל" אינו פוסל אלא אם כן משעת כתיבה לא היה מוקף גוויל. אולם, אם בשעת כתיבה נאמר עליו "וכתב" כתיקונו, וכל אות הייתה מוקפת גוויל כדת וכדין, ורק לאחר זמן נתקלקל הספר ונתחברו האותיות – לא נפסל הספר בכך, ועדיין שם "ספר כשר" עליו.
אמנם, להלכה אין אנו מקילים כדעת ראשונים זו להכשיר ספר תורה שנדבקו אותיותיו אחר הכתיבה, ובודאי חשיב הספר כפסול כל זמן שהאותיות דבוקות. מכל מקום, פסק הנודע ביהודה שיש לחוש לשיטתם להחמיר. ונפקא מינה עצומה לנידון דידן: אם נדבקו אותיות של שם הקודש, שאסור למוחקן שלא לצורך, הרי לדעת אותם ראשונים הספר נחשב כשר גם עתה, ונמצא שמחיקת קו החיבור אינה נחשבת ל"מעשה תיקון" אלא למחיקה בעלמא. ממילא, יש בזה איסור חמור של מחיקת השם, וכיון שכך – נסתמו שערי התיקון, ואין שום דרך להכשיר את ספר התורה.

ג. מחלוקת הפוסקים בנטפל לשם ושיטת הפרי מגדים
ברם, הגאון בעל "הרי בשמים" פקפק ביסוד זה, והעיר שיש להתבונן מהו בכלל גדר איסור מחיקה בכהאי גוונא, שהרי אינו מוחק גוף השם והאותיות עצמן, אלא רק תוספת שנוספה אליו לאחר מכן ומחברת ביניהן.
לחיזוק דבריו הביא את דברי הגאון בעל "פרי מגדים" (אורח חיים, סימן לב, אשל אברהם, סעיף קטן מז), שכתב באמת שמותר למחוק אפילו קצת מגוף האות עצמה, כל שנשאר במותר צורת אות. ולפי דעתו, אם בגוף האות התירו מחיקת מקצתה לצורך תיקון, כל שכן וכל שכן שמותר למחוק את הנגיעה שנוספה לאות, שאינה מגוף האות כלל ועיקר.
אולם, דעת הנודע ביהודה היא שכל מה שהוא מגוף האות, יש איסור דרבנן במחיקתו אף שאין בו איסור דאורייתא (מכיוון שלא נשתנתה האות כליל). יתרה מזו חזינו בנודע ביהודה (מהדורה קמא, יורה דעה, סימן עו), שהביא את דברי מהור"ר טיאה ווייל זצ"ל, שלמד דין זה שאף ה"נטפל לשם" – דהיינו דבר שאינו מגוף האות אלא שנצמד אליה – יש בו קדושה ואסור למחקו.

ד. סוגיית "כלי מצרף" בקודש והשלכתה לדידן
ומאין מקור לדין קדושת הנטפל לשם? מהור"ר טיאה ווייל למד זאת מהמבואר במסכת פסחים (י"ט ע"א, והובא לעיל כ"ג ע"ב). שם מבוארת הגזירה ש"כלי מצרף כל מה שבתוכו לקודש", שנאמר "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת", הרי שכל מה שבכף אחת – כלי עושה את הכל חיבור אחד. ואף על פי שנחלקו שם ופליגי עליו דצירוף כלי אינו אלא מדרבנן (וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה, פרק י"ב, הלכה ז'), מכל מקום למדנו מכאן בניין אב: דבר המחובר לקודש והוי כתיבה אחת עמו – מצטרף אליו ומקבל את קדושתו מכוח החיבור.
על פי יסוד למדני זה, ביקש ה"הרי בשמים" לחדש חילוק מבריק ודק על פי המבואר בסוגיית הגמרא במסכת מנחות (כ"ד ע"א). שם מצינו חילוק מפורש בדין צירוף כלי: מדאורייתא, דווקא מה שצריך לכלי – הכלי מצרפו, ומה שאין צריך לכלי – אין כלי מצרפו. ואם נשליך זאת לנידון דידן, הרי קו הדיבוק שנוצר בין האותיות אינו נצרך לאותיות כלל ואף פוסל אותן, ולפיכך פשיטא שאין לדון בו דין צירוף וקדושה מדאורייתא.
אלא שמבואר בגמרא שרבנן גזרו שאף על גב שאינו צריך לכלי – הכלי מצרפו. אך בזה כתבו התוספות שם (ד"ה "שאין") יסוד נחוץ: גזירה זו נאמרה דווקא בשיירי מנחות, שהיו כבר קדושים קודם לכן לפני הקמיצה, וכיון שכבר היתה בהם קדושה – הרי הם מצטרפים מדרבנן גם כשאינן צריכים לכלי. אבל דבר שלא היה קדוש מעיקרא, אם אינו צריך לכלי – לא גזרו בו חכמים כלל, ואין הכלי מצרפו אפילו מדרבנן.

ה. חילוק ה"הרי בשמים" במקור הדיו של הדיבוק
מכוח דברי התוספות במנחות, טבע ה"הרי בשמים" חילוק למעשה לעניין דיו שנצטרף לאות, ותלה זאת במקורו של הדיו המקשר:​

ו. סיכום והכרעה להלכה
למעשה, למרות החילוק המובא שחידש ה"הרי בשמים" בין סוגי הדיו, מסיק שם בשולי תשובתו לסמוך על דעת החולקים על הנודע ביהודה, וסוברים שכל מה שאינו מגוף האות אלא תוספת בעלמא – יכולים למחקו ולגררו כדי להכשיר את ספר התורה.
בצירוף עוד כמה סברות היתר – שהמחיקה נעשית לצורך תיקון ומצווה, ושדעת כמה מהראשונים שאין הספר נפסל בכך בדיעבד – מכריע ה"הרי בשמים" שמותר לסופר לגרור בזהירות את קו החיבור הדק, להפריד בין האותיות ולהחזיר את ספר התורה לכשרותו, ואין לחוש בזה לאיסור מחיקת השם, ועיין שם.


​

הנני להעיר, כי חידושים אלו עלו על מכבש הכתב זה כבר, בשנים קדמוניות. והיות ובעת הזאת נצרכתי להם ולא עמד לי הזמן לחזור עליהם ולעיין בהם שנית כדבעי, העליתים על השולחן כצורתם הראשונה​