מרצים לחינוך לחוד, חינוך בכיתה לחוד - על הפער בין ההרצאות למציאות
בס״ד.בשם ה׳ ית׳ נעשה ונצליח:
קוראים יקרים שלום וברכה!
כותב אליכם כרב באיגוד עמלי התורה בארה״ק.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים לא מעט מאנשי חינוך, מרצים, מדריכים ויועצים למיניהם,
שמגיעים אל הצוותים החינוכיים עם שלל עצות, הדרכות, שיטות וטיפים:
איך נכון להציב גבולות, כיצד להתמודד עם ילד מאתגר, איך לנהל כיתה, איך ליצור סמכות בלי לצעוק, ואיך לגרום לכל תלמיד להרגיש שרואים אותו.
חלק מהדברים נכונים, חלקם חשובים ואפילו הכרחיים.
אין ספק שאיש חינוך צריך ללמוד, להתפתח ולהיות פתוח לשמוע מאחרים.
אבל לפעמים, תוך כדי ההדרכה המלומדת, מתגנבת לה שאלה קטנה:
תגידו, מתי בפעם האחרונה הייתם בכיתה אמיתית, עם שלושים ילדים,
שכל אחד מהם מגיע עם האופי שלו, הקשיים שלו, מצב הרוח שלו והאתגרים שהוא מביא איתו?
כי קל מאוד להסביר איך צריך להגיב לילד שמפריע, כש״הילד״ היחיד שמפריע לך הוא המצגת שלא מתקדמת.
קל לדבר על הצבת גבולות כשהגבול היחיד שצריך להציב הוא בין שקופית אחת לשנייה.
וקל להסביר לצוות החינוכי איך לשמור על קור רוח,
כשאף אחד לא צועק מאחוריך, שני ילדים לא מתקוטטים בפינה,
תלמיד אחד לא בודק עד כמה הסמכות שלך גמישה,
ועוד אחד לא החליט שדווקא עכשיו הוא חייב לספר לך סיפור ארוך על מה שקרה אתמול אצל סבתא.
(מניסיון, זה סיוט. ששום מרצה לא חווה…)
יש בדיחה מוכרת מחדר הרבנים, שממחישה את העניין היטב:
כל מדריך, מרצה או איש חינוך שמסביר לנו איך צריך לחנך, מקבל הזדמנות להיכנס לכיתה לעשר שניות- והוא כבר יברח…
ואם יכניסו אותו בתור עוזר? יש לו עוד שתי שניות חסד, ובתום שתים־עשרה שניות גם הוא בחוץ…
וכמובן, זו בדיחה. אבל כמו הרבה בדיחות טובות, היא נוגעת בנקודה אמיתית.
כי בכנות, לפעמים, כשאני שומע את צורת הדיבור של חלק מאנשי החינוך הללו, אני מקבל את הרושם שכל ההכשרה שלהם הסתכמה בקריאת כמה ספרים, כניסה ל־Notebook, יצירת מצגת מרשימה ואיזה סרטון עם מוזיקת רקע דרמטית - והנה, תוך עשר דקות נולד לנו איש חינוך חדש!
יש לו שיטה, יש לו מודל, יש לו שלושה שלבים להתמודדות עם כל בעיה, ואם תיתנו לו עוד חמש דקות, הוא כנראה גם ימצא פתרון לכל בעיות החינוך בעולם. נשאר רק פרט קטן ושולי: שמישהו יכניס אותו לכיתה אמיתית ויבדוק אם כל התיאוריה המפוארת הזאת שורדת יותר מעשר שניות…
כמובן, חלילה לי מלהכליל. יש אנשי חינוך נפלאים, בעלי ניסיון, ידע, רגישות והבנה עמוקה של נפש הילד. יש אנשי מקצוע שיודעים לקחת את הידע שלהם ולהעביר אותו לצוותים בצורה מעשית ומועילה, ויש הדרכות שיכולות ממש לשנות את עבודתו של מחנך לטובה. לא עליהם אני מדבר.
אבל יש גם אחרים, שאצלם -ואני מדגיש, זו התרשמותי האישית בלבד, כותב השורות- הקשר בין האישיות החינוכית שהם מציגים לבין חינוך בפועל מקרי בהחלט.
מקרי כל כך, עד שהקשר בין אותו מרצה לחינוך מזכיר לי את הקשר בין לחמא בעג׳ין לרגל קרושה:
אין קשר, ולו המקרי ביותר!
שני מאכלים, שתי תרבויות קולינריות, ושום סיבה הגיונית להגיש אותם באותה צלחת.
כך גם כאן: אפשר לדבר על חינוך במילים גבוהות, להציג שקופיות צבעוניות ולצטט מקורות מכאן ועד להודעה חדשה:
אבל בין זה לבין היכולת לעמוד מול כיתה,
להכיר את הילדים,
להציב גבולות,
להתמודד עם משברים ולשמור על הלב החינוכי גם ברגעים הקשים לפעמים המרחק גדול יותר מהמרחק שבין הלחמא בעג׳ין לרגל הקרושה.
ולפחות במקרה של המאכלים, אף אחד עוד לא מנסה לשכנע אותנו שמדובר באותה מנה בשתי גרסאות…
אבל כאן חשוב לי לדייק:
הבעיה אינה בכך שיש לאנשי חינוך שיטות,
אלא בכך שלפעמים שוכחים ששיטה היא כלי עבודה,
ולא תחליף לשיקול דעת.
שיטה טובה בידיו של מחנך שמבין את תלמידיו יכולה להצמיח פלאים:
אותה שיטה בדיוק, כשהיא מיושמת בלי להבין את הילד ואת הסיטואציה, עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה.
אין פירוש הדבר שרק מי שעומד מדי יום מול כיתה רשאי ללמד אחרים על חינוך.
גם לימוד תיאורטי, מחקר,
קריאת ספרים וניסיון בייעוץ יכולים לתרום תרומה עצומה.
אבל כדי שהידע הזה יהפוך להדרכה חינוכית טובה,
צריך לדעת לחבר אותו למציאות,
להכיר במורכבות שלה ולהימנע מהצגת פתרונות כאילו הם מתאימים לכל כיתה ולכל ילד.
כי חינוך הוא לא רק לדעת מה נכון לעשות. חינוך הוא גם לדעת מתי, איך, מול מי ובאיזו דרך לעשות את זה.
וכאן אני רוצה להוסיף נקודה חשובה לא פחות, ואולי אפילו חשובה יותר:
גם כאשר אנחנו מתייעצים עם איש חינוך משכמו ומעלה, אדם שכבר שהה בכיתה 101 שנה
(לא סתם בחרתי במספר הזה, שמזכיר את 101 של מד״א. לפעמים, אחרי שהילדים משגעים אותנו קצת, אנחנו באמת זקוקים לעזרה ראשונה כדי לצאת מהכיתה בשלום…)
גם אז לא בטוח שהעצה שלו תהיה נכונה עבורנו.
ולא משום שהוא אינו מבין בחינוך, חלילה, אלא משום שאין שתי כיתות זהות, ואין שיטת חינוך אחת שמתאימה לכל הילדים ולכל המצבים.
ייתכן שאצל אותו מחנך,
יד חזקה וסמכותית היא בדיוק מה שהכיתה צריכה. התלמידים שלו מסוגלים לקבל את הסגנון הזה, הוא מכיר אותם, יודע היכן להציב גבול ואיך לעשות זאת, והתוצאה מצוינת.
אלא שאצלי בכיתה יושבת לה קבוצת כבשים עדינות,
כאלה שאם אני רק מרים את היד לכיוון הלוח, חלקן כבר מפרשות את התנועה כאיום קיומי,
ומיד מתחילה מקהלה של צרחות שאפילו אמבולנס היה מתקשה להתחרות בה…
אז מה אעשה? אעתיק את השיטה שלו אחד לאחד, רק מפני שהיא הצליחה אצלו?
הרי ייתכן שמה שאצלו בונה סמכות, אצלי הורס את תחושת הביטחון; מה שאצלו מעורר משמעת, אצלי יוצר פחד; ומה שאצלו מצמיח תלמידים, אצלי עלול לגרום דווקא לנזק חינוכי.
וכאן בדיוק נבחן המחנך:
לא בשאלה אם הוא מסוגל להפעיל את השיטה שלמד, אלא אם הוא מסוגל לזהות מתי היא מתאימה, מתי צריך לרכך אותה, ומתי דווקא צריך לבחור בדרך אחרת לחלוטין.
כמובן, אין הכוונה שכל מחנך ימציא לעצמו שיטה משלו,
יתעלם מניסיון של אחרים או יפטור כל עצה שאינה נוחה לו בטענה ש״אצלי זה אחרת״.
ודאי שעלינו ללמוד, להקשיב, להתייעץ ולהיות מוכנים לבחון את עצמנו.
אבל צריך לדעת להבחין בין עיקרון חינוכי לבין הדרך שבה מיישמים אותו. עקרונות של כבוד, גבולות, אחריות ואהבת תלמידים הם יסודות חשובים,
אולם הדרך שבה מציבים את הגבולות, המינון, הטון, התגובה ואפילו התזמון - כל אלה חייבים להתאים לילדים שיושבים מולנו.
בפן האישי,
כשאני מתייעץ עם מורי ורבי, הגאון הרב שלמה חי בן זקן שליט״א, אני שומע ממנו לא פעם את הרעיון הזה. בלשון שלי, ולא כציטוט מדויק מדבריו, המסר הוא בערך כך:
״שליימל׳ה, בכיתה אתה צריך להיות גמיש. גם עצה טובה מאוד לא בהכרח תתאים לך, אם אתה רואה שבכיתה שלך המציאות שונה״.
בעיניי, יש במשפט הזה יסוד חינוכי עצום.
מחנך אינו אמור להיות רובוט שמפעיל הוראות שקיבל בהדרכה. הוא צריך להפעיל שיקול דעת, להכיר את תלמידיו, להתבונן בתגובות שלהם ולדעת להתאים את עצמו למציאות.
לפעמים צריך להתעקש, לפעמים להרפות, לפעמים לדבר בתקיפות ולפעמים דווקא להנמיך את הקול.
לפעמים אותה תגובה עצמה תהיה נכונה ביום אחד ושגויה ביום אחר, ואפילו מול שני תלמידים שונים באותה כיתה היא עשויה להוביל לתוצאות הפוכות.
בעיניי, זו גם אחת הדרכים להבחין בין מי שרק מחלק עצות לבין מי שבאמת יודע להדריך מחנכים:
הראשון רוצה שתפעל לפי השיטה שלו; השני רוצה שתלמד להבין את התלמידים שלך. הוא אינו מוותר על עקרונות, אבל הוא גם אינו הופך אותם לנוסחה עיוורת. הוא מלמד אותך לחשוב, להתבונן ולקבל אחריות.
ולכן, לצד השאלה ״מה אומרים המומחים?״, מחנך חייב לשאול גם: ״מה נכון לילדים שנמצאים מולי עכשיו?״. לא כדי להעמיד את עצמו מעל אנשי המקצוע, אלא כדי לקחת אחריות על עבודתו. כי בסופו של דבר, מי שנמצא בכיתה הוא זה שצריך לזהות את המציאות, לקבל את ההחלטות ולשאת באחריות לתוצאותיהן.
הדרכה טובה אינה מחליפה את שיקול הדעת של המחנך; היא אמורה לשכלל אותו. איש חינוך גדול באמת אינו רק מי שיודע לומר לך מה לעשות, אלא גם מי שמלמד אותך כיצד לחשוב, מתי ליישם את עצתו, מתי להתאים אותה, ואפילו מתי להבין שבמקרה המסוים שלך צריך לפעול אחרת.
בסופו של דבר, אנשי חינוך לא צריכים עוד מישהו שיסביר להם מבחוץ כמה הם לא בסדר.
הם צריכים אנשים שמבינים את האתגרים שלהם, מכבדים את העבודה שלהם ומסוגלים לתת להם כלים מתוך הבנה אמיתית של המציאות.
כי לא כל מי שיודע לדבר על חינוך יודע גם לחנך, ולא כל מי שמתקשה להסביר במילים את מה שהוא עושה בכיתה חסר הבנה חינוכית. לפעמים דווקא המחנך שנמצא בשטח, מתמודד, טועה, מתקן ומנסה שוב הוא זה שמחזיק בידיו את הידע שאי אפשר להעביר בשום מצגת.
כי בסופו של דבר, מומחיות בחינוך אינה נמדדת רק בכמות הספרים שקראת, במספר השנים שצברת או במספר ההדרכות שהעברת. היא נמדדת גם ביכולת שלך להבין את הילד שעומד מולך, לזהות את המציאות שלפניך ולהבין שגם העצה הטובה ביותר אינה פוטרת אותך מלחשוב.
ובין כל המצגות, המודלים, הטיפים והשיטות, אסור לנו לשכוח דבר אחד פשוט:
מחר בבוקר, כשניכנס לכיתה, לא המצגת היא שתעמוד מול שלושים ילדים.
אנחנו נעמוד שם.
ועלינו מוטלת בס״ד האחריות להפוך את כל מה שלמדנו לחינוך אמיתי…
ובשולי הדברים:
לא כתבתי את זה כמרצה בנושאי חינוך, אלא כרב בתלמוד תורה…
והעיקר שיהיה לכולנו בהצלחה רבה בעה״י!
הבהרה חשובה:
חשוב לי להבהיר:
במאמר זה לא הייתה מטרה לרדת על איש חינוך או מרצה כזה או אחר.
מטרתי הייתה לעורר מחשבה, להאיר את עינינו ולהעלות כמה נקודות שחשוב שנשים לב אליהן.
ראשית, אני רוצה לומר משהו לי ולכם, הרבנים ואנשי החינוך שנמצאים בשטח:
אתם אלופים!
לצערי, לפעמים נוצר הרושם מדבריהם של אנשי חינוך מסוימים,
שאם אנחנו לא מצליחים להשתלט על הכיתה במאה אחוז,
אם אנחנו מרימים את הקול, מענישים או מתמודדים עם קשיים - משהו אצלנו לא בסדר.
אז אני רוצה להזכיר לנו:
אנחנו עוסקים במלאכת קודש, ועושים אותה יום־יום, למרות הקשיים, למרות השכר שלא תמיד מתגמל, ולמרות שהעבודה ממש לא מסתיימת כשהילדים יוצאים מהת״ת. היא ממשיכה גם בבית, בבדיקת מבחנים, בהכנת שיעורים, במחשבה על אותו תלמיד יקר שמתמודד עם קושי, ובניסיון למצוא את הדרך הנכונה להגיע אליו.
וזה לא פשוט בכלל. מגיע לנו גם להכיר בערך העבודה שלנו!
שנית, חשוב שנזכור שלא כל מה שמרצה אומר הוא תורה מסיני.
גם אם הדברים נאמרים בביטחון, מוצגים במצגת מרשימה ומלווים בהסברים משכנעים - עדיין צריך להפעיל שיקול דעת.
ייתכן שהרעיון כלל אינו מבוסס כפי שהוא מציג אותו, ייתכן שהוא מתאים לישיבה אך לא לתלמוד תורה, וייתכן שהשיטה עובדת מצוין בכיתה שלו, אבל ממש לא מתאימה לכיתה שלי או שלך.
ואפילו כשהמרצה אדם נפלא, מקצועי ובעל ידע רב - אין פירוש הדבר שכל עצה שלו מתאימה לכל מצב.
המטרה אינה לזלזל במרצים, חלילה, אלא ללמוד להקשיב להם בחוכמה: לקחת את הדברים הטובים, לבחון אותם מול המציאות שלנו ולזכור שבסופו של דבר, אנחנו אלה שעומדים מול התלמידים ונושאים באחריות החינוכית כלפיהם.
בהצלחה רבה לכולנו במלאכת הקודש!
