שאלה:



האם מותר לבנות בית לישראל על ידי גוי בקבלנות בחלקה שקנה רק עתה מגוי.





א



שכירות וקנין מתי נתפרסם?
​

הביא הב"י (סימן רמ"ג) תשובה מרב נטרנאי ב"ישראל שקנה מרחץ או פורנ"י מעכו"ם והשכירה לעכו"ם והעכו"ם עושה בהם מלאכה שכרו מותר.. והשיב וזה שלא נקרא שמו עליו מעולם ואין בו חשש מראית העין כל עיקר אין אנו רואים בו איסור".

הרי דכשקנה ישראל מגוי מרחץ אין לו קלא ולא נקרא בזה שמו עליו עד שישב בה.

היוצא מן האמור: קנין לבדו אין לו קלא.


ב​

בדברי הטור בדברי רבינו האי ז"ל יש כמה גירסאות ומהרי"א ז"ל (מובא בב"י) והב"ח (בשם טור כת"י) פירשו דמיירי שהשכירו לכמה שנים בבת אחת וכיון דהשכירו לכל כך שנים דמי למכר ואית ליה קלא וליכא למיחש למראית עין.

אך לפירושים אחרים דמיירי שהשכירו רק לימי החול, ומשמע דלא התירו בשכירות לכמה שנים לכאו' ס"ל דשכירות של כמה שנים אין מפורסם, וע"כ עדיין אסור, עד שיצא כמה שנים של שכירות ורק אז נתפרסם ואזי מותר לו להשכירו גם לשבתות בקבלנות.

היוצא מן האמור: נחלקו הפוסקים אי שכירות אית ליה קלא.


ג​

והנה המחבר כתב רק פירושו – דמיירי בהשכירו שנה אחר שנה – ומזה משמע דס"ל דשכירות ליכא קלא וע"כ לא יועיל אם משכירו לכמה שנים ביחד, ולפי"ז ניתן לומר כי לכן נטה הרמ"א בהג"ה שלו מדברי רב נטורנאי (דלעיל אות א') דמתיר בקנה מן הגוי אם לא ישב ביה ישראל, והרמ"א לא הביא כלשונו דמתיר בקנין והטעם דעדיין לא נתפרסם, דס"ל דקנין יש לו קלא וכמו שכתב המהרי"א, וע"כ ס"ל דלא מותר בקנין אפילו שלא ישב בה, רק מה שמותר הוא שכירות דאם שכרם הישראל מגוי אזי מותר דס"ל דשכירות אינה מפורסם.

היוצא מן האמור: לרמ"א קנין אית ליה קלא ושכירות אין לו קלא.


ד​

אך לכאו' אם זה אכן מחלוקת בין מהרי"א וב"ח עם רב נטרונאי היה להם לב"י ולב"ח להעיר בזה ולא להניחה לרמ"א לשנות ולעשות עמה כרצונו בלי לפרש שיש כאן מחלוקת יסודי אם מכר יש לו קלא, ומדלא כתבו כלום בזה משמע דבזה כו"ע מודי.

אך לכאורה הרי מפורש פלוגתתם דמהרי"א כתב: "דמי למכר ואית ליה קלא", הרי דמכר יש לו קלא ומדמה לזה שכירות לשנים הרבה שג"כ יש לו קול כמכר, ורב נטרונאי כתב: "מה שאמרו מפני שנקראת על שמו אינו אלא בישראל שבנה לעצמו מרחץ או פורנ"ו וישב הוא בעצמו בהם" ומשמע דאם לא בנה לעצמו אפילו ישב בה מותר [אך מסיפא דבריו משמע דבישב בה לבדו יש לו קלא, ויש לעיין בזה ועיין מזה לקמן] ואח"כ בסוף התשובה מסיק "וזה [שקנה מרחץ או פורנ"ו מעכו"ם] שלא נקרא שמו עליו מעולם ואין בו חשש מר"ע כל עיקר.." הרי מבואר מדבריו דגם מכר אין לו קלא הרי נחלקו.

ועכ"ח מדלא הזכירו ביה פלוגתא צריך לומר שאין כאן פלוגתא, רק מצוה ליישב דבריהם בשיטה חדא, ויש לומר כי ס"ל כי יש ב' מיני פרסומים ותמיד עלינו להתחשב במה נתפרסם ויהיה נפ"מ לאיסור ולהיתר כי במקח וממכר מיד בשעת מקח נתפרסם שבעליו מכרו או למהרי"א אפילו בשכירות לזמן מרובה יש לו קלא כמכר והיינו שכולי עלמא ידעי שבעליו הראשונים השכירם לאחר, אבל למי השכירו זהו לא נתפרסם מיד רק לזמן אח"כ ע"י שחבר חבריה אית ליה עופף הקול בין בני העיר עד שבזמן קצר נתודע פרט זה של המקח גם כן וע"כ ודאי מותר למכור בית לגוי[1], ואין אנו חוששין כי בשבת ראשונה יחשדו ששכרו בשכיר יום כי מכר יש לו פרסום מיד שאינו לישראל, ולמהרי"א מותר ג"כ להשכירו לשנים רבות ולא חוששין כי בשבת ראשונה יחשדו בשכיר יום כי מיד נתפרסם שהשכירו בעליו הישראלי והוי דמיא למכר.

אך מי השכירו ומי קנאו זהו לא נתפרסם מיד [רק לאחר כמה שנים (עי' ביאור הלכה רמג, ב)] וע"כ כשישראל קנה קרקע או מרחץ וכדו' מגוי, אפילו שיש לו מיד קלא שהגוי הקנהו לאחר, עדיין לא נתפרסם שהישראל קנאו וע"כ לכו"ע מותר הישראל להשכירו לאחר.

היוצא מן האמור: מכר (ושכירות למהרי"א) יש לו קלא שהבעלים הקנהו אך אין לו קלא מי קנאו.


ה​

והנה ברמ"א לא הביא תשובת רב נטרונאי כמתוכנתו שמיירי שאפילו בקנה מעכו"ם מותר להשכירם [והטעם כמו שביארנו שלא נתפרסם למי הקנהו] רק כתב "אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי דאין שם הישראל נקרא עליו" והיה מקום לדייק דס"ל דאם קנה מגוי נתפרסם אפילו מי קנהו – ודלא כמו שכתבנו באות הקודם - וע"כ אסור בקנהו מגוי שאז יש שמו עליו.

אך המג"א (סק"ג) כתב דליכא למימר כן להלכה וזה לשונו: "לא ידעתי למה כתב "שכרם" דהא בב"י כתב "אפי' קנאו מעכו"ם שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו" ואפשר שבא"ז [רצה לומר ניהו דהרב ב"י הביאו בשם הגאונים "קנה" מ"מ רמ"א שהעתיק דבריו מא"ז וכמו שנרשם שם אפשר – מחצה"ש] כ' "שכרם" וכו'. ומכל מקום נראה לי להתיר אף בקנה" עכ"ל.

הרי דלהלכה ס"ל למג"א דאפילו בקנה לא נתפרסם שמו של הקונה עליה.

היוצא מן האמור: לרמ"א אפשר דבקנה יש לו קלא אפילו למי הקנה אבל המג"א ס"ל כנ"ל דאפילו בקנה לא נתפרסם שמו של הקונה.


ו​

אך בתוספת שבת כתב על המג"א דודאי הרמ"א מודה כי קנין ולא נתפרסם מותר, אך ליכא להעמיד כללא ולומר דבקנין לא נתפרסם שמו של הקונה עליו "דמילתא דלא שכיחא הוא שלא יקרא שמו עליו כשקונה שבקניית בתים איכא פירסום ואוושא מילתא טובא ובפרט בקניית בתים מעכו"ם דמנהג הוא לילך ולכתוב בספר הערכאות וא"כ על ידי כך נתפרסם מילתא טובא, ולהכי נקט [הרמ"א] 'שכרו מעכו"ם' אבל באמת אף בקנה שרי אם עדיין לא נקרא שמו עליו אלא דאורחא דמילתא נקט", הרי דהכל תליא במציאות, ובדרך כלל נתפרסם במכר הכל, אך אם לא נתפרסם ודאי הכל שרי.

היוצא מן האמור: לתו"ש בדרך כלל נתפרסם במכר גם מיהו הקונה ורק אם לא נתפרסם כשכירות מותר גם בקנה.


ז​

והנה כבר דייקנו (לעיל אות ד') אם צריך גם לתנאי ישב בה דיש בזה סתירה בדברי התשובה [ועכשיו ראיתי כי גם בנהר שלום דייק בזה] והנה כאן ברמ"א הקשו המפרשים למה סתם בזה דמותר ולא הביא התנאי שיש באותה תשובה שדייקא אי עדיין לא ישב בה יש להתיר, ומשמע מרמ"א דאפילו בישב בה מתיר.

ומתרץ באליה רבה (אות ז') כי אכן הרמ"א מתיר אפילו בישב בה אך לא חלק על אותה תשובה, דהתשובה הלא מיירי בקנה, וקנין יש לו קלא אלימתא דבצירוף ישב בה נתפרסם מי קנה אותו וע"כ אסור בהתשובה אם ישב בה.

אך הרמ"א הלא מיירי רק בשכרם (וכמו שדייק המג"א) ושכירות לית ליה קלא כ"כ וע"כ אפילו ישב בה לא נתפרסם בזה [אם קנה אותו מיד אח"כ] וע"כ סתם הרמ"א להתיר ואפילו ישב בה.

והט"ז (סוס"ק ב') חלק עליו וכתב "והך שששכרם מעכו"ם שכתב רמ"א פי' שלא ישב בה הישראל ולא נקרא עליו שמו מעולם" הרי דגם שבשכרם אם ישב שם ישראל נתפרסם שהיא שלו ושוב אסור להשכירם.

ולפי"ז צריך שתדע טיב פירסם זה, כי הלא המחבר מנע עצמו מלהביא מהלכו של מהרי"א והב"ח בציור דברי רב האי דמיירי שהשכירם בפעם אחת לד' וה' שנים הרי דס"ל דבזה עדיין לא נתפרסם השכירות דאי ס"ל דבשכרו לכמה שנים ובישב בה נתפרסם הכל למה לא הביא פירש זה רק עכ"ח לומר ולחלק בין הפירסומים כגון דפירסם כזה היא רק לחלק קטן מן העם ולכן בפירסם קטן כזה עדיין חשו לרוב העיר שלא ידעו שיחשדו בשכיר יום.

אך בנידון דידן אם ישב בה ונתוודעה הדבר למיעוט, הוי ליה דבר המחובר וחוששין אפילו למיעוט יודעין, אך בלא ישב בה ליכא אפילו מיעוט יודעין.

היוצא מן האמור: למג"א וט"ז בכל אופן בין בקנין ובין בשכירות דוקא לא ישב בה אין לה קול, ובישב בה בשניהם יש לה קול, אך קלא של שכירות הוא רק למיעוט מן העיר.


ח​

וכתב בפרי מגדים (אשל אברהם ג') "ואין להקל נגד הט"ז ומג"א". והיינו דבכל אופן אם ישב בה אסור דיש לה קלא, אך המשנ"ב (סקי"ד) הביא דבריהם בשם "יש אומרים", ואח"כ הביא שיטת האליה רבה [ושארי אחרונים, הנהר שלום והחיי אדם] ובביאור הלכה כתב "ובאמת מסתברא כוותיה דהא משמע בגמ' דשכירות לא שכיחא כ"כ וממילא שם בעליו הראשון האינו-יהודי אף עתה ויתלו דשכיר יום של הראשון הוא וכשיודע להם דמישראל הוא יודע גם זה דשכרו מישראל אם לא שישב בה הישראל כמה שנים ונפרסם לכל אז יש לעין בזה".

הרי להלכה ס"ל למשנ"ב לחלק כהא"א, ולפי"ז י"ל דבכל אופן שכירות לא מפורסם [אך צ"ע תוכן דבריו דכיון דשכירות לא שכיחא נשאר שם בעליו הראשון עליו מה זה נתינת טעם דדבר שלא שכיח גם לא נתפרסם ועי'].

והנה לפי הכללים הנתבאר עד כה – דיש מחלוקת הפוסקים – י"א דבין שכירות ובין מכר אם ישב בה יש לה קלא, ואם לא ישב בה בשניהם אין לה קלא וי"א דבשכירות אפי' ישב בה אי"ל קלא, וקנין רק אם ישב בה יש לה קלא.

נשיב ליישב שיטת הפוסקים בסתירה אם קנין יש לו קלא (עי' לעיל אות ד') די"ל דמה שכתב מהרי"א וב"ח דשכירות לזמן מרובה דמי למכר וי"ל קלא היינו כיון דישב בה וזה הלא כו"ע מודה די"ל קלא, ורב נטרונאי הלא מיירי שלא ישב בה.

ולפי"ז נמצא דמש"כ המחבר דבשכירות לא מהני לזמן מרובה אפילו בישב בה דזה דלא כמג"א וט"ז וכפרמ"ג דפסק כוותיה.

או לאו דיחלקו כמו שכתבתי באות ז' דהוי פירסם רק למקצת עיי"ש. (כן העיר לי ידידי מו"ר מצ"א שפיגל שליט"א, והבוחר יבחר).

היוצא מן האמור: למעשה יש לומר כי בקנין אם לא ישב בה ליכא קלא ובישב בה איכא קלא, ובשכירות גם אם ישב בה [אפילו שנה, עי' ביה"ל] ליכא קלא.


ט​

וכשהשועה"ר הביא דין זה הביא רק דבקנה ישראל מרחץ מגוי ועדיין לא התעסק בה לית ליה קלא ומשמע דבשכירות אפילו בהתעסק בה שרי, ובקנה אם התעסק בה אסור.

י​

ולפי"ז יוצא להלכה דמי שקונה קרקע הידוע שהיא של גוי אי מותר להניח קבלן לבנות עליו בית לו, תליא באשלי רברבי דלתו"ש והפוסקין שעמו מותר רק אם באמת לא נתפרסם, אך לשועה"ר ומשנ"ב ולמג"א גם בסתמא מותר [ולכאו' אם אכן נתפרסם לית כאן פלוגתא].

יא​

והנה כתב הרמב"ם והמחבר לגבי איסור לבנות בית בקבלנות הלשון "לבנות לו חצירו או כותלו" ודייק המג"א (רמד, ד) דדוקא אם יש לו בית הנקראת על שמו אסור לבנות ע"י קבלן חצירה או כותלה, אך אם אין ידוע שהוא שלו שרי וציין לסו"ס רמ"ג.

וכוונות דבריו היא דדוקא באופן שידוע שהוא שלו דהיינו שהיא ביתו המיוחד שהוא דר שם אזי איכא מראית העין, אך באופן שאין ידוע שהוא שלו כבסו"ס רמ"ג דהוא אינו דר שם, אפילו שבנה אותו, והוא שלו זה כמה שנים, אפילו הכי עדיין לא מפורסם שהוא שלו שלא ישב שם לעולם.

היוצא מן האמור: דקנין אין לו קול כל זמן שלא ישב בה אפילו אחר זמן הרבה, ומותר לבנות בה על ידי קבלן.


יב​

למעשה סיים שם המג"א "ומ"מ נ"ל דאסור דיש לחוש לשכיניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו כמ"ש בהג"ה". היינו דבקנין כזה שהוא בנה הבית ושכיניו יודעים מזה (לכאורה צ"ל כן לפי הכללים דלעיל) אסור דהם לא ידעו שגוי זה הוא שכיר יום, אבל אם מיד אחר הקנין שעדיין לא נתוועדו לשכיניו הקנין משכירו לקבלן ליכא להוכיח מדבריו לאיסור, ובזה יתורץ דיוקו של המחבר שכתב "חצירו או כותלו" ולא כתב ביתו, דרצה לדייק דבית שיבנה מחדש על קרקע שקנה רק עתה, מותר.

והנה כתב המג"א (רמד, ה) בטעם האיסור להניח לקבלן לקצור שדהו בשבת, והלא לכאו' ליכא מר"ע דסתם שדות לאריסותא רק החשש היא שמא יחקרו ואזי יתוודעו שאינו ארוס ויחשדוהו לשכיר יום עכתו"ד.

והנה בשעת שהגוי עומד ועובד בשדהו ליכא מר"ע דסברי שהוא ארוס, עכ"ז חוששין אלאחר-כך שיתוודעו שהיה כל אותה זמן בשכיר יום, וא"כ לא גרע כאן שיבנה ביתו בלי ידועה לשכיניו ואח"כ יכנס לדור שם ואז יתוודעו שהיה שלו יחקרו שהגוי כבר עבד שלו ויחשדוהו בשכיר יום. (כן העיר ידידי מו"ר מצ"א שפיגל שליט"א בשם הרב צבי כ"ץ שליט"א).

ולפי"ז אפשר דרק במוכרם לגוי ולא ישב בו ישראל מעולם מותר ולא בישב בה ישראל דבזה עושה הפירסם.

אך יש לעיין דאי המג"א חושש על מר"ע דלהבא א"כ למה מתיר (רמד, י) לשקען האבנים בבנין הרי בזה יתפרסם הדבר כמבואר במנורה הטהורה ובשועה"ר, אך מצאתי בספר מכון לשבתך שכתב דההיתר לשקען היא משום דהוי שעת הדחק והפסד מרובה אפילו שזהו גוף האיסור (עי' לקמן אות כח).

ולפי"ז עכ"פ בנידין דידן ג"כ יהיה מותר במקום הפ"מ ושעת הדחק.

והנה ברמב"ם כתב להתיר חוץ לתחום "שאין שם ישראל שיראה את הפועלים כשהן עושין בשבת" ולכאורה אפילו שאינם רואין בשעת העבודה אבל כשבאין אחר השבת הרי יש מר"ע למפרע ולמה לא חששו לזה.

וכתב לי הגאון הגדול חברי מנעורי שליט"א דיש לתרץ בב' אנפין א] כי יש לתלות שבנה במוצ"ש וכיוצ"ב. ב] דבני אדם אינם מתבוננים כ"כ בטיב המלאכה כמה נבנה וכד' רק ההבטה היא על עצם העבודה בשבת קודש זה מעורר המר"ע אבל לא על חשבון כמה היה בע"ש וכמה ניתוסף. (ויש להוסיף לדייק מלישנא דרמב"ם שההיתר הוא שאין רואין את הפועלים כשהם עושין בשבת משמע דזה מעורר המר"ע [וכאופן הב'] ועי') ועדיין צ"ע.

היוצא מן האמור: דיש לחלק אם התאחר מהקנין עד בניית הבית לזמן שנתוועדו שכיניו אסור, אבל מיד י"ל דמותר.


יג​

והנה אך עתה מצאתי משיבת נפשי בשו"ת משיבת נפש (להגרא"ל צינץ או"ח סי' ו') וז"ל: "במג"א סי' רמ"ד סק"ד 'חצרו מדלא כתב סתם לבנות לו חצר משמע כו' אבל אם עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי ומ"מ נ"ל דאסור דיש לחוש לשכינים' עכ"ל. משמע לפי"ז אם עומד במקום אחר שאינו מפורסם גם לשכינים שרי".

"ולא נהירא דהא איתא במו"ק דמקבלי קבולת חוץ לתחום באיכא מתא מקרבא אסור אלמא דחיישינן אפילו לעיר אחרת ולא מפלגינן כלל אם המתא דמקרבא אין מפורסם להם שהוא של ישראל אלא אמרי' מסתמא נודע".

ומ"ש הרמב"ם "חצירו" נ"ל דקמ"ל אם קנה הישראל מנכרי קרקע ושיבנה הנכרי בנין עליו בזהו יש להתיר דומיא דמרחץ לעיל סימן רמ"ג במ"א סק"ג כיון שלא נתפרסם עדיין שהוא של ישראל ואפילו יוודע לאחד שהישראל קנה ידע שקנה ממנו גם הבנין שיבנה הנכרי ובכה"ג שפיר י"ל דשרי" עכ"ל.

והיה מקום לומר שמיירי שקנה קרקע מגוי ולא נתפרסם (וזה ראיה לדברינו בתחילת דברינו שקנין אין לו קלא למי הקנהו) ואח"כ יבנה הגוי בנין לא בקבלנות (היינו לא שיהיה בשעת מעשה שייכות כלל עם הישראל) והישראל יקנה אותו אח"כ מהגוי, וזהו מותר וכמו שכתב בסוף דבריו ד"אפילו יודע לאחד שהישראל קנה ידע שקנה ממנו גם הבנין שיבנה הנכרי", אך מלשונו "שיבנה" הגוי משמע דמתחילה כבר נתן לו מעות לקרקע וגם לבנין שיבנה אח"כ, ונמצא דבשעת הבנייה בנה לישראל ואעפי"כ כיון דבשעת מעשה לא יתוודע לישראל שיש איזה שייכות עם הישראל, ולא חיישי' אלאחר מעשה כי לאחר מעשה יתוודע כל הפרטים.

ולפי"ז גם בנידון דידן יש לומר כי לאח"כ יתוודע שהגוי קבלן לישראל ומותר.

ומצאתי בחד מגדולי האחרונים שג"כ למד מדברי המשיבת נפש הנ"ל להתיר גם בקבלנות והוא בשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן קכ"ג שלאחר שהביא דברי המשיבת נפש כתב "הרי מבואר דבכה"ג שהמקום של עכו"ם ולא נתפרסם עליו שם ישראל כלל ותיכף גומר עם האומן עכו"ם שיבנהו בקבלנות לכ"ע ליכא חששא" עכ"ל.

והנה המהרש"ם שם מתיר בענין שמקנהו לעכו"ם ואז יש לומר כי לעולם לא יתפרסם שמו של ישראל עליו ואפשר רק בענין זה התיר, אך באופן שהישראל ישב בה ואז יתפרסם שבנו לו הגוי אולי יש חשש יותר.

אבל מדמפרש המהרש"ם כן בדברי המשיבת נפש שהוא מיירי בבנו לישראל אלמא ליכא חילוק.

היוצא מן האמור: קנין עדיין אין לו קול וגם אם בונה לישראל בקבלנות מותר אפילו אם ישב בה ישראל אח"כ.


יד​

אך יש להעיר על דברי המשיבת נפש כי על עצם הנחה שכבר הסכמנו מהרבה מקומות דקנין אין לו קלא למי הקנהו חלק וס"ל דיש לו קול טובא וז"ל: (עמש"כ המג"א דאפי' קנאם שרי) וצ"ע דקשה לא יהיה ישראל מותר למכור מרחץ לנכרי שהרי נקרא על שמו וצריך לומר דמכירה קלא אית ליה ונודע שנמכר לנכרי וכן קיי"ל במוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי דקלא אית ליה וא"כ ה"ה איפכא כשקנה הישראל כבר מפורסם שהוא של ישראל וכו' עיי"ש.

[והנה לפי הנחתינו כי הקלא נתפרסם רק שמכרוהו אבל לא מי שהקנהו אין מקום לקשייתו כלל כי ודאי מותר למכור לגוי כי כ"ע ידעי ששוב אינה לישראל, וגם בלי הנחתינו יש להקשות כי בישב בה לכו"ע נתפרסם שם של לוקח וא"כ כו"ע ידעי שהגוי קנאו, וא"כ אין הוכחה שאיפכא שישראל קנאו ועדיין לא ישב בה דנתפרסם שהוא של ישראל – ולתרץ דבריו צריך עכ"ח לומר דהבין כהתו"ש דעפי"ר נתפרסם בקנין הכל וכמו שהיה בימיהם דהיו חותמים בערכאות [וכ"ה בימינו דצריך לעבור הסכם הקנין אצל הרבה אפיסע"ס של הערייה ועד שיעבור גמר הקנין נתפרסם להרבה בני אדם בחלונות של המדינה ושריה] וע"כ אסור בכל אופן].

ולכאורה הרי בקטע שלאחריו בנידון שקנה קרקע שיבנה עליה הנכרי בית כתב להתיר "כיון שלא נתפרסם עדיין שהוא של ישראל" והרי זה סותר למש"כ מתחילה דקנין בכ"ע קלא אית ליה.

ויש ליישב כפי שכבר ביארנו דס"ל דקנין יש לו במציאות קלא אבל לפעמים יוכל להתרמי שלא נתפרסם וכמבואר בתו"ש (עי' לשונו לעיל אות ו') ואז אכן מותר, ולכן כתב המהרא"ל צינץ ההיתר "כיון שלא נתפרסם עדיין שהוא של ישראל ואפילו יוודע לאחד שהישראל קנה ידע שקנה ממנו גם הבנין" ותוכן כוונתו היא שכאן אין לנו לחוש מהקלא דאם יצא קלא יתוודע הכל ועי', כן אפשר לפרש דבריו בדוחק.

היוצא מן האמור: למהרא"ל צינץ יש בדרך כלל קלא ובנידון דידן אעפי"כ יש להתיר מכיון דיתוודע הכל.


טו​

אך לכאורה יש לאסור כל הני ענינים דהרי בני ביתו יודעים ובמחובר לא מחלקין בין מקצת יודעין להרבה יודעין והנה נלך ממקור דין זה ונראה אם יש לאסור מטעם זה, הנה המקור היא 'תשובה אשכנזית' הנפסקת ברמ"א (רמד, א) שכתב בזה"ל "ואפילו אם דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני בית שיחשדו אותו" ויש לעיין הלא בני ביתו תמיד יודעין ממעשיו ולמה דוקא כשהוא דר שם חיישי' לבני ביתו.

ומקשה במג"א (סק"ז) מאי שנא מסו"ס רמ"ג, דמתיר שם הרמ"א "אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו עכו"ם שרי" הרי דב"ב ידעי שהוא שלו, הם יודעים ג"כ ששכרו עכו"ם לא חיישי' וא"כ למה בקבלן גוי לבנות בית חיישי' לבני בית.

הרי דלא אמרי' לא פלוג במחובר רק יש איזה אופן דלא חיישי' לב"ב אף במחובר.

ותירץ המג"א דיש לחלק בין הענינים כי בני ביתו ושכינים יודעים אופן החלוקה יותר מסתם בני אדם, וע"כ במרחץ הלא רואים כי נתחלקו והגוי קיבל הריוח, וע"כ לא חששו לבני בית [ואפילו שהוא מחובר] משאי"כ בקבלנות דבית דלא נוטל הגוי ריוח של הבית רק נוטל מעות ואין להם שום הוכחה דבעל הבית אומר האמת, וע"כ חשדו דמשקר הבעל הבית וע"כ חששו לבני ביתו.

ומ"מ רואין דליכא למימר "לא פלוג" לחלוטין, רק אם יודעין בני בית כי קרקע זה קנו אביהם לכאו' לא יאמינו לו שהוא בקבלנות, ועדיין יש לעיין אם הוא אינו דר שם אי חיישי' לבני בית דלכאו' יש לומר דמנין הם יודעין רק כי הוא אמר, וא"כ הפה שאסור הוא הפה המתיר ולמה לא יאמינו לו לאות השנית כי הוא קבלן.

היוצא מן האמור: ליכא למימר 'לא פלוג לחלוטין לענין ב"ב, אך בקבלן לבנות בית כשהם רואים אסור, ומפי השמועה יש לצדד להקל.


טז​

והנה כתב המחבר (רמד, א) "ואם היתה המלאכה חוץ לתחום וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום שעושים בו מלאכה מותר" וכתבו הפרמ"ג (א"א סק"ח) ולבו"ש (על מג"א שם) דלבני בית לא חוששין כי לא יודיעם כלל ולא ידעו מזה, וליכא לדייק מזה כי אסור להודיעם כי סתמא אתמר בש"ס ופוסקים דחוץ לתחום מותר, רק לכאו' פירש דבריהם הוא כי אפילו אם יאמר להם הלא באופן זה ודאי יאמינו לעולם כי הפה שאסור הלא הוא הפה שמתיר, וזהו ראיה למש"כ באות הקודם.

יז​

והנה עד כה דברנו והארכנו בענין מראית עין בדבר מחובר שכבר נבנה ונגמר ורק אינו מפורסם אי מותר לקבלן גוי לעבוד שם, אבל לגבי לבנות המחובר עצמו כגון לבנות עצומו של בית יש לדון לאסור, כי הנה איתא בירושלמי (המובא בראשונים והביאו הב"י ריש סימן רמ"ד) "אומנים עכו"ם שהיו עושין עם הישראל בתוך ביתו, אסור, בתוך בתיהם, מותר. אמר רשב"א בד"א בתלוש אבל במחובר אסור ופוסק הלכה כרשב"א.

ומפרשי הראשונים וכ"ה בטור ובב"י כי רשב"א אוסר מחובר בתוך בתיהם דהיינו צורך מחובר לפסול האבנים ולתקן הקורות שיבנו עמו בנינו של ישראל ואפילו עשאו בבית הגוי אסור, ואסרו אפילו לשקען אח"כ בבנין.

ולפי"ז נמצא דאפילו גוי עושה בביתו ובדבר תלוש לית מאן דידע מכ"מ בדבר מחובר נתפרסם הדבר טובא וחיישי' למראית עין, ולפי"ז יש לדון דאפילו כשעדיין לא נתפרסם מי קנה הקרקע עכ"ז כיון דהוי מחובר לצורך ישראל לא גרע מגוי שעושה ותיקן קורות בביתו לצורך ישראל ואסרו.

היוצא מן האמור: מחובר לצורך ישראל אפי' ברשותו של גוי אסור משום מר"ע, וכש"כ אם הוא רשותו של ישראל ולא נתפרסם.


יח​

והנה הב"ח מפרש הירושלמי שונה מכפי שנתבאר בראשונים והפוסקים וז"ל: "פשוטו משמע דלא אסור (הירושלמי) בנין בביתו של גוי אלא במחובר ממש, דבונה ביתו של ישראל ברשותו של גוי כגון שהקרקע של הגוי והבנין של ישראל דמיפרסמי מילתא דהמלאכה בשביל ישראל היא ואסור, אבל בקורות ואבנים שסיתת הגוי בביתו של גוי דלא מיפרסם שרי מדינא אלא שהחמירו הגדולים".

הרי דאפי' דלא הודה לאסור מדינא לעשות תיקוני הבנין בקיבולנות בביתו של גוי, עכ"ז כשהקרקע של הגוי אסור גם לדעתו לבנות עליה בנין לישראל, והטעם דדבר זה מיתפרסם, וכ"ש אם אכן הקרקע של ישראל רק לא מיפרסם.

היוצא מן האמור: לבנות בית על קרקע של גוי אסור, וכש"כ על קרקע של ישראל אע"ג דעדיין לא נתפרסם.


יט​

ולפי"ז נפשט ספיקתו של ה'נהר שלום' במש"כ רב נטרונאי "מה שאמרו מפני שנקראת על שמו אינו אלא בישראל שבנה לעצמו מרחץ או פורנ"ו וישב הוא בעצמו בהם ופעמים שישכירה וישאר שמו עליו אבל מי שלא ישב בה ולא נקרא עליו שמו מעולם אלא מעכו"ם קנאו ולעכו"ם השכירו למה נאסר", והנה מרישא משמע דאפילו בנה לעצמו (לכאו' ע"י גוי) אם לא ישב בה ג"כ לא נקראת על שמו, אך מסיפא דבריו "אלא מעכו"ם קנאו ולעכו"ם השכירו" משמע דאם בנה בעצמו אפילו לא ישב בה נקרא על שמו.

והנה ממה שמבואר בירושלמי לכל הפירושים נשמע דעצם הבניה אסור אפילו לא ישב בה דזהו עצמו נתפרסם על שמו, ורק בקניית בית שלם יש לדון.

היוצא מן האמור: גם לשי' רב נטרונאי יש לאסור בניית בית אף בקרקע שעדיין לא נקראת על שמו.


כ​

אך מצאתי דיש לדייק להיפך מזה עצמו, כי הנה בתהל"ד דייק (רמד, א) מהדגומ"ר לאסור במחובר אם אינו מפורסמות שהיא של ישראל, והקשה עליו דהרי דינו דסיתת אבנים הוכיחו התוס' והרא"ש דהיכי משכחת מחובר בביתו של גוי רק עכ"ח מיירי בסיתת אבנים "ואמאי לא משכחת לה הא משכחת לה בקרקע של עכו"ם" רק עכ"ח דהם ס"ל דגם במחובר אם אין שם ישראל נקרא עליו דינו כתלוש, ולפי"ז גם בנידון דידן יש להתיר לשיטתם.

כא​

והנה כתב המחבר (רמד, ב): "לפסול האבנים ולתקן הקורות אפי' בביתו של עכו"ם אסור כיון דלצורך מחובר הוא ואם עשו כן לא ישקעם בבנין", והרמ"א הוסיף "וי"א דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי".

והנה ממחבר משמע קצת דאפילו אינו מפורסם שהוא של ישראל אסור, ובאה הרמ"א לומר כי יש חולקין דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי.

והנה כתב בעולת שבת בטעם איסור זה (דלכאו' אם אינו מפורסם שהוא של ישראל ליכא מר"ע ולמה אסרו) "דלא פלוג רבנן במלאכת מחובר". ומש"כ הרמ"א די"א דרק במפורסם שהוא של ישראל אסור כתב "דהוא מפרש דהאי ירושלמי מיירי דוקא במלאכה מפורסמת דאם אינו מפורסם לא גרע ממחובר עצמו ובירושלמי קמ"ל דלא תימא כיון שאין המלאכה בבית ישראל אעפ"י שהיא מפורסמת תהא מותרת קמ"ל דלא".

והפרמ"ג (א"א ט) הביא קושיות המג"א "קשה דברי עולת שבת אהדדי דבתחילה כתב במחובר אף אין מפורסם אסור, ואח"כ כתב על מה שכתב הר"ב וי"א דאם אין מפורסם שרי דלא גרע ממחובר גמור".

ותירץ הא"ר (ו') ולענ"ד יש לומר דמה שכתב אסור היינו לסברא ראשונה ומה דמשמע מותר היינו ליש אומרים וק"ל".

והרי לנו כי בנידן דידן דבמציאות אין מפורסם כי עדיין לא נתפרסם שהוא שלו ועצם "בנין" אין ראיה כי "נתפרסם" ולמחבר יש רק איסור של "לא פלוג במחובר", א"כ תליא בב' שיטות הללו אי אמרי' לא פלוג במחובר אם עדיין לא נתפרסם.

[גם התו"ש כתב דטעם המחבר הוא "לא פלוג", וכן ציין בשעה"צ סק"כ שי' הגר"ז. ועי' עוד לקמן אות כו].

היוצא מן האמור: אם אמרי' לא פלוג במחובר ואסור אפי' לא נתפרסם שהיא של ישראל להא"ר תליא במחלוקת המחבר ורמ"א.


כב​

והנה הא"ר (אות ו', עי' א"א סק"ט) הביא דהלבוש נחלק על רבו הרמ"א בענין זה כי הלבוש כתב כל הסעיף לגבי אם מותר לשקען בבנין (וכמו שכתבה הטור ולא על עצם איסור להניח קבלן לסתת אבנים) דלמחבר אסור לשקען בבנין ולי"א אם אינו מפורסם מותר לשקען ולכו"ע אפילו אם אינו מפורסם אסור להניח לסתתן.

אך כפי מה שמשמע בשו"ע ורמ"א דידן דנחלקו אפי' אם מותר להניח קבלן לסתת בביתו דלרמ"א אם אינו מפורסם לא אמרי' לא פלוג ומותר.

היוצא מן האמור: כי לא"ר נחלקו הלבוש ורמ"א בלצורך מחובר אם מותר באינו מפורסם.


כג​

הפרמ"ג (הנ"ל) הביא הכל בו דאפילו במחובר גמור אם אין יודעים שהוא של ישראל מותר, ולנ"ל לעולת שבת גם הרמ"א ס"ל כן, אך הקשה בפרמ"ג דקשה דא"כ היה לרמ"א לחלוק יותר דאפילו במחובר גמור אם אין מפורסם שרי, וזהו ראיה להמג"א.

היוצא מן האמור: יש שיטות דמתירין אינו מפורסם לישראל גם במחובר ממש, ויש אוסרים.


כד​

בתו"ש (סק"י) מפרש היתרו של הי"א דכיון דאיכא תרתי לטיבותא א] דהוי בביתו של גוי ב] אינו מפורסמת שהמלאכה היא לישראל, וע"כ מותר אבל בחדא לטיבותא כגון בביתו של גוי ואינו מפורסם אסור, ומחובר אסור דהוי בביתו של ישראל ואפי' אינו מפורסם והוי רק חדא לטיבותא, ובתלוש כדי לאסור צריך דוקא לתרתי לריעותא א] מקום מפורסם ב] מפורסם לישראל.

ולפי דבריו בנידון דידן הוי רק חדא לטיבותא דאינו מפורסם דהיא של ישראל אבל לא הוי בביתו של גוי יש לאסור, אך יש לומר כי מקום שאינו מפורסם שהיא של ישראל ושם של גוי נקרא עליו יש לו תרתי לטיבותא וצ"ע.

היוצא מן האמור: בדעת התו"ש יש לחקור אם יש לאסור.


כה​

לאחר שכתב המנורה הטהורה (ד') טעם על המחבר דהיא משום לא פלוג במחובר כתב "או י"ל דדווקא במטלטלין לא חששו כשנעשו בביתו של גוי משום דלא יראו שהמלאכה נעשית בשבת אלא מקצת בני אדם, וכיון דבשעת מעשה לא ניכר להם שהוא של ישראל לא חיישי' שיתוודע להם אח"כ שהוא של ישראל כשיראו אותן המטלטלין אצל ישראל דאפשר דלא יראו אותם אצל ישראל כיון דמטלטלין לא משתמש כ"כ בפרהסיא משאי"כ בלפסול אבנים וכדו' כיון דישקעים אח"כ בבנין מחובר העומד במקומו מיד ונראה לעין כל שפיר חיישי' דגם המיעוט שראו עסק הגוי באלו האבנים בביתו יראו אח"כ אותם בבנין ויכירו שהמה של ישראל שנעשה בהם מלאכה בשבת בבית הגוי".

ולפי טעם זה יש לעיין בענינינו שאחר שישב בה ישראל לאחר גמר הבנין יש לתלות שרק עתה קנה אותו וליכא מר"ע.


כו​

והנה בהפוסקים מצאנו ב' אופנים כיצד ניגשים לסעיף ב', א] הטור לא כתב כלל שיש איסור להניח קבלן לשקען רק כתב דאפילו כשכבר סית האבנים אסור לשקען וע"כ הלבוש.

ב] המחבר התחיל שיש עצם איסור בהסיתת וכלשנונו "לפסול האבנים ולתקן הקורות אפי' בביתו של עכו"ם אסור" ועי' בשאר פוסקים בזה.

ויש לבאר החילוק ביניהם כפי ב' טעמים אלו כי לטעם ה'א' של לא פלוג במחובר יש איסור אפילו לסתתן, אבל לטעם כי בעצם דינו כתלוש רק ע"י שיקוען אזי נעשה הפירסם והקלקול לדינא ולפי"ז יש רק איסור בשקוע וכל עוד שלא שקע ליאכא איסור.

ולכן הטור לא כתב דאסור לסתת דזה עצמו אכן מותר רק כתב דיש איסור לשקען אבל המחבר ס"ל כטעם לא פלוג במחובר ולכן גם עצם הסתתן אסור משום לא פלוג ומה שאסור לשקען הוא הקנס.

ושיטת המג"א נראה דהיא כטעם לא פלוג וכסתמא דמחבר, ולכן כתב (סק"י דבדיעבד כשססיתת האבנים בשבת מותר לשקען ואי טעמו דהאיסור היא שקעוע ועצם הסיתת מותר לא היה מקום לקולא זו זדזהו אכן כל האיסור "לשקען" ודו"ק זבזה.

ונמצא דשיטת המחבר ב"ח ומג"א היא משום לא פלוג במחובר וע' לעיל אות טו-טז כי הלא פלוג לא שייך באופן שהוא חוץ משכונת ישראל ואין ב"ב שם.


כז​

בפרימ"ג (א"א רמד, י) הביא הב"ח דבמפורסם לכו"ע שרי, ומבואר שטיטתו דהוא ס"ל כי במפרורסם מיירי המחבר ולכך אסור ואין הרמ"א חולק עליו בזה רק מפרש דבריו ובזה מיושב קושייתו (עי' אות כג) ונמצא לפי"ז דכו"ע מוזדה לרמ"א דבאינו מפרורסם שהיא של ישראל דלא אמרי' לא פלוג לחלוטין במחובר.

כח



תמצית היוצא מן כל האמור



מי שקונה חלקה ועדיין לא ישב בה
​

למהרא"ל צינץ ולתוס' שבת עפ"י רוב נתפרסם. ולרוב הפוסקים (רב נטרונאי, מ"א, א"ר, שועה"ר, משנ"ב) לא נתפרסם, אך לכאו' אין להעמיד לזה כללא לכל הדורות ואם נשתנה המציאות לכאורה נשתנה הדין, ובימינו נראה דנתפרסם [כי יש באפיסע"ס של הערייה הנותנות רשיות לבנות, הרבה ישראלים, וגם ע"י הכלי"ם של הטעכנעלאגי"ע מה שנתוודע בימיהם בשנה נתוודע כהיום בכמה דקות וד"ל] וע"כ גם בלי ישב נראה דנתפרסם.

באופן שלא נתפרסם אם הבנייה עליה יתפרסם​

ממהרש"ם ומשיבת נפש יוצא להיתר. והטעם כי יתלו שהגוי בנה הבית לו לעצמו ואח"כ מכרו לגוי ומה שאוסר השועה"ר לשקען בבנין משום מר"ע למפרע ולכאורה האיך מותר לישב בה ישראל.

והנה כבר ראינין כי התהל"ד מתיר (עי' אות כ) ואפשר לומר כי בניית בית אין שום הכרח שהגוי בנה לישראל כי אפשר בנה הגוי "למי שיקנהו" ואפילו אם גוי יקנהו ניחא ליה, ואין שום הכרח למר"ע לחול.

אבל ענין של סיתת אבנים י"ל כי לא שכיח שגוי יסתת אבנים למי שיקנהו כי כ"א רוצה כפי טעמו והנאתו (ואולי זה היום נשתנה כי ע"י הכלי"ם יכלו בכל אופן למצוא קונים ויש לברר אצל המומחים) וע"כ כשרואין שישקען בודאי יחול מר"ע ודו"ק.

וא"כ כהיום שכיח שגוי יבנה בית למי שיקנהו וא"כ גם כשישב שם ישראל אין חל המר"ע אי לא הוי ביישוב ישראל (דאז להרבה שיטות יש לא פלוג כבאות כא ואילך, משאי"כ בלא יישוב ישראל דלא אמרי' לא פלוג כמו חוץ לתחום).

ומי שקנה בית גמור מגוי ובא גוי בקבלנות בשבת לתקן לשפרו וכדו' אי אינה מפורסם יש לצדד להקל (אך לכאו' יש מר"ע למפרע כי הדרך הוא שהקונה מתקן ומשפר כרצונו ועי').


אם עבר ובנה בקבלנות בגוונא דא באופן שנתפרסם​

הנה בקבלנות סומכין על הב"ח להקל, אבל כיון שהב"ח באופן זה (עי' אות יח) ס"ל דאסור א"כ לכאורה אי אפשר להקל כהב"ח בענין זה בדיעבד, אך כיון דלא הוי סתירה ממש אפשר להקל גם בענין זה ויש לעיין.

ויהא רעוה מן קדם אלקא די בשמיא, שיתברר דבר זה כשמלה, אם לא על ידינו הקלה, יהיה על ידי שאר מן עמא, ואורייתא ביננו יתרבה, עד הגאולה בתראה, שיזכנו בקרוב אורו של משיח לראות בעגלה.



[1] עי' לקמן אות יד' משו"ת משיבת נפש לאסור גם זה.