א
- הנה כבר ידוע הסתירה בדברי הרמב"ם גבי הענישה על ג' עבירות במקום אונס, שברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה, שכ' פ"א ה"ד "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר".
- איברא דבהל' ו' כ' "כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו."
- ומבואר שאף בפיקוח נפש מ"מ עד כמה שבחר לעבור על ג' עבירות נענש. וצע"ג דנסתר מהרמב"ם דלעיל, ומאי שנא חולי לבין אונס אחר[א].
ב
- והיה מקום לומר שמ"מ חלוקים ב' העניינים, שבהל' ד' מצבו הנוכחי לא היה במצב הראוי למות, וע"י שלא יעשה איזה מעשה הוא זה שיחדש עליו מיתה, משא"כ הל' ד' שעוסקת באיום פשוט של או בחירה במיתה או בחיים.
- ובהקדם, יש לבאר מאי טעמא מהני הכפייה שלא במקום חולי, שהרי למעשה הוא עמד ובחר באפשרות לעבור ולא להרג, והרי היה יכול להישאר במצב הנוכחי ולא להרג.
ובזה אפש"ל שכל סברא זו היא רק במקום שישנם ב' אפשרויות לפעול, שאפשרות לפעול ולהמית עצמו אין זה אפשרות ומימילא יש לפניו לבחור בלפעול באופן הצודק בלבד, אבל במקום שמצבו הקיים הוא מיתה שם לא שייך לומר שע"י כפייה יש לו לבחור בלמות.
- אלא שהמעיין יראה שבאמת אין מן הסברא לומר שאפשרות של מיתה אינה אפשרות[ב]. וצ"ע.
ג
- איתא בב"ב מז ע"ב "אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני".
וביאור סברא זו לכאו' פשוטה, דמה לי מכירה מחמת רצון לדמים, ומה לי מכירה מחמת מניעה של 'ובחרת בחיים'[ד].
- אלא שצ"ע עפ"י הסברא הנ"ל מדוע לא אמרינן דהו"ה בכפהו ויהיב, שהרי מה לי גמר ומקני מחמת ממון, או אהבתו או כל אינטרס צדדי, לבין האינטרס של 'ובחרת בחיים'.
ד
- והנראה בזה, שישנם צווי דינים בכל גמירות דעת הנצרכת[5] בכל מעשה בכדי להיחשב שנעשה המעשה מרצונו, א. גמירות דעת על הפעולה. ב' גמירות דעת על החלות והתוצאה.
- ומשו"ה, כל מה דנאמר דמהני כפייה הוא במקום דמתקיים ב' התנאים, ולכן תלוהו וזבין הוי זביני משום שהכפייה היא על הפעולה – מעשה ההקנאה, והדמים הוא גמירות דעת על התוצאה.
- וסייעתא לדבר נראה מדברי הרשב"ם [מח ע"ב בד"ה כל דמזבין איניש] בהו"א – שהא דמועיל כפייה הוא מגזה"כ, שביאר שכל הגזה"כ אינה אלא על הפעולה אבל ביאר שיש גמירו דעת כל התוצאה, וז"ל "רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין ואפ"ה הוה זביניה זביני בעל כרחו אפילו לא גמר ומקני שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר בין דברים הצריכין לו ומכרן לדברים שאין צריכין לו אלא כולהו קונה לוקח וה"נ אע"ג דאניס מוכר קונה לוקח הואיל וקיבל דמים אע"ג דלא גמר ומקני".
- ולאור הדברים יש מקום לבאר אף סתירת דברי הרמב"ם. דבאמת העובר ולא נהרג בד' עבירות אין נענש, ומ"מ לא קשיא ולא מידי, משום שחלוק הל' ד' שאין גמירות דעת בחלות ובתוצאה ואין בה כל עניין, מהגמרות דעת הקיימת בהל' ו' גבי חולי שחשיב שנעשה מרצונו, מחמת התנאי הב'.
משא"כ בהל' ו' מתקיים צווי הדינים הנ"ל, א' על הפעולה שהוא החולי המחייב, וכן יש לו רצון בתוצאה – שהמאכל יאכל, דע"י כך יתרפא, ובכה"ג שיש לו גמירות דעת על התוצאה שוב לא חשוב ככפיה בעלמא ואנוס, שהרי גמר בדעתו לכך, ושוב שייך להעינש. ודו"ק.
- ושוב לפי"ז אף מבואר הא דהקשינו בהע' א' מברכות גבי אונס, דכל מה ששיך לברך הוא רק במקום שאוכל מדעת, וע"כ אפש"ל שטעון ברכה רק במקום רצון, וכדברינו באונס מחמת חולי מוגדר האכילה למעשה מרצונו, שהרי סיבת המוות גורמת לרצון לפעולה, ולתוצאת המאכל שבחיכו.
[א] וכעי' סתירה זו מצינו אף גבי מקום הטעון ברכה במקום אונס, שהנה כ' ברמא או"ח סי' רד סעיף ח "אם אנסוהו לאכול או לשתות, אף על גב דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך (ב"י בשם אהל מועד והרא"ה)".
ובפשיטות היה מקום לומר, שהסיבה שלא מברך הוא כדכ' במקור חיים [(בכרך) קיצור הלכות סימן רד סעיף ח] "סברא הוא שאיך יברך ויתן תודה לה' על הנאתה נגד רצונו (וע' בסוגיא דלא אפשר ולא קמכווין) משא"כ ברכת המצוות, ע"ס תע"ה ס"ד".
אלא דמבואר התם בשו"ע שאם אכל מפני הסכנה כגון חולה וכדו' מברך תחילה וסוף. וצ"ב החי'.
וכבר עמד להק' ע"כ בט"ז וז"ל "לעיל סי' קצ"ו ס"א ביררנו הדברים דקי"ל כהראב"ד באוכל איסור בשוגג יברך אחריו וכן במקום סכנה יברך תחיל' וסוף כיון שאכילה זו חשוב' לו כהיתר ופסק הרב רמ"א שפסק באנסוהו לאכול דאינו מברך והוא דעת אוהל מועד בב"י ואח"כ פסק הש"ע דהאוכל איסור מפני הסכנ' מברך עליו לא כת' רמ"א ע"ז כלום והוא תמו' מאוד בעיני דדא ודא אחת היא ומאן דאמר הא לפטור לא אמר הא לחיוב כנלע"ד".
והוסיף להק' טובא בפרי חדש [התם], וז"ל "ואינו מחוור בעיני, דבפרק ראוהו בית דין [ראש השנה כח, א] גבי מצה אי כפאוהו פרסיים אמרינן דיצא, אלמא חשבינן לה אכילה, וכיון דכן ודאי שצריך לברך, (עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סימן (תשצ"ז) [תשצד]). ואפילו למאן דפליג התם היינו משום דמצוות צריכות כוונה הא לאו הכי אכילה חשבינן לה, ובפרק כיצד מברכין [ברכות לז, ב] גבי חביצא אמרינן דמדיוצא ידי חובתו בפסח בעי למימר המוציא, וכל שכן דבעי ברכה. ועוד ראיה מחנקתיה אומצא סוף פרק כיצד מברכין [שם ד, ב] שכתבו התוספות [מה, א ד"ה דחנקתיה] והרא"ש [שם פ"ו סימן מג] דהני מילי במים לפי שאין לו הנאה אלא לצמא אבל מי שחנקתיה אומצא ושתה יין ושאר משקין אין הכי נמי דבעי ברכה, והרי חנקתיה אומצא אין לך אונס גדול מזה ונימא תחילתו באונס וסופו ברצון ולא בעי ברכה, אלא ודאי דהך פיסקא לאו בר סמכא היא ונקטינן דבעי לברך, ודין אשה שנאנסה אין עניינה לכאן, ועוד דהתם היינו טעמא משום דיצר אלבשה וכדאמרינן התם [כתובות נא, ב]".
[ב] ולכאו' מוכח כך אף מהא שנאמר יהרג ואל יעבור, ומוכח ששיך כזו בחירה כזאת.
[ג] ובהו"א הוא מגזירת הכתוב אף במקום שאין אומדן דעת כלל, כמבואר ברשב"ם [מח ע"ב בד"ה כל דמזבין איניש], רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין ואפ"ה הוה זביניה זביני בעל כרחו אפילו לא גמר ומקני שלא נתנה תורה[ג] חילוק במקח וממכר בין דברים הצריכין לו ומכרן לדברים שאין צריכין לו אלא כולהו קונה לוקח וה"נ אע"ג דאניס מוכר קונה לוקח הואיל וקיבל דמים אע"ג דלא גמר ומקני.
וצ"ב בס"ד, שהרי משמע מדברי ר"ה כסברת המסקנה שהרי אמר "כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין".
[ד] ולכאו' זהו אף יסוד החי' בין תלהו וזבין על שדה זו דלא מועיל לבין תלהו וזבין שדה סתם שאז מועיל.
שכ' ברשב"ם בב"ב מח ע"ב, שבחי' בין כפהו על שדה זו לבין כפהו על שדה סתם כ' "בשדה סתם – שהכריחוהו למכור אחת משדותיו והוא בירר מעצמו ומכר זאת, דכיון דמדעתו בירר רעה שבהן בירר שאינו חושש בה כ"כ וגמר ומקני".
ומבואר בדברי הרשב"ם, שכל הסיבה שקנה בשדה סתם, הוא רק משום שהיה לו אפשרות לבחור מן הרעה שבשדותיו, ואז ישנה איזה שהוא גמירות דעת, ומשו"ה חל, ולכאו' בדברי רשב"ם אלו מבואר אף יסוד הדברים דמהני כפייה – משום שהכפייה היא דבר צדדי שגרום לו לבחור, והוא למעשה בבחירתו עשה גמירות דעת להקנות.
ובהבנת הדברים ולכאו' בהבנת החי' הוא, שהוא כחי' בין תלהו ויהיב לבין תלהו וזבין, שאם תלהו ויהיב אז אמרינן שלא חל משום שבעינן עכ"פ למעט גמירות דעת, ואגב זוזי גמר ומקני, משא"כ במתנה אין כלל סיבה שיגמור דעתו.
ולפום הדברים נראה שבמקום שאין לו בחירה כגון שדה סתם ויש ברשותו רק קרקע אחת, שאז אין באפשרותו כלל לבחור, אז אין גמירות דעת ושווה לשדה סתם.
[5] והעירוני להק' ע"כ, דהנה בתוס' קידושין [ו ע"א] איתא דכל שאינו ידוע בטיב גיטין וקידודין לא יהיה לו עסק עימהן. ובתוס' הביא דברי הריצב"א שהכוונה שלא ידבר עם נשים על עיסקי גיטין וקידושין 'שפעמים שתהא מקודשת באמירתם או בנתינתם ולא יבין'.
והקשו האחרונים שאם הוא לא הבין שהיא מקודשת ולא היה לו כוונה לקדש היאך היא תהיה מקודשת.
השער"י [שער ז - ו ד"ה וע"פ] ביאר, דמיירי שעשה מעשה קידושין ומכוון לעשות מעשה המועיל אלא שסבור שהדין הוא שמעשיו לא הועילו. ומכאן הוכיח שמועיל כוונה למעשה ואין צורך בכוונה לחלות.
וא"כ לכאו' קשה על דברינו, שהרי לא נדרש כוונה לחלות.
יעוי' באחרונים שתי' באופ"א, וא"כ אין הדבר מוכרח (וכן שיטת ריצב"א אינה שיטה יחידאה), דהקו"ש מבאר דחיישינן שיאמר לשון קידושין, והוא בעצמו לא יבין מה שאמר, ומ"מ הקידושין חלו כיון שמה שאינו מבין אינו ידוע לשומעים ולכן הוי דברים שבלב. ואכמ"ל.
[6] ולפי"ז ישנו אף יתר ביאור לדברי ר"י התם, שהקשו בתוס' שם בס"ד כיצד בעינן לילף מקרבנות הרי א"כ ילפינן דאף תלהו ויהיב מועיל. והביאו תי' ר"י שכיוון שמוכרח ליתן לכפרה חשיב לתלהו וזבין.
ובפשטות לכל מעי' דבריו תמוהים, דמה לי דמוכרח לכפר הרי אין פה זוזי שאגביהם יגמור.
ואפשר לדחוק מסברא, אבל לדברינו את"ש, שהרי מכיון שמוכרח לכפר א"כ יש לו רצון בתוצאה, ולא רק סיבה צדדית לקיים הנתינה.
[7] וצ"ע בכך, שהרי מעצם הג' עבירות לכאו' מקבל הנאה הגורמת לענין בתוצאה.
