גמ' חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו, חרכו לאחר זמנו אסור, ויל"ע מאי שנא מדעת הראשונים לענין נטל"פ קודם זמן איסורו דחשיב חמץ איסורא ולא התירא.
בגמ' בריש כל שעה מבואר דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו, חרכו לאחר זמנו אסור, והטעם דלאחר זמנו אסור אף שכבר לא הוי חמץ משום שכבר נאסר והרי חמץ אסור בהנאה וא"כ נהנה מהאיסור שהרי אפר זה נגרם מחמץ ואף שהחמץ לא קיים מ"מ נהנה מאיסור, משא"כ חרכו קודם זמנו דלא היה איסור עדין, ויל"ע מאי שנא לדעת הראשונים לענין נטל"פ קודם זמן איסורו דחשיב חמץ איסורא ולא התירא, דהיינו דיש דין דאם נבלע נותר קודם שנאסר או בשר או חלב בנפרד אין הבלוע נאסר כשבא זמן האיסור או כשאירע סיבת האיסור כבשר וחלב.
ונחלקו הראשונים איך הדין ביחס לחמץ קודם זמן איסורו אי דומה לנותר ובשר או חלב, או"ד נותר אין שם נותר עליו עד שיהיה נותר וכן בשר הבלוע אין איסורו אלא כשמתערב עם חלב ונותנין טעם זה בזה, אבל חמץ שמו עליו אף קודם זמן איסורו הוא מין חמץ שאסור כשיבוא הזמן אבל לא שהזמן הוא גורם שיהיה חפצא של איסור, בשונה מנותר שהזמן הוא נותן גם את החפצא של האיסור.
והשתא לפ"ז למה לענין איסור הנאה מדבר שאסור בהנאה הוא נשאר באיסור הנאה אף אם נעלם החפצא של האיסור, והטעם משום דמה איכפת לן שהאיסור לא כאן, די לנו שמה שלפנינו הוא נגרם מדבר אסור וא"כ הוי הנאה מדבר אסור, וא"כ לדעת הראשונים דחמץ שמו עליו אף קודם איסורו, למה אם חרכו קודם זמנו מותר לאחר זמנו.
וע"כ צריך לחלק דאיסור הנאה שאסור מדבר האסור הוא לא מצד דלענין הנאה הוי כאילו החפצא קיימת, אלא הוא איסור מתוצאה שלא להינות מדבר שהוא אסור לאדם, ולכן אם בשעה שנוצר הגורם מהחפץ זה היה מותר לאדם א"כ זה הנאה מדבר המותר ולא איכפת לן שהיה שמו עליו אף קודם זמן האיסור.
ולכאורה בלא הגמ' דחרכו וכו' לא הייתי מחלק כך בפשיטות שהרי למעשה אני נהנה עכשיו מדבר שהיה ונגרם מדבר שהוא חמץ, אלא אחרי שכך מבואר להדיא בגמ' מוכרחים לחלק, [ועי' שיטת ספר המנהיג שכ' דאף חרכו לאחר זמנו הוי רק מצד קנס, וביארו האחרונים משום דסובר דאיסור חמץ מתחדש בכל רגע ורגע].
יען שחיפשתי הרבה בספרים - פרויקט השו"ת - ולא מצאתי מי שמקשה כן, ונראה דלא היה קשה להם כלל.
אם מי מחו"ר הפורום ידוע לו מי שכן הקשה כן, או עכ"פ להסביר את החילוק יותר ברור ממה שכתבתי יבורך, יען אין אני שלם בחילוק שכתבתי
בגמ' בריש כל שעה מבואר דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו, חרכו לאחר זמנו אסור, והטעם דלאחר זמנו אסור אף שכבר לא הוי חמץ משום שכבר נאסר והרי חמץ אסור בהנאה וא"כ נהנה מהאיסור שהרי אפר זה נגרם מחמץ ואף שהחמץ לא קיים מ"מ נהנה מאיסור, משא"כ חרכו קודם זמנו דלא היה איסור עדין, ויל"ע מאי שנא לדעת הראשונים לענין נטל"פ קודם זמן איסורו דחשיב חמץ איסורא ולא התירא, דהיינו דיש דין דאם נבלע נותר קודם שנאסר או בשר או חלב בנפרד אין הבלוע נאסר כשבא זמן האיסור או כשאירע סיבת האיסור כבשר וחלב.
ונחלקו הראשונים איך הדין ביחס לחמץ קודם זמן איסורו אי דומה לנותר ובשר או חלב, או"ד נותר אין שם נותר עליו עד שיהיה נותר וכן בשר הבלוע אין איסורו אלא כשמתערב עם חלב ונותנין טעם זה בזה, אבל חמץ שמו עליו אף קודם זמן איסורו הוא מין חמץ שאסור כשיבוא הזמן אבל לא שהזמן הוא גורם שיהיה חפצא של איסור, בשונה מנותר שהזמן הוא נותן גם את החפצא של האיסור.
והשתא לפ"ז למה לענין איסור הנאה מדבר שאסור בהנאה הוא נשאר באיסור הנאה אף אם נעלם החפצא של האיסור, והטעם משום דמה איכפת לן שהאיסור לא כאן, די לנו שמה שלפנינו הוא נגרם מדבר אסור וא"כ הוי הנאה מדבר אסור, וא"כ לדעת הראשונים דחמץ שמו עליו אף קודם איסורו, למה אם חרכו קודם זמנו מותר לאחר זמנו.
וע"כ צריך לחלק דאיסור הנאה שאסור מדבר האסור הוא לא מצד דלענין הנאה הוי כאילו החפצא קיימת, אלא הוא איסור מתוצאה שלא להינות מדבר שהוא אסור לאדם, ולכן אם בשעה שנוצר הגורם מהחפץ זה היה מותר לאדם א"כ זה הנאה מדבר המותר ולא איכפת לן שהיה שמו עליו אף קודם זמן האיסור.
ולכאורה בלא הגמ' דחרכו וכו' לא הייתי מחלק כך בפשיטות שהרי למעשה אני נהנה עכשיו מדבר שהיה ונגרם מדבר שהוא חמץ, אלא אחרי שכך מבואר להדיא בגמ' מוכרחים לחלק, [ועי' שיטת ספר המנהיג שכ' דאף חרכו לאחר זמנו הוי רק מצד קנס, וביארו האחרונים משום דסובר דאיסור חמץ מתחדש בכל רגע ורגע].
יען שחיפשתי הרבה בספרים - פרויקט השו"ת - ולא מצאתי מי שמקשה כן, ונראה דלא היה קשה להם כלל.
אם מי מחו"ר הפורום ידוע לו מי שכן הקשה כן, או עכ"פ להסביר את החילוק יותר ברור ממה שכתבתי יבורך, יען אין אני שלם בחילוק שכתבתי
