זאת תורת העולה עד כה:
א. שיטת הרמ"א והפוסקים – היתר תוספת תואר: ברמ"א (יו"ד רמ"ב, ט"ו) נפסק שאיסור הזכרת שם הרב הוא דווקא כשמזכיר את שמו לבד, אבל בתוספת תואר כגון "רבי מורי פלוני" – מותר. ובזה מיושב שיהושע הוסיף תואר ואמר "אדוני משה".
ב. מחלוקת הש"ך והפרי חדש בפניו ושלא בפניו: הש"ך (שם ס"ק כ"ד) מחמיר וסובר שתוספת תואר זו מותרת דווקא שלא בפניו, אבל בפני הרב אין להזכיר את שמו כלל אלא יקראנו "רבי". אולם הפרי חדש, הברכי יוסף והפתחי תשובה חולקים עליו, ומביאים ראיה מפורשת מכאן (וכן מהכסף משנה בפרק חלק) שגם בפניו מותר להזכיר שמו בתוספת תואר, שהרי יהושע אמר לו בפניו "אדוני משה" [ובאגרות משה העיר שאף אם נאמר שהאיסור בפניו קיים, כאן התורה כתבה זאת ברוח הקודש, אבל יהושע עצמו אמר רק "אדוני"].
ג. יישוב הש"ך על פי הנודע ביהודה: הנודע ביהודה (הובא בתשובה מאהבה, בהגהות שנדפסו בסוף השו"ע מכו"י) מיישב את שיטת הש"ך, ומסביר מדוע אסור לתלמיד לומר בפני רבו "רבי פלוני" – משום שמלשון זו משתמע שיש לו עוד רבנים אחרים מלבד רבו זה. אולם אצל משה רבנו, שהיה רבם של כל ישראל ולא היה שום רב בלעדיו, לא שייך חשש זה ולכן היה מותר ליהושע להזכיר את שמו.
ד. הצורך בהבחנה בין הנוכחים (ים של שלמה): הים של שלמה (קידושין פ"א ס"ה) מסביר שאילו היה יהושע אומר "אדוני" בלבד, משה רבנו מרוב ענוותנותו לא היה מבין שמדברים אליו, בפרט שהיו שם עוד מכובדים כאהרן ואלעזר שהיה ניתן לחשוב שהכוונה אליהם. לכן הוצרך יהושע לפרש "אדוני משה" כדי להבהיר למי כוונתו, ובשילוב תואר הכבוד "אדוני" הדבר מותר.
ה. הפקעת השם מגדר איסור (פחד יצחק): בפחד יצחק (סוכות, מאמר ג') מחדש, שכל השמות שנתפרשו בתורה ובנבואה על ידי הקדוש ברוך הוא, עצם השם שלהם הופך לתואר כבוד בפני עצמו (מעין המליצה "משה שפיר קאמרת"). בשמות כאלו אין איסור לקרוא לרב בשמו [והחיד"א הקשה על יסוד זה, שאם עצם השם הוא תואר וכבוד, מדוע הוצרך יהושע להוסיף גם את המילה "אדוני"].
ו. גדר "גדול מרבן שמו": יש לומר שבמדרגה של משה רבנו, שחל עליו הכלל "גדול מרבן שמו", עצם הזכרת השם בתוספת תואר קל ("אדוני") מהווה כבוד עצום ואין בה שמץ של זלזול.
ז. גדר כבוד שמים (אגרות משה): האגרות משה מפרש, שמאחר שיהושע בא להתרות במשה על כך שאלדד ומידד מתנבאים ומורדים במלכות שמים ("כלאם" - הטל עליהם צורכי ציבור ויכלו מן העולם), במקום שיש חילול ה' וכבוד שמים – אין חולקים כבוד לרב, וממילא לא הקפידו באותה שעה על דקדוקי הזכרת השם. ועוד תירץ, שכוונת יהושע הייתה לומר שאף שאתה "משה" העניו מכל אדם שמוחל על כבודו, מכל מקום מצד הדין הם חייבים כליה.
ח. יסוד חסידי וקבלי (חיד"א): בחיד"א (מראית העין, סנהדרין ק.) מובא ששם "משה" מכיל רזים עליונים, והוא אותיות משם ע"ב וגימטריה של "אל שדי". לכן השם עצמו קדוש ומותר באמירה, ואין ללמוד ממנו לשאר בני אדם [אמנם החיד"א עצמו העיר שאין להוציא הלכות למעשה על פי סוד וגימטריות].
ט. השתלשלות תקנת חז"ל (ספר הקובץ): בספר הקובץ על הרמב"ם מחדש שהאיסור לקרוא לרב בשמו אינו דין דאורייתא, אלא תקנה מאוחרת של חז"ל שנוצרה עקב זלזול בדורות המאוחרים, ואילו בזמנו של משה רבנו הדבר היה מותר מן הדין.
וע"ע בכסף משנה הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ה. ים של שלמה פ"ק דקידושין סימן ס"ה. פרשת דרכים דרך האתרים דרוש ט"ו. רעק"א בגליון השו"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיף ט"ו בשם פרי חדש. פתחי תשובה שם ס"ק י בשם רגל ישרה. ועוד אחרונים בסימן רמ"ב. ועיי"ע במהר"ם שיק על תרי"ג מצוות מצוה רנ"ח אות ד
