בליל החג, כשהשולחן כבר ערוך והסוכה מתמלאת בבני הבית, יש הנוהגים לעצור רגע בפתח ולומר: "עולו אושפיזין עילאין קדישין". המילים מוכרות, אבל כדאי לשאול מה הן מבקשות לומר. האם אנו מזמינים את אבותינו לשבת עמנו? האם אנו מבקשים ללמוד מדרכיהם? ומדוע דווקא הסוכה היא המקום שבו אנו מקבלים את פניהם?
מקור המנהג בדברי הזוהר בפרשת אמור. הזוהר קורא לסוכה "צלא דמהימנותא" - צל האמונה - ומתאר כיצד השכינה פורשת את כנפיה על היושב בה, ואברהם ושאר הצדיקים שוכנים עמו. בהמשך מסופר על רב המנונא סבא, שהיה עומד בפתח סוכתו ומזמין את האושפיזין העליונים להיכנס. כבר בתיאור הזה אפשר להרגיש שהכניסה לסוכה איננה רק מעבר מן הבית לחצר. האדם נכנס למקום שבו הוא מבקש לשבת במחיצתם של גדולי האומה.
מדוע דווקא בסוכות? בספר "דרך ה'" מבאר הרמח"ל שענני הכבוד במדבר לא שימשו רק להגנה גשמית. הם גם הבדילו את ישראל ורוממו אותם מענייני העולם. לדבריו, מעין אותה הארה מתחדשת בכל שנה על ידי הישיבה בסוכה. לפי זה אפשר להבין את שייכותם של האושפיזין דווקא לחג הזה: אנו יוצאים מדירת הקבע, יושבים תחת הסכך, ונכנסים אל זמן שבו נקל יותר להגביה את המבט מן השגרה הרגילה.
ויש כאן גם סמיכות זמנים שאינה מקרית. הסוכה באה מיד לאחר ימי התשובה ויום הכיפורים. אחרי שביקשנו מחילה וניסינו לתקן את דרכינו, אנו מוזמנים לשבת בצל האמונה ולפתוח את השנה בחברתם של האבות והצדיקים. השפת אמת קושר את הימים הללו ללשון הפסוק "להושיבי עם נדיבים": לאחר ימי התשובה זוכים ישראל לשבת עם "נדיבי עמו", האושפיזין העליונים. אין זו רק תחושה של התרוממות; יש כאן הזמנה לחשוב כיצד נראים החיים שלנו אחרי יום הכיפורים.
מחשבה נוספת עולה מדברי הגר"א, שקשר את חג הסוכות לחזרת השראת השכינה לאחר חטא העגל ולבניין המשכן. הרמב"ן, בהקדמתו לספר שמות, כותב שרק כאשר הוקם המשכן ושבה השכינה לשכון בישראל, נחשבו ישראל כמי ששבו למעלת אבותם. על יסוד הדברים הללו ביאר הגר"ד כהן בספרו "זמן שמחתנו" את שייכות האושפיזין לחג: כאשר ישראל שבים למעלת אבותם, ראוי להם לשבת עמם בסוכה. זהו ביאור למנהג, ולא תיאור מפורש של סדר האושפיזין במקורות הקדומים.
מי הם האושפיזין, ובאיזה סדר הם באים? בשני הסדרים הנפוצים כיום נמנים אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד. שלושת האבות פותחים ודוד חותם, אך בשלושת הימים האמצעיים יש חילוק מנהגים. לפי סדר המצוי בסידורי נוסח אשכנז, יוסף הוא האושפיז העיקרי ביום הרביעי, משה בחמישי ואהרן בשישי. לפי הסדר הרווח בקהילות ספרד ובנוסח ספרד, משה הוא האושפיז של היום הרביעי, אהרן של החמישי ויוסף של השישי.
את הסדר הראשון מקובל לבאר על פי מהלך הדורות, ואת השני על פי שבע המידות: אברהם כנגד חסד, יצחק כנגד גבורה, יעקב כנגד תפארת, משה כנגד נצח, אהרן כנגד הוד, יוסף כנגד יסוד ודוד כנגד מלכות. הקדמונים והאחרונים דנו בטעמי הסדרים וביישובם. עם זאת, כשמציינים מקור, כדאי לדייק: הזוהר בפרשת אמור מזכיר במפורש את אברהם ואת דוד ועמם חמישה צדיקים, אך אינו מפרט שם את שני סדרי הימים כפי שהם מופיעים במחזורים שלפנינו.
האם בכל יום מגיע רק האושפיז ששמו נזכר באותו ערב? בנוסחי ההזמנה המקובלים מזמינים את האורח המיוחד לאותו יום ועמו את שאר האושפיזין. יש אורח שעומד במרכז תשומת הלב של היום, אך החבורה כולה נזכרת עמו. לכן נהגו לעסוק בכל יום בדמותו ובמידותיו של האושפיז העיקרי. בהגהות "אלף למטה" על ה"מטה אפרים" הובאה ההצעה לקבוע שיחה בדברי תורה מעניינו: ביום הראשון מעניינו של אברהם, וכן בשאר ימי החג, דבר יום ביומו.
אפשר ליישם זאת בלי להכין שיעור ארוך. בסעודה של אברהם לדבר על הכנסת אורחים; ביום של יוסף על עמידה בניסיון; ביום של אהרן על אהבת שלום. "פרי צדיק" ו"מכתב מאליהו" מבארים את עניין האושפיזין מתוך הדבקות במידותיהם. לפי דרכם, הלוח התלוי על דופן הסוכה אינו רק תזכורת לשם של אותו ערב. הוא נותן לכל יום נקודת התבוננות אחרת, משהו שאפשר לשאת עמנו גם כשנצא מן הסוכה.
אלא שהזוהר מוסיף לדבריו דרישה מעשית. הוא שואל מהו חלקם של האושפיזין בסעודה, ומשיב: חלקם הוא חלקם של העניים. הזמנת הצדיקים אינה מסתיימת באמירת נוסח יפה מול שולחן ערוך; יש לדאוג שגם מי שזקוק לכך יוכל לשמוח בחג. הזוהר מדגיש שאין להמתין לראות מה יישאר בסוף הסעודה, אלא לתת מקום לצורכי העניים מלכתחילה, איש כפי יכולתו.
אולי כאן נפגשים כל טעמי המנהג. הסוכה מרוממת את האדם, האושפיזין מעוררים אותו להידבק במידותיהם, והעני או האורח שבפתח בוחן כיצד הדברים מתורגמים למעשה. אנו מזמינים אל סוכתנו את אברהם אבינו, שפתח את אוהלו לאורחים, ובאותה שעה שואלים את עצמנו אם גם אצלנו יש מקום לאחרים. כך נעשית קבלת פני האושפיזין חלק מחיי החג עצמם: דבר תורה על השולחן, שמחה בפני בני הבית, ולב פתוח למי שזקוק לנו.
מקור המנהג בדברי הזוהר בפרשת אמור. הזוהר קורא לסוכה "צלא דמהימנותא" - צל האמונה - ומתאר כיצד השכינה פורשת את כנפיה על היושב בה, ואברהם ושאר הצדיקים שוכנים עמו. בהמשך מסופר על רב המנונא סבא, שהיה עומד בפתח סוכתו ומזמין את האושפיזין העליונים להיכנס. כבר בתיאור הזה אפשר להרגיש שהכניסה לסוכה איננה רק מעבר מן הבית לחצר. האדם נכנס למקום שבו הוא מבקש לשבת במחיצתם של גדולי האומה.
מדוע דווקא בסוכות? בספר "דרך ה'" מבאר הרמח"ל שענני הכבוד במדבר לא שימשו רק להגנה גשמית. הם גם הבדילו את ישראל ורוממו אותם מענייני העולם. לדבריו, מעין אותה הארה מתחדשת בכל שנה על ידי הישיבה בסוכה. לפי זה אפשר להבין את שייכותם של האושפיזין דווקא לחג הזה: אנו יוצאים מדירת הקבע, יושבים תחת הסכך, ונכנסים אל זמן שבו נקל יותר להגביה את המבט מן השגרה הרגילה.
ויש כאן גם סמיכות זמנים שאינה מקרית. הסוכה באה מיד לאחר ימי התשובה ויום הכיפורים. אחרי שביקשנו מחילה וניסינו לתקן את דרכינו, אנו מוזמנים לשבת בצל האמונה ולפתוח את השנה בחברתם של האבות והצדיקים. השפת אמת קושר את הימים הללו ללשון הפסוק "להושיבי עם נדיבים": לאחר ימי התשובה זוכים ישראל לשבת עם "נדיבי עמו", האושפיזין העליונים. אין זו רק תחושה של התרוממות; יש כאן הזמנה לחשוב כיצד נראים החיים שלנו אחרי יום הכיפורים.
מחשבה נוספת עולה מדברי הגר"א, שקשר את חג הסוכות לחזרת השראת השכינה לאחר חטא העגל ולבניין המשכן. הרמב"ן, בהקדמתו לספר שמות, כותב שרק כאשר הוקם המשכן ושבה השכינה לשכון בישראל, נחשבו ישראל כמי ששבו למעלת אבותם. על יסוד הדברים הללו ביאר הגר"ד כהן בספרו "זמן שמחתנו" את שייכות האושפיזין לחג: כאשר ישראל שבים למעלת אבותם, ראוי להם לשבת עמם בסוכה. זהו ביאור למנהג, ולא תיאור מפורש של סדר האושפיזין במקורות הקדומים.
מי הם האושפיזין, ובאיזה סדר הם באים? בשני הסדרים הנפוצים כיום נמנים אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד. שלושת האבות פותחים ודוד חותם, אך בשלושת הימים האמצעיים יש חילוק מנהגים. לפי סדר המצוי בסידורי נוסח אשכנז, יוסף הוא האושפיז העיקרי ביום הרביעי, משה בחמישי ואהרן בשישי. לפי הסדר הרווח בקהילות ספרד ובנוסח ספרד, משה הוא האושפיז של היום הרביעי, אהרן של החמישי ויוסף של השישי.
את הסדר הראשון מקובל לבאר על פי מהלך הדורות, ואת השני על פי שבע המידות: אברהם כנגד חסד, יצחק כנגד גבורה, יעקב כנגד תפארת, משה כנגד נצח, אהרן כנגד הוד, יוסף כנגד יסוד ודוד כנגד מלכות. הקדמונים והאחרונים דנו בטעמי הסדרים וביישובם. עם זאת, כשמציינים מקור, כדאי לדייק: הזוהר בפרשת אמור מזכיר במפורש את אברהם ואת דוד ועמם חמישה צדיקים, אך אינו מפרט שם את שני סדרי הימים כפי שהם מופיעים במחזורים שלפנינו.
האם בכל יום מגיע רק האושפיז ששמו נזכר באותו ערב? בנוסחי ההזמנה המקובלים מזמינים את האורח המיוחד לאותו יום ועמו את שאר האושפיזין. יש אורח שעומד במרכז תשומת הלב של היום, אך החבורה כולה נזכרת עמו. לכן נהגו לעסוק בכל יום בדמותו ובמידותיו של האושפיז העיקרי. בהגהות "אלף למטה" על ה"מטה אפרים" הובאה ההצעה לקבוע שיחה בדברי תורה מעניינו: ביום הראשון מעניינו של אברהם, וכן בשאר ימי החג, דבר יום ביומו.
אפשר ליישם זאת בלי להכין שיעור ארוך. בסעודה של אברהם לדבר על הכנסת אורחים; ביום של יוסף על עמידה בניסיון; ביום של אהרן על אהבת שלום. "פרי צדיק" ו"מכתב מאליהו" מבארים את עניין האושפיזין מתוך הדבקות במידותיהם. לפי דרכם, הלוח התלוי על דופן הסוכה אינו רק תזכורת לשם של אותו ערב. הוא נותן לכל יום נקודת התבוננות אחרת, משהו שאפשר לשאת עמנו גם כשנצא מן הסוכה.
אלא שהזוהר מוסיף לדבריו דרישה מעשית. הוא שואל מהו חלקם של האושפיזין בסעודה, ומשיב: חלקם הוא חלקם של העניים. הזמנת הצדיקים אינה מסתיימת באמירת נוסח יפה מול שולחן ערוך; יש לדאוג שגם מי שזקוק לכך יוכל לשמוח בחג. הזוהר מדגיש שאין להמתין לראות מה יישאר בסוף הסעודה, אלא לתת מקום לצורכי העניים מלכתחילה, איש כפי יכולתו.
אולי כאן נפגשים כל טעמי המנהג. הסוכה מרוממת את האדם, האושפיזין מעוררים אותו להידבק במידותיהם, והעני או האורח שבפתח בוחן כיצד הדברים מתורגמים למעשה. אנו מזמינים אל סוכתנו את אברהם אבינו, שפתח את אוהלו לאורחים, ובאותה שעה שואלים את עצמנו אם גם אצלנו יש מקום לאחרים. כך נעשית קבלת פני האושפיזין חלק מחיי החג עצמם: דבר תורה על השולחן, שמחה בפני בני הבית, ולב פתוח למי שזקוק לנו.
