מאחר ולדעתי הרמב''ם הוא מפרש לגמ' ומרחיב דיבורו למען יובן הענין לכל אדם לכן כללי התני והדר מפרש אצלו הם שונים מהמקובל בגמ' להביא דוגמאות מהרמב''ם אינני יודע כעת כי איני בקי ברמב''ם על הסדר (וכמדומני גם אתה לא) כך שהויכוח בנקודה זו הגיע לסיומו לכאורה
בקיצור - אתה מודה שזה לא עומד בכללים המקובלים של תני והדר מפרש, אתה ממציא שהרמב"ם מרחיב את כלל תני והדר מפרש, ואינך מוצא אף לא דוגמה אחת (!) כדי לבסס את טענתך.
לא הייתי אומר שזו רמה גבוהה במיוחד, בכדי לדחות את דבריו של הגר"ח.
וכבר אמרתי מראש - אתה הוא זה שלא ענייני. כיון שאם מביאים בפניך שאלות שאין לך תשובות מספקות עליהן, ואינך מוכן לחזור בך, אלא אתה נשאר בשלך בלי תשובה אלא "זו דעתי", זה חוסר ענייניות מדרגה ראשונה.
ל' הגר''א בבאורו לתיקוני זוהר (תיקונא שתיתאה) שעתה אין אנו סומכין על פסק אלא בראיות ופלפולא כמו שהוא בכל הש''ס ופוסקים ופסקי הלכות אינם אלא לעמי הארץ.
עברתי על תיקוני זוהר עם ביאור הגר"א ובכל תיקון השישי לא נמצאו מילים אלו.
אולי יש לך מהדורה אחרת, אשמח אם תעלה צילום של הדף.
אסכם את נקודת המחלוקת בינינו בזה האם עדיך לומר משהו מוזר ומשונה ולא לחשוב שהת''ח שבמאות שנים האחרונות לא כוונו בברכה ראשונה נגד דינא דגמ' ושו''ע ונגד ההגיון הבסיסי של עומד לפני מלך (שבשורות הבאות למדת אותנו כמה אנו חיבים לו כעבד) או שעדיף להפך והבוחר יבחר
המציאות אומרת - שמי שלא לומד הלכה בעיון - נכשל בהרבה מאוד הלכות מפורשות, ולצערינו רוב בני הישיבות והכוללים לא עשו זאת.
ואתן לך דוגמה מצויה - אנשים שהיו בחופה ואכלו בסעודה נפסק להדיא בשו"ע שאסור להם לברך בלי שבע ברכות. זו הלכה שהרבה מאוד נכשלים בה.
לדעתי לא הראית מאומה כי הנקודה מבחינתי היא לא האם הרמב''ם התחבר כפ' מסכם על הגמ' או בסגנון הלכתי עצמאי שבזה אין ספק שאתה צודק אלא הנקודה האם הרמב''ם בא לפרש את הגמ' או שהלכותיו הם מקור לעצמם ומדיוק בהם ניתן להוכיח הלכות שאין להם רמז לכאורה בגמ' ולסמוך שזה רמוז באופן נסתר שלא נודע לנו היאך
קודם כל - יפה שאתה חוזר בך מהמילים של מקודם ומפחית אותם.
אבל עדיין - אם גדולי דורו לא מצאו את מקורותיו, ואף חלקו עליו במקורות, הרי זו ההוכחה הגדולה ביותר לכך שלא כל מקור שלו נכתב להדיא בגמ'.
וישנם הרבה כללים בלימוד הרמב"ם הדוגמה הראשונה היא באם תמצא לומר שנחלקו הראשונים בפסק הלכה בזה, ושיטת הרמב"ם שזה נפשט - גם שם אתה תאמר - "זה לא כתוב בגמ' ואין לזה מקור"?
כן כי ספר עמקני שיוצא ממנו הלכה מדיוק לשונו ללא שהדבר מפורש מכשיל את הע''ה שלא ידעו את ההלכה ומאחר וגם לשיטתך (כמו שהדגשתי בל' שלך) הספר חובר גם לע''ה ע''כ שאינו עמקני באופן שנוגע להלכה עכ''פ
לא הבנתי
אתה פשוט טוען את טענת
המתנגדים לרמב"ם, אבל הרמב"ם עצמו לא אחז מטענה זו.
לדעתי הרמב''ם לא כותב הגדרה כחוק בל יעבור אלא כדבר מוחלט מבחינתו שלא יתכן בהגיון שלו שמישהו מאמת מעיין יחשוב אחרת ולכן אין כאן התנצלות אבל עד כמה שלפנינו ר' משה מתקו זצ''ל שאין לנו הוכחה שאינו מאמת מעיין (והראב''ד מכנהו ואת חבריו רבים וטובים) חשב אחרת מהרמב''ם ממילא גם להרמב''ם אין ספק שאינו אפיקורס כי עליו יש התנצלות שהוא מאמת מעיין והגיע למסקנה אחרת מכוח פשוטי המקראות הרבים (והאגדות כמוש''כ הראב''ד)
א. זו יכולה להיות דעתך, אבל אין כאן בדל של דחייה לדרך אחרת, ואתה שללת בצורה החלטית את דעת הגר"ח.
ב. אם הרמב"ם היה כותב "לא יתכן" אתה צודק, אבל הוא כלל לא מזכיר היגיון וסברא אלא הגדרה חד משמעית.
נפלא, אתה משחק לטובתי באופן מיוחד, כל הויכוח בינינו (שהוא בנין אב לויכוח כללי ועצום בין 'עולם הישיב'ס' לעולם הרציונל וההגיון) הוא במידה מסוימת על נקודה זו בדיוק, האם כל הילדות שלנו היא פספוס ופשלה של הקב''ה ח''ו ועונש על חטא אדם הראשון ובאמת כשגדלים אין להתייחס לילדות כלל, או (כמו ששמעתי ממו''ר הרב דביר טל שליט''א) שהבגרות באה כקומה נוספת על הילדות ולא מוחקת אותה וכפי שנבאר מיד עם מקורות ברורים.
לא רלוונטי.
אתה יכול לפתוח דיון חדש על זה, לא לערבב נושאים.
תאר לך שהלל הנשיא השוה אותו לחבר לא פחות כמבואר בשבת לא ברש''י על מאן דסני עלך לחברך לא תעביד זה כל התורה על רגל אחת ואידך פרושא זיל גמור ופרש''י בהאי לישנא ''רעך וריע אביך אל תעזוב (
משלי כז) זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך''
לא רלוונטי.
אתה עדיין חייב להיות עבד של "רעך" הזה.
מצינו שהוקש כבודם לכבוד המקום ומצות כיבוד אב ואם היא חלק מה' הדברות של בין אדם למקום כי דרך המצוה הזו אדם יתרגל לכבד את ה' כמו שנבאר
לא רלוונטי.
שנינו מסכימים על זה, וזה אינו הדיון שלנו.
אתה (שלפי הנשמע מדבריך אינך מכון בברכה ראשונה של שמו''ע לעומת עדותי שאני מכוון ברוב ככל השמו''ע) האחרון שראוי להטיף בנושא... ומכאן מוכח שדבריך כאן אינם אלא דקלום בעלמא ואת הגו'קר מחז''ל בענין אשמור לשורה הבאה
עדותך היא כלום ושום דבר, כשהיא כגמלא פרחא ממש.
והמעשים בפועל לגמרי לא שייכים לידיעה, למרות שזו עבודת האדם להוריד לחוש את הנמצא בידיעת השכל.
יותר מדאי זה ל' חז''ל הזה ביומא סט ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה (ירמיהו ודניאל שלא אמרו הנורא והגבור) אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו: ובירושלמי שם איתא ואינם מחניפים לו
ועכשיו אבאר הענין
הקב''ה אין ספק שאנו עבדיו וחיבים לעשות רצונו אבל הוא מצפה מאתנו שנרגיש את זה באמת ולא בדקלום וזה לא נעשה מאליו ואפי' לא בדקלום של משפטים מפוצצים עשרות שנים (שהרי א''כ יכלו ירמיהו ודניאל לעשות כן במשך עשרות שנות החורבן ללא בעיה), מתי זה כן נעשה ? כשאדם הצליח להטביע ברגשותיו עמוק וכנה את דרכי ה' הישרים להיטיב עמנו באחריתנו ביחס לנו ולכל העולם וזה עבודת חיים כולי האי ואולי וביכלתנו להגיע לזה ברמה מסוימת ובהקף מלא לא הגיעו אפי' ירמיהו ודניאל עד שבאו אנשי כה''ג והאירו את הנושא מזוית אחרת שהצליחו כן
ואם היית לומד תנ''ך ואגדות כסדר בעיון נמרץ (כמו שאני זכיתי ולמדתי במידה מסוימת) היית רואה שההמחשות שלהם בחיי האדם הפשוטים הם רבים מאוד מאוד כמו למשל בתורת משה ''וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך'' וכמה פעמים הקב''ה ''משכנע'' אותנו במשנה תורה דרך משה רבנו ע''ה למה כדאי לנו לקיים את המצוות כי זה יהיה לנו טוב כל הימים (ואתחנן שביעי) כי היינו עבדים בארץ מצרים (ליוצאי מצרים נאמר בעיקר ויש מזה לימוד לדורות ושוב לא מעצם בריאתנו שזה לא מומחש במציאות מספיק) כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים (שכנוע הגיוני וכספי ר''ל...) ובספר בראשית כשיעקב אבינו ע''ה משכנע את רחל ולאה לצאת מארם נהרים כציווי ה' הוא שומר את הציווי לבסוף ורוב הנאום (ויצא שישי) הוא כמה אבא שלהם היה רמאי וכמה הוא היה מסור וכמה כדאי להם לעלות לארץ ורק אח''כ שה' ציוהו כן ואפשר להאריך בעוד דוגמאות רבות מאוד
לא רלוונטי.
היסוד הזה הוא יסוד מפורסם של הסבא מקלם ובלשונו של הרב דסלר "צילו של הגוף",
יעקב אמר לרחל - הקב"ה אמר לי לצאת - הוא לא הסביר להם
למה הקב"ה אמר. הוא הוסיף להסביר למה
לנו זה כדאי.
הקב"ה אמר לצאת לא כי "אביכן התל בי", אבל יעקב לא הסביר לרחל ולאה למה הבורא אמר לצאת, אלא למה גם אנחנו רוצים לצאת.
ועי' בספרי בעלי המוסר בהרחבה.
כדי לפתור הקצנות בחכמה צריך לפתוח אותם מהשורש ולא לטפל בהקצנה הנקודתית כי היא יכולה לפרוץ בנקודות אחרות
לא רלוונטי.
לא באתי להציע הצעות לפיתרון אלא להוריד את האחריות מהגר"ח.
אם זו אחריותו של הגר"ח, זה יותר אחריותם של משה רבינו, יהושע בן נון ומוסרי התורה לאורך כל הדורות.
מצינו בראשונים שאמרו על הו''א שבלאה''כ פריך שפיר ולא עשו מזה עסק כ''כ
א. זהו אחד התי' הדחוקים שבתלמוד, ואומרים אותו רק כשאין בכלל משהו אחר.
ב. זה כלל לא מתרץ כאן, כי הפירכא הזו חזקה הרבה יותר מהפירכא הקיימת ותירוץ זה נאמר רק כשהפירכא הנוספת פחותה מהקיימת.
ח''ו, בסוגיות שלדעתי צריך להיות מונח אני משתדל להיות מונח היטב, אבל כאן 'הסוגיא' היא האם התורה היא הגיונית או להיפך, בעיני אין לזה קשר לשום סוגיא בש''ס כפי שבארתי בחיבורי
אל תנסה להוציא מהקשר.
אנו דיברנו על הסוגיא בש"ס - בצורה הכי מפורשת שניתן לכתוב.
אמרתי שקיימות ראיות אלא שאיני בסוגיא לדון בזה, והשבת שגם אתה לא בסוגיא.
אם נוח לך להציג את זה כך (שהר''א וייס חולק על העילוי ממיצט) תאמר זאת כך בכל מקרה הבנת את העקרון
לא עניין של נוח, אלא עניין של הבנת הנקרא.
הרי התירוץ הזה בעצם אומר - אין הכי נמי, זו הכרעה מספיקה. העילוי ממיציט לא היה מספיק עילוי כדי להבין זאת???
זהו נוששא שכל אחד שמכבד את עצמו, כותב על זה את הגיגיו, אז גם לר"א ווייס יש משהו לכתוב על זה.
אבל דחייה לכוח טענה אין כאן.
