כתיב בפרשת בהעלותך (במדבר יא, י): "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו". ופירש רש"י שם (ומקורו בספרי): "'למשפחותיו' - על עסקי משפחותיו, על עריות הנאסרות להם".
ויש לעיין טובא, מהו הביאור בטעם הבכי וקובלנתם של ישראל דווקא בעת הזאת? הלא כבר נצטוו ישראל על איסורי עריות שנה קודם לכן במעמד הר סיני, ושם קיבלו את המצוות. ואם כן, מה נתחדש דווקא עכשיו, לאחר שנסעו מהר ה', שהביא את העם לידי בכי ומרידה על עסקי משפחותיו?
וצ"ע.
בריב"א ור' חיים פלטיאל כתבו ותיקשה אם כן ליבכו במתן תורה דנצטוו על העריות, וי"ל דלא רצו לערבב השמחה.
ברא"ם כתב ושמא יש לומר, שאף על פי שהיתה כל התורה כלה מסורה בידו, מכל מקום לא נאמרו לישראל, אלא כל אחת בזמנה, וכעת נאמרה להם.
וק"ק לדעת הרס"ג שהבינו בעשרת הדברות את כל התורה א"כ ידעו את כל התרי"ג, וצ"ע.
המהרש"ל בתחילה הביא וחמי מורנו הרב ר' קלונימוס ז"ל איש ירושלמיתקטז תירץ, שבכייתם תלוי במן, לפי שמצינו (יומא עה א) שעל ידי המן היה נודע אם זינתה אשה שאם נמצא העומר בבית בעלה היא מסרחת עליו וכו'.
עוד כתב המהרש"ל ונראה בעיני לפרש, שהמן היה נבלע ברמ"ח איברים על כן נקרא לחם אבירים (יומא עה ב) וממעט התאוה, על כן לא היה אדם טועם באכילת המן אותן חמשה מינים החריפים הקשואים והאבטיחים והבצלים והחציר [והשומים] כדאיתא ביומא (עה א), ומשום הכי אמרינן (שם) שהמן שהיה יורד לישראל היה יורד תכשיטי נשים עמהן כדי להוסיף התאוהתקיח. אם כן למפרע בכו על פרישת העריות, כי מן הראוי היה להיות שישא אדם אחותו או דודתו אלא שנאסר מפני שהן מצוין אצלו תדיר, וכדי שלא להרבות בענין תאות המשגל כאשר פירש האבן עזרא (ויקרא יח ו). ואם כן אמרו מאחר שהמן בלאו הכי ממעט התאוה אם כן לא היה לנו לאסור הקרובות ודוק.
ולבסוף כתב ואני שמעתי ממורי מהר"ש מלובלין ז"ל, דלכך תלו בכייתן על אכילת המן, משום דעיקר זנות של עריות היה בשעת יציאתם לנקביהם, דבתי כסאות שלהם היו בשדה, והמן היה נבלע באיברים כדפרישית, ואם כן לא היו צריכין לצאת לנקביהם, ולא היו מזנין, לכן בכו דוקא עתה.
הגור אריה כתב ששבכו על כל התאוות הגופניות שלהם.
הצידה לדרך מבאר דמזמן מתן תורה היה תלונתם על העריות והיו בושים לומר כן ועכשיו שמצאו תלונה שרוצים לשוב למצרים נתלוננו עליה אך עומק תלונתם היה מחמת העריות.
עוד כתב ויש מפרש שתירץ עוד בענין אחר דמתחילה כשנאסרו להם העריות לא הקפידו על זה כי חשבו שיש מעצור לרוחם עד ששמעו פרשת ויהי בנסוע הארון שכתוב בתוכה, ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, שמבאר להם שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל (וישראל) וכו', כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד א), אז נכנסה טינא בלבם ואמרו בשלמא אם נוכל לפרות ולרבות כדגים הללו עם כל הנשים היינו בטוחים שלא נביא לידי סילוק שכינה לעולם, אמנם מאחר שאסרו להם העריות הרי אנו הפך הדג.
רבינו ירוחם כתב אם נשאלהו על מה הוא בוכה, ודאי היה משיב כי בוכה על אותו הדבר שחסר לו עכשיו, אולם - מלמדת לנו התורה - שאם לו היינו מתירים אותו לישא למשל את דודתו, כי אז היה כבר שבע רצון, והיה כבר חודל מלבכות עלי דברים שהוא עכשיו בוכה, בתת - הכרתו, בעומק מצפונו, הוא בוכה על עסקי העריות.
