- הודעות
- 3,443
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 16,893
- נקודות
- 695
ספק מעניין ששמעתי בזמנו, ומה שנראה לענ"ד לפשוט.
אברך צעיר הלך לשמוע דרשה מפי רבו בשעת רעוא דרעוין. הדרשה התארכה והתארכה, ולבנתיים אשתו שראתה כי הזמן חולף, חששה שמא בעלה ישמע הבדלה אצל הרבי. אי לכך, נכנסה לשכנתה לשמוע שם הבדלה, תוך שהיא עושה תנאי, על הצד שבעלה לא עשה עדיין הבדלה הרי שאינה רוצה לצאת כעת יד"ח, אלא רק אם אכן יעשה אצל רבו, תיחשב לה הבדלה זו. ואילו הבעל, לאחר שהסתיימה הדרשה והתפללו מעריב, ערכו בבית המדרש הבדלה. הבעל שלא ידע כלל מהתנאי של אשתו, עשה אף הוא תנאי. על הצד שהיא ממתינה להבדלה שלו אינו רוצה לצאת יד"ח כעת. ואילו אם היא כבר שמעה הבדלה יד"ח בהבדלה זו.
כששב הבעל לביתו, התעוררה מבוכה גדולה, כיצד יש לדון במקרה כזה? איזה מן התנאים גובר על חברו?
עד כאן הספק.
ונלענ"ד לפשוט עפ"י ה' נידונים שונים.
א. רבים מן הראשונים נקטו שהבדלה מדאורייתא. בין גברים ובין נשים. (כך למד המ"מ בדעת הרמב"ם, וכך דעת הסמ"ג, והריטב"א בביצה והרמ"ה ועוד ראשונים. וכך למדו האחרונים בדעת המחבר והרמ"א).
ב. גם למ"ד הבדלה מדאורייתא, היינו שלא הבדיל בתפילה אבל כשהבדיל בתפילה לכו"ע מדרבנן, וכמש"כ המג"א ריש סימן רע"א לגבי קידוש וכך למדו האחרונים לגבי הבדלה (ראה בהגה' הגרע"א סי' תפט ס"ט ובשו"ת חת"ס או"ח סי' כ"א ובספר דברי צבי דע"ד).
ג. המ"ב סימן ס' ס"ק י' הביא מש"כ המג"א בשם הרדב"ז לבאר בשו"ע שפסק מצוות צריכות כוונה, דכ"ז במצוות דאורייתא אבל במצוות דרבנן אין צריך כוונה, וכתב: "ולפי זה, כל הברכות שהם ג"כ דרבנן, לבד מברכת המזון, אם לא כיוון בהם לצאת, יצא בדיעבד" עיי"ש.
ד. בדעת המג"א סימן תפ"ט סק"ז לגבי ברכת ספיה"ע, כתבו כמה מהאחרונים (ישועת יעקב ועוד ודלא כהמחה"ש שם) לדקדק בדבריו, שדוקא למ"ד מצות צריכות כוונה מועיל תנאי שאינו מתכוין לצאת, אבל למ"ד אין מצ"כ שצריך לומר בפירוש שמכוין שלא לצאת יד"ח, הרי לא מועיל אלא כשאומר במוחלט ולא בדרך תנאי.
ה. נחלקו הראשונים אם כוונת שומע ומשמיע תלויה בנידון של מצוות צריכות כוונה. הבה"ג (הל' ברכות עמוד עט) סובר דאף למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מ"מ צריך כוונת שומע ומשמיע. וכ"כ האשכול בהל' ר"ה ד"ה היה, וכן בשבולי הלקט (שבולת רצז) לאחר שהביא בזה מחלוקת, הביא דהעיטור ס"ל דלא תלי הא בהא. אמנם בספר היראים (סי' רסח אות יג וסי' תיט אות יא), כתב דצריך שיכוונו השומע והמשמיע כיון דלא קי"ל כמ"ד מצוות אין צריכות כוונה עיי"ש, ומבואר דלמ"ד אין צריכות כוונה אף אין צריך כוונת שומע ומשמיע. וכן מבואר בפשיטות בד' הב"י בסימן רי"ג ורי"ט ששומע כעונה תלוי במחלוקת האם מצ"כ או לא. וכן נראה בביה"ל (סימן רעג ד"ה וכגון נראה) דתליא הא בהא.
וכעת תפסו ראש...
לפי האמור, הבעל שהבדיל בתפילה הרי כעת חיובו רק מדרבנן (אות ב'), ומעיקר הדין אין הכוונה מעכבת (אות ג', ה), וממילא לא מועיל התנאי דזה אינו אלא כשאומר במוחלט ולא בדרך תנאי (אות ד'), ולכן יצא יד"ח הבדלה. ומנגד האישה שלא התפללה ערבית וחיובה מהתורה (אות א, ב), וחסרון כוונה מעכב (אות ג') ממילא יש בידה להתנות (אות ד').
וכיון שבעלה יד"ח, ממילא גם היא יד"ח כפי מה שהתנתה.
אברך צעיר הלך לשמוע דרשה מפי רבו בשעת רעוא דרעוין. הדרשה התארכה והתארכה, ולבנתיים אשתו שראתה כי הזמן חולף, חששה שמא בעלה ישמע הבדלה אצל הרבי. אי לכך, נכנסה לשכנתה לשמוע שם הבדלה, תוך שהיא עושה תנאי, על הצד שבעלה לא עשה עדיין הבדלה הרי שאינה רוצה לצאת כעת יד"ח, אלא רק אם אכן יעשה אצל רבו, תיחשב לה הבדלה זו. ואילו הבעל, לאחר שהסתיימה הדרשה והתפללו מעריב, ערכו בבית המדרש הבדלה. הבעל שלא ידע כלל מהתנאי של אשתו, עשה אף הוא תנאי. על הצד שהיא ממתינה להבדלה שלו אינו רוצה לצאת יד"ח כעת. ואילו אם היא כבר שמעה הבדלה יד"ח בהבדלה זו.
כששב הבעל לביתו, התעוררה מבוכה גדולה, כיצד יש לדון במקרה כזה? איזה מן התנאים גובר על חברו?
עד כאן הספק.
ונלענ"ד לפשוט עפ"י ה' נידונים שונים.
א. רבים מן הראשונים נקטו שהבדלה מדאורייתא. בין גברים ובין נשים. (כך למד המ"מ בדעת הרמב"ם, וכך דעת הסמ"ג, והריטב"א בביצה והרמ"ה ועוד ראשונים. וכך למדו האחרונים בדעת המחבר והרמ"א).
ב. גם למ"ד הבדלה מדאורייתא, היינו שלא הבדיל בתפילה אבל כשהבדיל בתפילה לכו"ע מדרבנן, וכמש"כ המג"א ריש סימן רע"א לגבי קידוש וכך למדו האחרונים לגבי הבדלה (ראה בהגה' הגרע"א סי' תפט ס"ט ובשו"ת חת"ס או"ח סי' כ"א ובספר דברי צבי דע"ד).
ג. המ"ב סימן ס' ס"ק י' הביא מש"כ המג"א בשם הרדב"ז לבאר בשו"ע שפסק מצוות צריכות כוונה, דכ"ז במצוות דאורייתא אבל במצוות דרבנן אין צריך כוונה, וכתב: "ולפי זה, כל הברכות שהם ג"כ דרבנן, לבד מברכת המזון, אם לא כיוון בהם לצאת, יצא בדיעבד" עיי"ש.
ד. בדעת המג"א סימן תפ"ט סק"ז לגבי ברכת ספיה"ע, כתבו כמה מהאחרונים (ישועת יעקב ועוד ודלא כהמחה"ש שם) לדקדק בדבריו, שדוקא למ"ד מצות צריכות כוונה מועיל תנאי שאינו מתכוין לצאת, אבל למ"ד אין מצ"כ שצריך לומר בפירוש שמכוין שלא לצאת יד"ח, הרי לא מועיל אלא כשאומר במוחלט ולא בדרך תנאי.
ה. נחלקו הראשונים אם כוונת שומע ומשמיע תלויה בנידון של מצוות צריכות כוונה. הבה"ג (הל' ברכות עמוד עט) סובר דאף למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מ"מ צריך כוונת שומע ומשמיע. וכ"כ האשכול בהל' ר"ה ד"ה היה, וכן בשבולי הלקט (שבולת רצז) לאחר שהביא בזה מחלוקת, הביא דהעיטור ס"ל דלא תלי הא בהא. אמנם בספר היראים (סי' רסח אות יג וסי' תיט אות יא), כתב דצריך שיכוונו השומע והמשמיע כיון דלא קי"ל כמ"ד מצוות אין צריכות כוונה עיי"ש, ומבואר דלמ"ד אין צריכות כוונה אף אין צריך כוונת שומע ומשמיע. וכן מבואר בפשיטות בד' הב"י בסימן רי"ג ורי"ט ששומע כעונה תלוי במחלוקת האם מצ"כ או לא. וכן נראה בביה"ל (סימן רעג ד"ה וכגון נראה) דתליא הא בהא.
וכעת תפסו ראש...
לפי האמור, הבעל שהבדיל בתפילה הרי כעת חיובו רק מדרבנן (אות ב'), ומעיקר הדין אין הכוונה מעכבת (אות ג', ה), וממילא לא מועיל התנאי דזה אינו אלא כשאומר במוחלט ולא בדרך תנאי (אות ד'), ולכן יצא יד"ח הבדלה. ומנגד האישה שלא התפללה ערבית וחיובה מהתורה (אות א, ב), וחסרון כוונה מעכב (אות ג') ממילא יש בידה להתנות (אות ד').
וכיון שבעלה יד"ח, ממילא גם היא יד"ח כפי מה שהתנתה.
