גדרי טרימא
[א] ברכות לח. "ואמר מר בר"א האי דובשא דתמרי מברכינן עלויה שהכל נהיה בדברו, מ"ט זיעה בעלמא הוא וכו', א"ל ההוא מרבנן לרבא טרימא מהו, לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה, יתיב רבינא קמיה דרבא א"ל דשומשומי קאמרת או דקורטמי קאמרת או דפורצני קאמרת, אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה א"ל חשילתא ודאי קאמרת וכו', והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכינן עילוייהו בורא פרי העץ, מ"ט במלתייהו קיימי כדמעיקרא.בגמרא זו התחדש דין טרימא, שכל פרי שהשתנתה צורתו, ברכתו קיימת – לא כן אם מימיו יצאו, שזה זיעה בעלמא, שברכתו שהכל.
[ב] ויש לברר מה הגדר המדויק של טרימא, ועד כמה ישתנה הפרי ותישאר ברכתו העץ: א. מה שיעור הריסוק, שאחריו נחשב כזיעה או שיצא מגדר "במילתייהו קיימא". ב. האם במילתייהו קיימא יש הבדל אם זה מוצק או נוזל. ג. האם בנשתנה ע"י האור זה שינוי גדול יותר. ד. במקרה שהוסיף תבלינים וכדו', האם זה משנה את הברכה.
וכן יש לדון האם המשתנים הבאים משפיעים על הברכה: נאכל כמות שהוא חי, כיצד רגילים לאוכלו ואם יש בו דין נשתנה לעילויא.
[ג] ובירושלמי לכאורה יש מחלוקת על עיקר הדין שחידש רבא. שכך כתוב בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א): "ר' זעירא בשם שמואל, ראשי לפתות ששלקן, אם בעינן הן אומר עליהם בפה"א, שחקן אומר עליהן שהכל". וביאר הפני משה שבדעת שמואל יש מחלוקת, שכן ר' אבא שהובא קודם לכן סובר בדעת שמואל שירק שחוק לעולם ברכתו שהכל, אפילו הם בעין אם נשלקו. ואם ננסה להגיד שאין מחלוקת בבלי ובירושלמי, צ"ל שהבבלי מדבר באינו שחוק לגמרי ודעת זעירי ששחוק לגמרי הוא שהכל, ואתי שפיר.
[ד] וכן כתב רש"י בד"ה טרימא מהו, וז"ל "ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק". וכן יש בט"ז (סי' רב ס"ק ד) "והא דנקט רש"י כתשן קצת, נראה דבא לפרש פירוש התיבה של טרימא למה קורין אותו כך, ופירש בזה שכותשין אותו קצת ולא לגמרי, כך הוא ביאור של תיבת טרימא". דהיינו שהמילה טרימא פרושה המילולי הוא: דבר כתוש קצת, והט"ז מדמה את זה לטרגיס שהוא חדא לתלת, ש'טרי' בלשון יון הוא שלוש.
ועוד יש להוכיח בנידון, שהרי דבש תמרים לכו"ע ברכתו שהכל, ומהו דבש זה אם לא תמר מעוך לגמרי – אא"כ נימא דמפקד פקיד, אך זה לא כל כך מסתבר, דאנן חזינן שאינו כן בתמרים שלנו. אך ברמב"ם (פ"ח מהל' ברכות ה"ד) מפורש להדיא דלא כרש"י, שכתב "אבל תמרים שמעיכן בידו והוציא גרעינים שלהם ועשיין כמו עיסה, מברך עליו בהתחלה בפה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש". הרי שדעת הרמב"ם שגם תמר מעוך ממש הרי הוא כתחילתו, דלא כרש"י וכירושלמי. ואם כן להרמב"ם מרוסק שהוא בגדר אוכל ברכתו העץ, ודבש הזב מן התמרים שהוא משקה ברכתו שהכל.
[ה] אך גם על דרגת משקה מצאנו חולק:
בתוספות (ד"ה האי דובשא) וברא"ש (פ"ו סי' יב) הביאו את דעת הבה"ג שפירש שדבש הזב מן התמרים שברכתו שהכל זה רק בעירב בו מים, אך הוא לבדו הוי כשמן זית שברכתו נשארה.
וג' ביאורים מצאנו בדבריו: א. הרא"ש כותב "ואפשר דטעמא דגאון משום דבקרא כתיב "ודבש" ולא כתיב תמרים, ואם כן קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינים הוא וכו', ולא דמי ליוצא מן הרימונים ומן התאנים וליין תפוחים, דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה וכו'". לביאור הרא"ש בבה"ג, גם זיעת כל הפירות היוצאת מאליה הוא בגדר מה שנאמר במילתיהו קיימי מעיקרא, וברכתו נשארת.
ב. הגהות אשר"י מביא ביאור אחר, שאמנם הגמ' מוכיחה שזה לא כפרי מכך שדעת רבי יהושע שיצא מגדר תרומה, אך עדיין לא אישתני לגריעותא כ"כ שירד לשהכל, אלא יורד רק לדרגת האדמה. אך הב"י (סי' רב ד"ה ועל דבש) כותב שכל הפוסקים חולקים על סברא זו.
ג. ביאור שלישי לבה"ג כתב המעדני יו"ט, שתוס' הקשו על דין זה שזיעה אינה כפרי דהא קי"ל טעם כעיקר וכ"ש זיעה עצמה. ועפ"ז אפשר לבאר שכן דעת הבה"ג שא"א להוכיח מדין תרומה דהיכא דאתמר אתמר, ולגבי ברכות לא איתמר ובמילתייהו קיימי.
מ"מ, בין לרא"ש, להגהות אשר"י ומעדני יו"ט ש"מ מהבה"ג תלת: ש"מ זיעת פירות במילתייהו קיימי, ש"מ לעולם אין שינוי למעליותא מוציא מידי ברכתו לגריעותא, שרק מים שהורידו ממעלתו הורידו מברכתו, וש"מ בנתערב בטרימא גם לגריעותא ברכתו העץ – בכך שחילק רק בזיעה.
[ו] ויסוד לסוגיא הם דברי התרומת הדשן (סי' כט):
שאלה: לטוירג"א שעושין מגודגדניות שקורין ויכשלי"ן שמבשלים אותם עד שהם נימוחים לגמרי, ומערבין בהם תבלין ודבש, יש לברך עליהם שהנ"ב או בפה"ע.
תשובה: יראה לפום המשמעות דצריך לברך עליו בפה"ע, כמו הומלתא דאתיא מבי הנדואי דמברך עליו בפה"ע כדאי' בגמ' (ברכות לו:) ופירש"י לטוירג"א, וכן בברכות מהר"ם כתב וכו', הא קמן דאע"ג דהפרי נשחק ונימוח דק דק אכתי במילתייהו קאי. אמנם אי דייקינן בפירש"י בההוא דטרימא וכו' משמע דאי הוה מרוסקין הרבה מברכינן עלייהו שהנ"ב משום דלאו במילתייהו קיימי. וא"כ גם לטוירג"א של ויכשלי"ן שהן נימוחין לגמרי וגם מעורבים בשמים ודבש דנפקי ממלתייהו, וההיא דהומלתא וכו' וי"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים משום הכי חשבינן קיימי במילתייהו, משא"כ בדבר אחר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק.
[ז] אותו לטוירג"א עליו דיבר בעל תרוה"ד שונה מהותית לכאו' מדין טרימא, שהרי טרימא זה ממש במילתייהו קיימא בלי שום שינוי מלבד שהוא מעוך, משא"כ הלטוירג"א, יש בו ג' שינויים מברייתו: שהוא נימוח, מבושל, ומעורב תבלין ודבש.
לגבי נימוח, תפס התרוה"ד את דעת רש"י, לגבי עירובי תבלין ודבש חילק בין מה שעיקרו קאי להכי ובין דבר שיש בו עוד שימושים. אך על מבושלים לא קאמר ולא מידי, ומצטרף לכאו' להבה"ג ומה שביארנו בדבריו לעיל אות ה[1].
ולכאו' יש לדייק דלמאן דסבירא ליה כהרמב"ם בטרימא, פרי המרוסק לגמרי ואפי' נשתנה ע"י האור ברכתו תהיה כמעיקרא גם אם יש בו תבלין, אי להכי קיימא מעיקרא.
[ח] הטור (סי' רב) כותב שאפשר שגם ר"י מודה בזה העניין (דין הרמב"ם בטרימא, אף שנחלק על הבה"ג בדינו לגבי זיעה), כיון שהם בעין חשובים כעיקר הפרי לדברי הכל. ונתקשה בעל הסמ"ע במילים "לדברי הכל", הרי אין חולק בגמ' על דין טרימא. ובפרישה (ס"ק יז) ניסה לדחוק דכיון דאמר רבא "הלכתא" מסתמא יש חולקים, וע"ז קאמר לדברי הכל.
אך בדרישה (ס"ק ד) כתב שה"דברי הכל" בא לכלול את דעת רש"י, שכל מה שרש"י כותב "כתוש קצת ואינו מרוסק", מדובר שכתשן עד שנעשו כמשקה אך אינו מרוסק, וניכר מאיזה פרי הוא. וכשמרוסק לגמרי עד שאין עליו שם אוכל, גם הרמב"ם מודה דלאו במילתייהו קיימא.
ומה שהרמב"ם כותב שהתרסק לגמרי, מיירי דעדיין שם אוכל עליו, ובהא רש"י נמי מודה אי נימוח לגמרי.
[ט] ובזה מיישב הדרישה מה שתמה הב"י (סו"ס רד) על התרוה"ד שדבריו הם דלא כהרמב"ם, שבאמת אין סתירה, כיון שאותו ליטורג"א שם משקה עליו, ובהא להרמב"ם נמי מברך שהכל, כדלעיל.
והערוך השולחן (סי' רב סע' כח-כט) מביא דברי הדרישה, וכן מצטט את המהרי"ק (שורש מג) "אודות הענבים שמבשלים אותן עד שיעשו עבים וקורין אותו קונפא"ט[2], ונסתפקת אם לברך עליו שהכל או העץ כיון דאישתני לעלויא וכו', נ"ל דמברך שהכל וכו' אבל האי קונפא"ט שאין לו מראה ענבים ולא טעם ענבים כלל וכו' ולא אישתני לעלויא אלא לגריעותא וכו' עכ"ל. ומדייק הערוה"ש דהמהרי"ק רק כתב שלא בא לדרך אכילתו ולא נטעי אדעתא דהכי (וזה כעין דברי התרוה"ד לגבי הימלתא), ולא הביא המהרי"ק את דעת הרמב"ם לגבי טרימא, אלא מוכח, אומר הערוה"ש, שודאי מיירי שקונפא"ט זה הוא כעין משקה עבה, וגם זה רק משום דאישתני לגריעותא דאין לו טעם ענבים ולא נטעי אדעתא דהכי.
ומסיים הערוה"ש, שפוידל"א אינו כן, דהוא אוכל ואישתני למעליותא וטועמים בו טעם הפרי, ולכן ודאי ברכתו העץ.
[י] ואהאי פוידל"א רעשה כל הארץ וזעו אמות הסיפין.
ראשית, מהו אותו פוידל"א? כתב הערוה"ש (שם סכ"ד) "שממעכין הפירות ומטגנין אותן עד שיתייבשו ומחתכין אותן לחתיכות עד שיתייבשו" ובזה איפליגו כל הני רברבתא דלעיל.
מחד, הוי כתוש לגמרי ולכן לפשטות דעת רש"י תרוה"ד והמהרי"ק הוא שהכל. אולם מאידך גם בשיטת רש"י מצאנו שדעת הב"ח שברכתו האדמה.
ויש גם את דברי הבה"ג שגם בזיעה גמורה דברכתו העץ, כל עוד לא נתערב במים – ודייקנו בדבריו שלכאו' בטרימא גם במעורב ומבושל דינו טרימא, וא"כ פוידל"א הוא העץ.
ובין הבה"ג ורש"י נמצאים דברי הרמב"ם שגם מרוסק לגמרי דינו העץ, אולם לא נתבררה שיטתו במבושל ובנתערב – שלא מצאנו כלל מה דעתו בהימלתא[3] ואף שבשלוק כן נמצא (שם ה"ג) שפסק דאי נשתני לעלויא נשתנית ברכתו לעלויא וכן להפך, אך זה רק בנשתנה ע"י האור ולא בשגם נתערב בתבלין או שגם נימוח.
וכ"ש לאחר דברי הדרישה וערוה"ש שדעתם שגם לרש"י בפוידל"א יברך העץ כיון שהוא אוכלין ונשתנה לעלויא.
[יא] ולמעשה פסק בשו"ע (סי' רב ס"ז) כדעת הרמב"ם: "תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפ"ה לא נשתנית ברכתם ומברך עליהם בופה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש"
וכתב ע"ז הרמ"א "ולפי"ז ה"ה בלטעורי"ן הנקרא פוידל"א מברכין עליהן בפה"ע וי"א לברך עליהם שהכל, וטוב לחוש לכתחילה לברך שהכל, אבל אם ברך בפה"ע יצא כי כן נראה עיקר"
והי"א הוא דעת התרוה"ד, אך בט"ז (ס"ק ד) דחה מכל וכל את דברי התרוה"ד, ואף את הדיוק שדייק ברש"י, ומכמה סיבות: א. הב"י (סי' רד) כבר הקשה על דבריו מהרמב"ם שחולק על רש"י, וכן מדברי הטור שכתב שם שהכל מודים בממשו קיים שברכתו קיימת, וכן בסימן אח"כ כתב דאפי' נחתך לחתיכות דקות לא איבד את הברכה. וגם כאן, כתב הטור שהר"י מסכים לדעת הרמב"ם, וא"כ רש"י יחידאה הוא.
ועוד יש להקשות על רש"י להבנתו של התרוה"ד, דאדרבה נידוק מהגמ' איפכא, שכך נאמר אצלינו: "אר"א תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא ואסור לעשות מהם שיכר". ואי ס"ד דמרוסק לגמרי אינו כטרימא וברכתו שהכל, למה נקט ר' אסי איסור בשיכר שאין שם אלא טעמא בעלמא, הל"ל רבותא טפי במרוסק לגמרי, שאף שממשו קיים ברכתו שהכל, אלא ודאי שאין הדין כן אלא כהרמב"ם.
וגם מלשון רש"י אין להוכיח כהבנת התרוה"ד, דהא גם הטור כאן העתיק דברי רש"י ולבסוף פסק כהרמב"ם ושכן דעת ר"י[4], אלא שבאמת גם רש"י ס"ל כהרמב"ם, ורק בא לבאר שלשון טרימא הוא דבר שכותשים קצת ולא מרוסק לגמרי, ופה אורחא דמילתא נקט האי לישנא, אבל באמת גם מרוסק טפי יש בו דין טרימא וכמו לגבי תרומה שרק שיכר אסור לעשות.
וכן יש להוכיח מנדרים (יו"ד סי' ריז) שהנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים, משמע רק דבש אבל כתוש אפילו מרוסק היטב, כל עוד יש בו ממשות פרי – אסור.
ועוד יש להוכיח, דהא גם במי בישול מסתפק הרא"ש אי ברכתו העץ, כ"ש אם יש בו ממשות כדהכא.
[יב] ולכן פסק הט"ז הלכה למעשה שפוידל"א וכל כה"ג יברך לכתחילה העץ, ואין עליו חשש כלל – ועדיף משהכל, שהרי זו ברכה מבוררת טפי.
ואפי' אם מעורב בתבלין, אינו שונה ממה שנפסק (בסי' רג ס"ז) גבי בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר, שהבשמים עיקר ומברך על התערובת ברכת הבשמים, וגם שם מדובר בבשמים שחוקים (ואמנם התרוה"ד חילק בין עומדים מתחילתם לכך לתמרים שאינם כאלה).
ומוסיף הט"ז שבסעיף י"ב פסק השו"ע שתפוחים מבושלים ברכתם העץ, והרי אנחנו עושים כן ואפי' כשנימוחו לגמרי, וא"כ גם במבושלים ומרוסקים ומעורבים מברך בפה"ע, ואין כאן בית מיחוש כלל.
וכשנעשו משקה לגמרי כזיעה לא גילה הט"ז דעתו, אך מסתמא אינו מחדש בעיקר הדין של דבש תמרים שברכתו שהכל.
[יג] וסוגיית עומדים מתחילתם לכך ונשתנו ע"י האור- דהיינו מבושלים, נתבאר יותר בסוגיית קני הסוכר.
כתב הרמב"ם (שם ה"ה): "קנים מתוקין שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפו וידמו למלח, כל הגאונים כתבו בפה"א וי"א בפה"ע, וכן אומרים: המוצץ אותן קנים, מברך בפה"א. ואני אומר שאין זה נקרא פרי ומברכין עליו שהנ"ב, לא יהא דבש של אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים דלא נשתנה ע"י האור ומברכים עליו שהכל."
והשיג עליו הטור (סי' רב) שאינו דומה לדבש תמרים, שתמרים הם פרי ואדעתא לאכלם נטעי להו, הלכך בזיעתם נשתנית ברכתם ככל הפירות שמשקים היוצאים מהם שהכל, אבל אלו הקנים אינם ראויים לאכילה ועיקר נטיעתם היא לדבש- א"כ זה פריים וברכתו העץ.
וכן הביא הב"ח (ד"ה ועל הסוכרא) את דברי המהר"ם מרוטנבורג בהגה"מ דל"ד לדבש תמרים, דהאי סוכרא אישתני לעלויא. והיינו מטעם אחר, אך בין להטור ובין להב"ח ברכתו העץ.
[יד] ובב"י קילס את דברי הטור וכתב דדברי טעם הן, ואמנם כתב דאעפ"כ כיון דפלוגתא היא לברך שהכל עדיף דעל כולם אם אמר שהכל יצא, אך בכס"מ השיג על הטור וז"ל: "אילו היה קנים אלו נמצאות בארצו של הטור לא היה טוען כן, שבמקום שנמצאות מוכרין מהם רבבות למצות אותן והרי המים היוצאים מהן כשאר מי פירות".
ומבואר מהכס"מ דאי אדעתא דהכי נטעי ליה – זה חסרון ולא יתרון, והדברים תמוהים לכאו', וכן השיג הט"ז (ס"ק יג) דאדרבה זה סיוע לטור. אך אולי יש ליישב דברי הכס"מ, שבא להוכיח שיש לו שימוש אחר מבישולו לצורך עשיית הסוכר, ולכן זה לא אדעתא דהכי. אך כיון שהרמב"ם דיבר גם על המוצץ שיברך האדמה- זהו יישוב דחוק, דנטעי אדעתא דלמצוץ ולבשל, ושניהם הוא עיקר שימוש הפרי[5].
ולמעשה פסק בשו"ע (סי' רב סט"ו) דעל הסוכר וכן המוצץ קנים, מברך שהכל משום ספק. ואין להוכיח שזה משום דס"ל כקושייתו בכס"מ, דהא בב"י גם פסק דיברך שהכל משום הספק, וייתכן שהשו"ע מודה שאדעתא דהכי זה מעלה.
ורק לדעת הרמב"ם נשתנו באור הוא חסרון, אך יש להקשות מ"ש משלקות שפסק הרמב"ם (שם ה"ג) שנשתנה באור אינו חסרון לפחות כשהוא לעלויא, הרי גם קני סוכר הוא לעלויא? ואדרבה, למה מדמה מי קנים לדבש תמרים, ידמהו למי שלקות[6]?
[טו] ובדברי הרמ"א דיש חולקין, הביא המשנ"ב (סי' רב ס"ק מב) מח' על מה הם חולקים. דיש סוברים דנחלקו רק על דין פוידל"א, ויש הסוברים שנחלק גם על עיקר דברי השו"ע שכיון שמרוסקין טפי ברכתו שהכל וכדעת רש"י ופשטות התרוה"ד והמהרי"ק. וכותב המשנ"ב שבלאו הכי קיי"ל דלא כרש"י אלא כפסק השו"ע, ורק בפוידל"א שצורתו אבדה לגמרי הדין כפסק הרמ"א דלכתחילה שהכל ואם בירך העץ יצא.
א"כ רואים שהמשנ"ב נקט דאף דקיי"ל כרש"י, מ"מ בנשתנה ע"י תבלין ובישול אינו כנימוח לחוד, ויברך שהכל גם בנשתנה לעלויא שזה כדין קני סוכר שנבאר בסעיף ט"ו.
ובביה"ל (ד"ה על הסוקא"ר) האריך בטעם הרמב"ם שפסק בקני סוכר שברכתו שהכל.
בתחילה מביא את דברי הט"ז שהשיג על הכס"מ שניסה ליישב את קושיית הטור, ודוחה את דברי הט"ז שאין כונת הכסף משנה שאדעתא דהכי הוא סיבה לשהכל, אלא שכיון שנמכר גם בשביל שימצצו, לא עדיפי משאר מי פירות שברכתן שהכל, כעין מה שניסינו ליישב באות י"ד.
אך הביה"ל לא מקבל שזהו ההסבר ברמב"ם, שהא תינח שהסוכר אינו אלא רוטב – אך כשמוצץ את הקנים עצמם יברך העץ, או לפחות האדמה. שאם עיקרו בחי יברך על החי העץ, ואם עיקרו במבושל - כך יברך על מבושל? דהיינו שא"א לומר שמציצה ובישול הם ב' דברים נפרדים, משום שאז זה נהיה כתרתי דסתרי. ועוד, שפשטות דברי הרמב"ם שהם אותו דין לגמרי[7].
וכן אומר הביה"ל שודאי עיקר דברי הטור שעיקר הקנים לסוכר נכונים, והא דאיכא דמייצו להו זה ודאי שימוש טפל, וכן בבה"ג ובאשכול.
[טז] ולכן מבאר הביה"ל, שהסיבה שמברכים שהכל על הסוכר, הוא משום שגם עצם הקנה אינו ראוי לאכילה, ומה"ט כתב הבה"ג דיברך האדמה משום דלאו פירי קמפיק ולאו פירי קאכלינן מיניה. אך הבה"ג מדמה לשותא דפרחי שמברך האדמה, אך הביה"ל סובר ששותא כן נאכל ולכן ברכתו האדמה, משא"כ קנים שלא שייך בהם אכילה כלל.
ולכן אין דין זה דומה לשלקות, משום שבשלקות לפחות יש פרי משא"כ פה, כדאמרן.
אך לפי זה יוצא שבדבר שעיקרו נאכל אין ברכתו משתנית ע"י האור, ולכן בסוכר שלנו שנעשה מסלק סוכר יברך האדמה, ואף הרשב"א שחולק בשלקות יודה כאן שנעשה לשם כך.
וחידש הביה"ל דהא דקאמר הרמב"ם דנשתנו ע"י האור משתנית ברכתו, זה רק משום שאין ניכר כלל לעין אדם שמלח זה נעשה מאותו קנה סוכר, אבל כשיש איזשהו דמיון לכאו' גם הרמב"ם יודה. ומ"מ נהגו העולם כהרמב"ם, ומברכים על הסוכר שהכל, אף שאם בירך האדמה יצא.
[יז] ולסיכום הסוגיא, ע"פ השאלות באות ב':
א. בעניין שיעור הריסוק: מצאנו מח' רש"י והרמב"ם, וכרש"י נקטו התרוה"ד והמהרי"ק, אולם הב"י דחה את דבריהם אף שכמותם דעת הירושלמי. ובעיקר דברי רש"י, הט"ז מפרש שסובר באמת כהרמב"ם, אך נראה שמלבד הדרישה שגם לדעתו אין מח' בין רש"י והרמב"ם, אין מי שסובר כך.
ב. בעניין משקה: פשטות הגמ' שהוא זיעת תמרים, וגם הדרישה וערוה"ש שהרחיקו דעתם נוקטים שדינו שהכל אלא"כ יש תואר ומראה פרי במים, אך הבה"ג חולק וסובר שרק אם נתערב בו מים דינו שהכל.
ג. בנשתנה ע"י האור: לכאו' בתרוה"ד נראה שאינו משנה את הברכה, וכן מצינו בט"ז ובב"ח ועוד, אך ברמב"ם לגבי קנים חולק ע"ז, ואמנם לדברי הביה"ל זה רק בנעקרה צורתו המקורית לגמרי.
ד. כשהוסיף תבלין: בט"ז נראה שאינו משנה ובדומה להימלתא, אך התרוה"ד מחלק בין עומד מעיקרו לכך לאינו עומד. וודאי שבערוה"ש שפסק בפוידל"א שהוא העץ גמור, שאין משנה לא אור ולא תבלין אפי' ביחד.
וכן בביה"ל יש שאם אינו נאכל כמות שהוא חי, לפחות להרמב"ם הדין משתנה, וכן אם קני סוכר רגילים לאוכלם בצורה כזו או אחרת רואים בכס"מ ועוד שיש נפק"מ, וכשיש בו עלויא אחרינא ג"כ נמצא בהשגת ההגה"מ על הרמב"ם בדין קני סוכר, שאינו דומה דבש תמרים שהוא לגריעותא לסוכר שהוא שינוי לעילויא.
[1] והב"ח (סי' רב ד"ה ולעניין הלכה) נקט בדעה שלישית, שבנימוח לגמרי מברך האדמה, שיורד רק בדרגה אחת, בדומה למה שביאר בהגהות אשר"י על הבה"ג. ויש להסתפק מה דעת הב"ח כשהם נימוחים ומבושלים, האם יורד לשהכל או לא. ומכך שהביא את דברי התרוה"ד כדעה שלישית יש להוכיח שגם כה"ג שדיבר התרוה"ד יברך האדמה להב"ח.
[2] קומפוט?
[3] ותמיהה רבתי למה השמיט דין זה.
[4] ובב"ח יישב באופן אחר עיי"ש בד"ה "ואיכא להקשות"
[5] ואמנם הרמב"ם הביא שהגאונים נחלקו במבשל אי העץ אי האדמה, אך במוצץ דעת כל הגאונים דברכתו האדמה, וייתכן שזה אינו עיקר השימוש, או שזה בגדר יש לו עילויא אחרינא.
[6] ובעיקר דין דבש תמרים יש להקשות מ"ש ממי שלקות. ולהבה"ג א"ש, אך בכ"מ במי שלקות יש פרטי דינים רבים וכמעט אינו שייך.
[7] אמנם ע"ז יש להעיר שלכאו' גם להרמב"ם יש הבדל בין מייץ לשולק וכדלעיל הערה 5.
