- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,454
- נקודות
- 1,280
מכשפה לא תחיה. כל שוכב עם בהמה מות יומת. זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (כב, יז -יט).
צריך לבאר סמיכות מצוות אלו זה לזה, וכן צריך ביאור עצם שייכותם לפרשת משפטים שבו נכתבו משפטי בין אדם לחבירו, ומדוע נכתבו כאן אזהרות ועונשים אלו.
ונראה בזה, שנוסף על מה שחייבים עם ישראל לעבוד את ה', משום התפקיד להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', מלבד זאת ישנם מצוות שיש בה גם
גדר משפטי, שהאדם נתבע להעניק את הזכויות ואת הכבוד שמתחייב ממנו כלפי הקב"ה. וכעניין שמצינו בכתוב - 'רעך ורע אביך אל תעזוב' (משלי כז, י). ופירשו חז"ל זה הקב"ה (רש"י שם, ובשמו"ר כז, א).
ובגמרא על דברי הלל שאמר לגר - 'דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור' (שבת לא.). פירש רש"י 'רעך ורע אביך אל תעזוב - זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזילה גניבה וכו''. ולכן בשעה שפירשה תורה את הדינים והמשפטים שחייב האדם בין אדם לחבירו, כתבה תורה גם איסורים אלו, שיש בהם משום פגיעה בכבודו של מקום.
והנה בהתבוננות על כלל הפרשה ניתן להבחין, שקבוצות פסוקים כגון אלו, דהיינו שעוסקים במצוות שבין אדם למקום, מופיעים כמה פעמים, כל פעם לאחר סידרת מצוות ומשפטים שבין אדם לחבירו.
ושלש פסוקים אלו באים ראשונה, לאחר סדר פרשיות של דיני פגיעות החמורות שבין אדם לחבירו שחייב עליו מיתה או ממון, ומעניין זה כתבה תורה גם את החיובים שבין אדם למקום, המתחייבים מצד הגדרים המשפטיים, וכאן נכתבו החיובים החמורים שחיובם חיוב מיתה.
וכמו כן להלן, לאחר הפרשה העוסקת באיסור הונאת גר ואלמנה ומצוות הלוואה לעני, נאמר - 'אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור. מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי. ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו' (כב, כז -ל).
והיינו כי פרשה זו עוסקת בחיובי בין אדם לחבירו בדרגה פחות חמורה, שעד כה עסקה הפרשה בדברים חמורים שיש בהם מיתה או היזק לזולת, ועתה באה התורה להזהיר שחייב האדם לא לצער ולהונות את חבירו גם באופן שאין בו היזק ממוני, וכן מצוה לגמול חסד עם העניים ולהתחשב בהם.
ובמקביל לכך באים חיוביו המשפטיים של האדם כלפי הקב"ה, לא לזלזל בכבודו, ויתירה מכך לא לאחר את התרומות והביכורים הראויים לתת לו, וכן לא להתעכב מהקרבת הבכור. וגם נכלל בזה מידה מסויימת של מצוות הקדושה, שהאדם חייב להעמיד להקב"ה, 'ואנשי קודש תהיו לי', וזה המחייבו שלא לאכול טריפה בשדה.
ושוב חוזרת התורה לעסוק במצוות בין אדם לחבירו בדרגה יותר נעלית, דהיינו מצוות סדרי הדין הישרים לשפוט ביושר וצדק, והשבת אבידה ומצוות פריקה, ובמקביל נאמרו לאחריהם מצוות שחיובם הוא מצד דרגה יותר נעלית המתחייבת מצד עדינות הנפש, ונכתבו שם (כג, יב ואילך) מצוות השביעית והשבת, שמצד החמלה על העבד והשור והחמור וחיית השדה.
הרי לנו שלשה סדרי פרשיות, המסודרים בסדר פוחת והולך בחומרתם, דהיינו לא זו אף זו, שנצטווינו תחילה על החיובים החמורים, ואחר כך נוסף הציווי על היותר קלים, ובמקביל לכל סדר של מצוות בין אדם לחבירו, ניתנו בסופו כמה מצוות של בין אדם למקום. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)
צריך לבאר סמיכות מצוות אלו זה לזה, וכן צריך ביאור עצם שייכותם לפרשת משפטים שבו נכתבו משפטי בין אדם לחבירו, ומדוע נכתבו כאן אזהרות ועונשים אלו.
ונראה בזה, שנוסף על מה שחייבים עם ישראל לעבוד את ה', משום התפקיד להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', מלבד זאת ישנם מצוות שיש בה גם
גדר משפטי, שהאדם נתבע להעניק את הזכויות ואת הכבוד שמתחייב ממנו כלפי הקב"ה. וכעניין שמצינו בכתוב - 'רעך ורע אביך אל תעזוב' (משלי כז, י). ופירשו חז"ל זה הקב"ה (רש"י שם, ובשמו"ר כז, א).
ובגמרא על דברי הלל שאמר לגר - 'דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור' (שבת לא.). פירש רש"י 'רעך ורע אביך אל תעזוב - זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזילה גניבה וכו''. ולכן בשעה שפירשה תורה את הדינים והמשפטים שחייב האדם בין אדם לחבירו, כתבה תורה גם איסורים אלו, שיש בהם משום פגיעה בכבודו של מקום.
והנה בהתבוננות על כלל הפרשה ניתן להבחין, שקבוצות פסוקים כגון אלו, דהיינו שעוסקים במצוות שבין אדם למקום, מופיעים כמה פעמים, כל פעם לאחר סידרת מצוות ומשפטים שבין אדם לחבירו.
ושלש פסוקים אלו באים ראשונה, לאחר סדר פרשיות של דיני פגיעות החמורות שבין אדם לחבירו שחייב עליו מיתה או ממון, ומעניין זה כתבה תורה גם את החיובים שבין אדם למקום, המתחייבים מצד הגדרים המשפטיים, וכאן נכתבו החיובים החמורים שחיובם חיוב מיתה.
וכמו כן להלן, לאחר הפרשה העוסקת באיסור הונאת גר ואלמנה ומצוות הלוואה לעני, נאמר - 'אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור. מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי. ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו' (כב, כז -ל).
והיינו כי פרשה זו עוסקת בחיובי בין אדם לחבירו בדרגה פחות חמורה, שעד כה עסקה הפרשה בדברים חמורים שיש בהם מיתה או היזק לזולת, ועתה באה התורה להזהיר שחייב האדם לא לצער ולהונות את חבירו גם באופן שאין בו היזק ממוני, וכן מצוה לגמול חסד עם העניים ולהתחשב בהם.
ובמקביל לכך באים חיוביו המשפטיים של האדם כלפי הקב"ה, לא לזלזל בכבודו, ויתירה מכך לא לאחר את התרומות והביכורים הראויים לתת לו, וכן לא להתעכב מהקרבת הבכור. וגם נכלל בזה מידה מסויימת של מצוות הקדושה, שהאדם חייב להעמיד להקב"ה, 'ואנשי קודש תהיו לי', וזה המחייבו שלא לאכול טריפה בשדה.
ושוב חוזרת התורה לעסוק במצוות בין אדם לחבירו בדרגה יותר נעלית, דהיינו מצוות סדרי הדין הישרים לשפוט ביושר וצדק, והשבת אבידה ומצוות פריקה, ובמקביל נאמרו לאחריהם מצוות שחיובם הוא מצד דרגה יותר נעלית המתחייבת מצד עדינות הנפש, ונכתבו שם (כג, יב ואילך) מצוות השביעית והשבת, שמצד החמלה על העבד והשור והחמור וחיית השדה.
הרי לנו שלשה סדרי פרשיות, המסודרים בסדר פוחת והולך בחומרתם, דהיינו לא זו אף זו, שנצטווינו תחילה על החיובים החמורים, ואחר כך נוסף הציווי על היותר קלים, ובמקביל לכל סדר של מצוות בין אדם לחבירו, ניתנו בסופו כמה מצוות של בין אדם למקום. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)