השנה התחדש לי הסבר נאה במעשה המובא בהגדה על התנאים שהיו מסובים בבני ברק, וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
מה ראו חז"ל לקבוע מעשה זה בהגדה?
ההסבר הפשוט הוא כדי ללמדנו את ההלכה שיש להרבות ולספר ביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ואף כל הלילה כולו. אולם, נראה שיש בסיפור זה רובד עמוק יותר, המבאר את מהותה של גאולת מצרים, וזאת על פי יסוד חשוב שהעמידו רבותינו.
הנה המהר"ל מפראג (גבורת ה', פרק לו) מבאר כי עניין ה"חיפזון" ביציאת מצרים איננו פרט טכני או מקרי, אלא מהות הגאולה. עיקר עניינה של הגאולה הוא הפיכת עם ישראל לעם ה', הדבוק בבוראו. כיוון שהקב"ה הוא מעל הזמן, הרי שגם ישראל, בנקודת התחברותם אליו, מתעלים מעל לממד הזמן.
ה"פחד יצחק" (פסח, מאמר א') מוסיף ומדייק: החיפזון אינו בא לומר שהמאורע ארך זמן קצר, אלא שהגאולה הייתה בבחינת "למעלה מן הזמן". כיוון שיציאת מצרים היא ה"בראשית" של "נצח ישראל", היא הוכרחה להופיע בצורה של חיפזון, דילוג מעל חוקי הזמן הטבעיים.
וז"ל: "ולמדין אנו דבר זה מחפזון דיציאת מצרים, אשר בוודאי אין ענינו בא לומר שהמאורע לא ארך הרבה זמן, אלא כדאסבר לן מאור עינינו המהר"ל, שמכיון שיציאת מצרים הוא ה'בראשית' של 'נצח ישראל' דהיינו ההתהוות של כנסת ישראל שהיא בריאה למעלה מן הזמן, לכן הצורכה יציאת מצרים להיות נמשכת מלמעלה מן הזמן והיינו שיציאת מצרים היתה בחיפזון".
יסוד זה מודגש כבר בפתח ההגדה בנוסח הרמב"ם (סוף הלכות חמץ ומצה): "בבהילו יצאנו ממצרים". כלומר בחיפזון ובבהלה. מכך שההגדה פותחת בנקודה זו, משמע שהיא עיקרית ומהותית בכל העניין של יציאת מצרים.
גם בספר החינוך (מצוה י"א) שכתב בטעם איסור בל יראה ובל ימצא וז"ל: "שלא ימצא חמץ ברשותו בפסח וכו' כדי שנזכור לעולם הניסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכור מה שאירע לנו בענין זה שמתוך חפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ כמו שכתוב ויאפו את הבצק וגו עכת"ד. מבואר, שהציווי לזכור את החפזון שביציאה, זה זכרון חשוב ומהותי לכל הפחות כגוף היציאה.
על פי זה, נוכל להבין רובד נוסף במעשה הנ"ל. כשהתנאים עסקו בסיפור יציאת מצרים כל הלילה, הם לא רק קיימו את מצוות סיפור יציאת מצרים, אלא חיו את תוכן המצווה, הם דבקו בקב"ה עד שאיבדו את תחושת הזמן לחלוטין. ולכן, כאשר באו התלמידים ואמרו להם "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע", הם בעצם הגדירו את מצבם של רבותיהם, כאומרים, אתם נמצאים כעת במדרגה שהיא מעל הזמן, דבוקים בנצח, אך בעולם הזה, הגיע כבר זמן של מצווה חדשה התלויה בזמן.
וזו הסיבה שבעל ההגדה קבע סיפור זה כדי שנפנים שבצאתנו ממצרים נעשינו לעם ה'. וממילא מוטל עלינו לשאוף להגיע לאותה דבקות המרוממת את האדם מעל כבלי הזמן והחומר, ולהכיר במעלתנו כעם הנצח הדבק בחי עולמים.
מה ראו חז"ל לקבוע מעשה זה בהגדה?
ההסבר הפשוט הוא כדי ללמדנו את ההלכה שיש להרבות ולספר ביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ואף כל הלילה כולו. אולם, נראה שיש בסיפור זה רובד עמוק יותר, המבאר את מהותה של גאולת מצרים, וזאת על פי יסוד חשוב שהעמידו רבותינו.
הנה המהר"ל מפראג (גבורת ה', פרק לו) מבאר כי עניין ה"חיפזון" ביציאת מצרים איננו פרט טכני או מקרי, אלא מהות הגאולה. עיקר עניינה של הגאולה הוא הפיכת עם ישראל לעם ה', הדבוק בבוראו. כיוון שהקב"ה הוא מעל הזמן, הרי שגם ישראל, בנקודת התחברותם אליו, מתעלים מעל לממד הזמן.
ה"פחד יצחק" (פסח, מאמר א') מוסיף ומדייק: החיפזון אינו בא לומר שהמאורע ארך זמן קצר, אלא שהגאולה הייתה בבחינת "למעלה מן הזמן". כיוון שיציאת מצרים היא ה"בראשית" של "נצח ישראל", היא הוכרחה להופיע בצורה של חיפזון, דילוג מעל חוקי הזמן הטבעיים.
וז"ל: "ולמדין אנו דבר זה מחפזון דיציאת מצרים, אשר בוודאי אין ענינו בא לומר שהמאורע לא ארך הרבה זמן, אלא כדאסבר לן מאור עינינו המהר"ל, שמכיון שיציאת מצרים הוא ה'בראשית' של 'נצח ישראל' דהיינו ההתהוות של כנסת ישראל שהיא בריאה למעלה מן הזמן, לכן הצורכה יציאת מצרים להיות נמשכת מלמעלה מן הזמן והיינו שיציאת מצרים היתה בחיפזון".
יסוד זה מודגש כבר בפתח ההגדה בנוסח הרמב"ם (סוף הלכות חמץ ומצה): "בבהילו יצאנו ממצרים". כלומר בחיפזון ובבהלה. מכך שההגדה פותחת בנקודה זו, משמע שהיא עיקרית ומהותית בכל העניין של יציאת מצרים.
גם בספר החינוך (מצוה י"א) שכתב בטעם איסור בל יראה ובל ימצא וז"ל: "שלא ימצא חמץ ברשותו בפסח וכו' כדי שנזכור לעולם הניסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכור מה שאירע לנו בענין זה שמתוך חפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ כמו שכתוב ויאפו את הבצק וגו עכת"ד. מבואר, שהציווי לזכור את החפזון שביציאה, זה זכרון חשוב ומהותי לכל הפחות כגוף היציאה.
על פי זה, נוכל להבין רובד נוסף במעשה הנ"ל. כשהתנאים עסקו בסיפור יציאת מצרים כל הלילה, הם לא רק קיימו את מצוות סיפור יציאת מצרים, אלא חיו את תוכן המצווה, הם דבקו בקב"ה עד שאיבדו את תחושת הזמן לחלוטין. ולכן, כאשר באו התלמידים ואמרו להם "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע", הם בעצם הגדירו את מצבם של רבותיהם, כאומרים, אתם נמצאים כעת במדרגה שהיא מעל הזמן, דבוקים בנצח, אך בעולם הזה, הגיע כבר זמן של מצווה חדשה התלויה בזמן.
וזו הסיבה שבעל ההגדה קבע סיפור זה כדי שנפנים שבצאתנו ממצרים נעשינו לעם ה'. וממילא מוטל עלינו לשאוף להגיע לאותה דבקות המרוממת את האדם מעל כבלי הזמן והחומר, ולהכיר במעלתנו כעם הנצח הדבק בחי עולמים.