מצורף הקובץ לומד'ס במבחן בעריכה מחודשת (בסיוע מישהו מקצועי)
א. כוונה בתפילה
בעוד כבוד המחבר החליט ללכת בשיטת 'לאו דווקא', שהוא תירוץ דחוק מאוד הן בש"ס והן בראשונים והן באחרונים, מרנא הגר"ח החליט ללמוד את הרמב"ם לעומק, ולהבין מדוע שינה את לשונו.
המחבר כותב כי הוא בוחן את דעת הגר"ח "בהיגיון ובמציאות" מה שהביא הוא מהמציאות לפיה "לא יתכן" שרוב ישראל לא יצאו יד"ח בתפילה, תמוהין הדברים, וכי רוב ישראל מכוונים יום יום
פירוש המילות בברכה ראשונה? ומה מועיל להעביר את "שאלת ההיגיון" מ'עומד לפני המלך' ל'כוונת המילות'?
המחבר טוען כי ההנחה לפיה הרמב"ם נתכוון לשני סוגיות "בלי לרמוז על כך בלשונו" היא לא מסתברת, אך שוכח המחבר כי הרבה יותר מ'רמז הרמב"ם' ואף חילק זאת ל'תפילה' לחוד ו'ברכה ראשונה' לחוד, והן אמנם שנניח שיכול המחבר לחלוק על הצורך ליישב החילוק, אבל לומר שאף רמז אין כאן, אלו דברים המנותקים מלשון הרמב"ם.
הניסיון לשלול חילוק של שני דינים מתוך "ההיגיון והמציאות", נראה כניסיון ללמוד את הרמב"ם בצורה שטחית ורדודה.
ב. נעבך אפיקורס
המחבר טוען כי תפיסת הרמב"ם היא הרבה יותר 'הגיונית' מהצורה הבריסקאית, אך שוכח כי הראב"ד המשיג על הרמב"ם ודאי הבין בדבריו שכוונתו לכנות ככופרים אף את החכמים, א"כ גם הראב"ד למד את הרמב"ם בצורה לא הגיונית ח"ו.
בנוסף, המחבר טוען כי הרמב"ם במו"נ תולה את סיבת הכפירה בחיוב לציית, לדברי חכמים, אך במו"נ שלפנינו לא נמצא כן.
ראשית, הרמב"ם דימה את הכופר הזה לעובד ע"ז, בג' טענות התנצלות - סכלות, מנהג אבותיו או סמך על הכתובים. והנה אם צדקו דברי המחבר כי כוונת הרמב"ם לומר שזו סיבת הכפירה, מה שייך לדמות זאת לעובד עבודה זרה? ומה שייך לכלול זאת עם טענות כמו סכלות? אלא פשיטא שכוונת הרמב"ם רק
להוסיף, שלא תעלה בדעתך שטענות אלו יש בהן מן ההתנצלות, כי אין בהם ממש. אבל לא שזו עיקר סיבת היותו כופר.
שנית, כשמביא הרמב"ם את 'התשובה' שחייב לציית, לא כתב כמו שטען המחבר - שיש
חיוב ציות ל
רבותיו, אלא כתב שעליו ללמוד ומכל אדם כמו דכתב "אין התנצלות אם כן למי שלא יקבל מן המאמתים המעיינים אם יהיה מקצר מן העיון".
מלבד זאת ולמעלה מן הצורך, גם אם נניח שכוונת הרמב"ם לומר שזו סיבת הכפירה, זה עדיין לא שולל סיבה
נוספת שאותה לא כתב במו"נ אלא בי"ד החזקה.
ג. מה ולא למה
המחבר מציג את שיטת הגר"ח כביכול מדקלמים את התורה ולא מבינים בה מאום, אך זהו סילוף ברור ומכוון של השיטה מתוך מגמה לדחותה. שיטת הגר"ח מדברת רק על הכיוון אליו אנו מכוונים את הלימוד. הגישה אל התורה צריכה להיות שאין לנו להקשות את ה'למה כתוב', כי יש בזה היגיון אלוקי שלא תמיד יהיה מובן לנו, צריכים אנו להתמקד ב'מה כתוב'
ולהבין את מה שכתוב ע"פ הגדרים אותם אנו מכריחים מהכתוב.
המחבר מציג טענה כביכול השיטה סותרת להבטחת כי לא תשכח מפי זרעו, אך הוא מבסס את הטענה על כך שההבטחה כוללת את הבנת ההיגיון והטעם, שזהו גופא דבר ששללה שיטת הגר"ח, כך שכלפי שיטת הגר"ח לא התחילה כל טענה.
המחבר מציג כביכול מרן החזו"א "תירץ" את הסוגיא דכיבוש וחילוק, אמנם מתעלם המחבר מכך שהחזו"א למרות שחלק על הלימוד לכל התורה, את הסוגיא הזו הסביר בדיוק כמו הגרי"ז, מה שמלמד שלא חלק על העיקרון לפיו ההיגיון האלוקי לא תמד נמדד בכלים אנושיים, אלא רק על הגישה הכללית לתורה.
ד. מיגו כח טענה
ראשית, המחבר לוקח נושא שחלקו עליו רבים רבים מראשי הישיבות, וטוען כי זו ראיה כנגד הגר"ח, הרי גם אלו שלומדים בשיטת הגר"ח נחלקו בזה, וכי מה לך כי תלין לשיטת הגר"ח כולה?
כשהקשה המחבר, שכח כי כבר רבו הפירושים לבאר בזה כי אין זה שהטענה עוברת אלא שזכות טענתו כבר ניתנה לו וכדי להפקיע מצדקתו יש להביא ראיה הפוכה, ועוד כהנה וכהנה ביאורים. בנוסף, שכח המחבר כי עשרות ראיות ישנם כי מיגו אינו נאמנות גרידא, וביותר שאף בחר להישאר בקושיא מאשר לומר מיגו כח הטענה.
עצם ביאורו של המחבר (נטען בשם הגר"א וויס) אינו טוב בהרבה בסברתו ממיגו כח הטענה, ועד כמה שמסכים המחבר לומר כי למרות שאין כאן נאמנות אמיתית זה מוגדר ככלי משפטי, כבר ניתן להבין שלמרות שמיגו כח הטענה אינו סברתי זה עדיין כלי משפטי בדיוק מהסיבה שהביא המחבר "לא לעמוד בספק".
אגב, ראיה נסיבתית אינה פירוש מילולי לראיה חלשה, ראיה נסיבתית היא ראיה צדדית ולכן מטבעה היא יותר חלשה. הראיה שהביא המחבר אינה אלא דמיון של ראיה, לא מהותית ולא נסיבתית.
נ. ב. יש עוד מה לדחות כל טענה וטענה של הכותב בדו שיח בין השניים, אך לעת עתה ניתן להסתפק בדברים אלו, מהם יראה הקורא הנבון כי כבר אי"צ לדחות טענות הבל ושוא נתעה.
