כידוע, כל התלמוד מלא באומדנות שתלויות בדעת בנ"א, אין אדם פורע תוך זמנו, טב למיתב טן דו, חזקה אין אדם מעיז, וכו' וכו'
ויש לחקור, האם חז"ל משערים דעת בני אדם בדורם לפי הנראה לעינים, או שמא, חז"ל מגדירים את הדעת לפי הראוי מצד טבע הנפש.
הצד הראשון היה נראה יותר פשוט בעיני מסברא.
אך ראיתי מקור שמוכיח לכאורה שיש לומר כצד השני,
שמצינו בשבועות (כב ב), מנין ששתיה בכלל אכילה, אב"א קרא ואב"א סברא,
והסברא היא "כדאמרי אינשי ניזיל ונטעום מידי ואזלי ואכלו ושתו".
והקשו שם התוספות וז"ל: "ותימה כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא".
ולכאורה קושייתם אינה מובנת, שהרי ענין זה "דאמרי אינשי וכו' ואזלי ואכלו ושתו", אין זה אלא מנהג בני אדם גרידא, ומנא להו שהיה מנהג זה קבוע גם בזמן מתן תורה, עד שנקשה "למה לי קרא סברא הוא",
אלא משמע, שהסברא בזה היא מצד האומדהא של חז"ל שכך האדם מטבעו מתייחס לשתיה בכלל אכילה, והא "דאמרי אינשי" אין זו אלא דוגמא לדבר.
ויש לחקור, האם חז"ל משערים דעת בני אדם בדורם לפי הנראה לעינים, או שמא, חז"ל מגדירים את הדעת לפי הראוי מצד טבע הנפש.
הצד הראשון היה נראה יותר פשוט בעיני מסברא.
אך ראיתי מקור שמוכיח לכאורה שיש לומר כצד השני,
שמצינו בשבועות (כב ב), מנין ששתיה בכלל אכילה, אב"א קרא ואב"א סברא,
והסברא היא "כדאמרי אינשי ניזיל ונטעום מידי ואזלי ואכלו ושתו".
והקשו שם התוספות וז"ל: "ותימה כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא".
ולכאורה קושייתם אינה מובנת, שהרי ענין זה "דאמרי אינשי וכו' ואזלי ואכלו ושתו", אין זה אלא מנהג בני אדם גרידא, ומנא להו שהיה מנהג זה קבוע גם בזמן מתן תורה, עד שנקשה "למה לי קרא סברא הוא",
אלא משמע, שהסברא בזה היא מצד האומדהא של חז"ל שכך האדם מטבעו מתייחס לשתיה בכלל אכילה, והא "דאמרי אינשי" אין זו אלא דוגמא לדבר.
