איך משפיעים על מישהו?
במגילת רות אנו קוראים על רגעי הפרידה הקשים של כלות וחמות, אוהבות זו את זו עד אין קץ. החמות, נעמי בסיפור שלנו, מנסה לשנע בכל האמצעים את כלותיה לנטוש, לעזוב, להפרד.
(ח) וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יעשה יַ֣עַשׂ ה֤' עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי:
(ט) יִתֵּ֤ן ה֙' לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה:
(י) וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ:
(יא) וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים:
(יב) שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים:
(יג) הֲלָהֵ֣ן׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־הֽ':
(יד) וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ:
(טו) וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ:
(טז) וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי:
(יז) בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה ה֥' לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ:
(יח) וַתֵּ֔רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ:
מה היה אמור לשכנע אותן?
אל ערפה דברו כל הקשיים הטכניים. אין לך עתיד בעם היהודי. אין לי חתן להציע לך. את סתם תהיי עגונה. חבל!...
וערפה, משתנקת בבכי, עיניה אדומות, אבל בהבנה וראיה נכונה של המצב היא מחליטה שאכן, עתידה כבת למלך מואב אינו בעם היהודי.
ובתוך מסך הבכי, היא נצמדת לחמותה, ובעצם למה שמשקף בעיניה את העם היהודי, ונותנת נשיקה חמה ורותחת!
אבל רות... רות עוד לא השתכנעה.
נו? איזה נשק אפשר כבר להפעיל, הרי כל כך ברור שממתקים לא יהיו לה שם... ואין לה שום ריוח. אבל בכל זאת נעמי לא מתיאשת, ושולפת את הההההטענה---
כולללללם!
הנה, שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי...
ולפי דרכנו למדנו שהדבר הכי קשה להתמודדות מולו הוא כי ככה כולם עושים....
אז מה הכח להתמודד מול הקושי הזה?
כבר ענינו על כך כאן, ונתמצת בקיצור- אם מבינים שבמקום אחר זה לא חיים, זה כמו בהמה, אז אין שום קושי. אם חיים ומפנימים זאת שאין אלטרנטיבה. אז די!
והגמ' בסוטה מב ב כשהיא מחפשת הגדרה להבדל בין רות לערפה אינה מוצאת נוסח אחר, ומעשה אחר להתמקדות חוץ מ"נשוקה" (-ערפה) לעומת "דבוקה" (-רות)
וזהו ההבדל המהותי בין אנשים שמסוגלים להתמודד מול ה"כולם" לבין כאלו שנופלים בדרך.
האם רק לנשק את היהדות, אבל לא לצלוח את הנסיון כי הדברים לא מספיק חדים, לעומת דבקות בכל הכוח במטרה.
נשוקה... ודבוקה...
ומה הסוף?
הגמ' מסכמת "אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה."
מעפרה יצא גלית, ומרות דוד מלכא משיחא!
-יש שכר לפעולתך.
במגילת רות אנו קוראים על רגעי הפרידה הקשים של כלות וחמות, אוהבות זו את זו עד אין קץ. החמות, נעמי בסיפור שלנו, מנסה לשנע בכל האמצעים את כלותיה לנטוש, לעזוב, להפרד.
(ח) וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יעשה יַ֣עַשׂ ה֤' עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי:
(ט) יִתֵּ֤ן ה֙' לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה:
(י) וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ:
(יא) וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים:
(יב) שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים:
(יג) הֲלָהֵ֣ן׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־הֽ':
(יד) וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ:
(טו) וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ:
(טז) וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי:
(יז) בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה ה֥' לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ:
(יח) וַתֵּ֔רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ:
מה היה אמור לשכנע אותן?
אל ערפה דברו כל הקשיים הטכניים. אין לך עתיד בעם היהודי. אין לי חתן להציע לך. את סתם תהיי עגונה. חבל!...
וערפה, משתנקת בבכי, עיניה אדומות, אבל בהבנה וראיה נכונה של המצב היא מחליטה שאכן, עתידה כבת למלך מואב אינו בעם היהודי.
ובתוך מסך הבכי, היא נצמדת לחמותה, ובעצם למה שמשקף בעיניה את העם היהודי, ונותנת נשיקה חמה ורותחת!
אבל רות... רות עוד לא השתכנעה.
נו? איזה נשק אפשר כבר להפעיל, הרי כל כך ברור שממתקים לא יהיו לה שם... ואין לה שום ריוח. אבל בכל זאת נעמי לא מתיאשת, ושולפת את הההההטענה---
כולללללם!
הנה, שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי...
ולפי דרכנו למדנו שהדבר הכי קשה להתמודדות מולו הוא כי ככה כולם עושים....
אז מה הכח להתמודד מול הקושי הזה?
כבר ענינו על כך כאן, ונתמצת בקיצור- אם מבינים שבמקום אחר זה לא חיים, זה כמו בהמה, אז אין שום קושי. אם חיים ומפנימים זאת שאין אלטרנטיבה. אז די!
והגמ' בסוטה מב ב כשהיא מחפשת הגדרה להבדל בין רות לערפה אינה מוצאת נוסח אחר, ומעשה אחר להתמקדות חוץ מ"נשוקה" (-ערפה) לעומת "דבוקה" (-רות)
וזהו ההבדל המהותי בין אנשים שמסוגלים להתמודד מול ה"כולם" לבין כאלו שנופלים בדרך.
האם רק לנשק את היהדות, אבל לא לצלוח את הנסיון כי הדברים לא מספיק חדים, לעומת דבקות בכל הכוח במטרה.
נשוקה... ודבוקה...
ומה הסוף?
הגמ' מסכמת "אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה."
מעפרה יצא גלית, ומרות דוד מלכא משיחא!
-יש שכר לפעולתך.