דין רוב מקורו: חולין יא.
איך לומדים מ"אחרי רבים להטות" גם הלך אחר הרוב וגם רובו ככולו: בחי' הגר"ח סטנסיל (סי' רכט עמ' קכו) ביאר שבב"ד צריך גם דין הלך אחר הרוב בשביל לנקוט שהאמת עם הרוב, וגם דין רובו כולו בשביל שיהיה הפסק מכל הב"ד דאל"כ לא התקיים הדין שצריך ב"ד של ג' או כ"ג וכדומה. ובשער"י (א, ה ד"ה ונראה) כתב כעי"ז לענין ביטול ברוב שמיעוט הדיינים מתבטל ברוב[1]. (וע"ע שער"י ג, ד). ובקה"י (סוכה סי' א) כתב דביטול ברוב נלמד מאחרי רבים להטות (כמש"כ רש"י בחולין צח: והרא"ש בחולין פרק גיד הנשה סי' לז), ורובו ככולו נלמד מנזיר כדדרשינן בנזיר מב. וע' מהר"ם שיק (חו"מ סי' ד).
אם הוא בירור או הנהגה: בשער"י (ג, א) כתב דבליתא קמן יש גם בירור, ובדאיתא קמן אין בירור. וע' ש"ש (ב, טו) שכתב דברובא דליתא קמן יש סברא ובאיתא קמן אין שום סברא והוי ספק שקול אלא שגזה"כ ללכת אחר הרוב. [וע"ש בהע' מלואי שמעתתא שהביא תשו' ר' יעקב מליסא (אה"ע נז) שכתב להיפך שרובא דאיתא קמן הוי כודאי וליתא קמן אינו כודאי, וצל"ע אם חולק על עיקר היסוד.] וכ"כ רעק"א (כתובות יג: ד"ה ואפשר) ששרוב שטבע העולם כן הוי רוב מעליא ורובא שיש מיעוט לפנינו אין סברא לומר שהוא מהרוב יותר מהמיעוט אלא שהתורה אמרה לתלות ברוב. ושמעתי שבשו"ת תשובה מאהבה כתב בזה.
רוב חנויות או רוב בשר: בבינת אדם (שער הקבוע פ' טז) כתב דתלוי ברוב בשר. ובפתחי תשובה (יו"ד קי, ב) הביא מח' בזה, וע' חוות דעת (ביאורים קי, ג), וע' שער"י (ד, ט). וע' תוס' ב"מ (כו. ד"ה לעולם).
אם אזלינן בתר רובא הוי ודאי: בשטמ"ק (ב"מ ו: בשם הרא"ש ד"ה ועי"ל) כתב דלא הוי ודאי, וע' שו"ת רעק"א (תניינא סי' קח), ובשער"י (א, ה) כתב דמש"כ הרא"ש שאינו ודאי אינו אלא לענין עשירי ודאי. ובש"ש (ב, טו) כתב דרובא דליתא קמן הוי כודאי, ודאיתא קמן אינו כודאי. ובהערות מלואי שמעתתא שם כתב בשם בעל הנתה"מ להיפך (כדלעיל).
חילוק בין רובו ככולו להלך אחר הרוב: ע' מהר"ץ חיות ב"ק כז: שכתב שבהלך אחר הרוב המיעוט נשאר וברובו ככולו נתהפך המיעוט לרוב.
חילוק בין רובו ככולו לביטול ברוב: ע' קה"י (סוכה סי' א) שרובו ככולו שייך כאשר דנים על דבר אחד מה הוא וביטול בדברים נפרדים שהתערבו ולא ניכר מה מהרוב ומה מהמיעוט.
אם בהלך אחר הרוב האיסור נהפך להיתר: ע' חכם צבי (סי' כא) שאינו נהפך להיתר והולד ממזר, והביאו הפמ"ג (יו"ד קט מ"ז ד). וכ"כ בשער"י (ג, ג). ובאתוון דאורייתא (כלל ו ד"ה והנה על אופן) חולק. ולכאורה יש ראיה ממש"כ בקידושין נז: "לא אמרה תורה שלח לתקלה" שלא נהפך להיתר, וכן הוכיח בשער"י (א, ב. וע"ש שער ג פ"ו) . [וע' תיבת גמא (מצורע א) שהקשה מדוע נחשב תקלה הרי יש רוב. ובנובי"ת (יו"ד מה ד"ה שלישית) נקט שאף בתערובת ביבש ביבש לא הותר האיסור. [ולכאורה זה לפי השיטות שביטול יבש ביבש מדין הלך אחר הרוב, ע' להלן בענין 'אם ביטול ואזלינן בתר רובא הם ב' דינים'.]
ביטול היתר באיסור: במנחת חינוך (בקומץ המנחה ג, ה ד"ה ולומר) הביא מחלוקת בזה שהר"ן (בנדרים נט: ד"ה ועד כאן) סובר שלא מתבטל, והתשב"ץ (ח"א קלח) סובר שלא מתבטל. [הובאו דברי התשב"ץ במל"מ (מעילה ז, ו) בשם מהרי"ט (ח"א סי' ה)]. וע' רמב"ן (ב"ב ב סוף ע"א) שהביא דעה שהיתירא לא בטל. ובפמ"ג (בפתיחה להל' תערובות ח"א סוף פ"א) הביא ממנחת כהן (ספר התערובות ח"א פ"א) דאינו בטל, ובהמשך דבריו (בח"ג פ"ה ד"ה באופן) נקט הפמ"ג שתלוי במחלוקת רש"י ותוס'. ובחי' הגר"ש שקאפ (ב"מ סי' ז) האריך בזה, וכתב שזה תלוי בחקירת העונג יו"ט (סי' ד) אם ביטול יכול להחיל דינים או רק לבטל, וכ"כ בקובץ הערות (נט, א) ובקובץ ביאורים (בכורות אות ה). וע"ע בדבר אברהם (ח"א לד, ד) ובאו"ש (מאכלות אסורות טו, י) ובנחלת יעקב (לבעל הנתה"מ בב"מ ו:). ובקובץ הערות (נט) נקט שנחלקו בזה תוס' ורמב"ן. וע' תוס' (ב"מ ו: ד"ה קפץ) דמשמע ששייך ביטול היתר באיסור.
ביטול איסור באיסור: ע' ר"ן (נדרים נט: ד"ה שאני) שאיסור א' לא מבטל איסור אחר.
אם ביטול ברוב יכול להחיל דין או רק לבטל איסור: בעונג יו"ט (או"ח סי' ד) כתב שאינו יכול להחיל דין, ולכן חוטים שלא נעשו לשם צצית שנתערבו בחוטין שנעשו לשם צצית לא מועיל שהחוטים הכשרים הם רוב. ובחי' הגר"ש שקאפ (ב"מ סי' ז) ובקובץ הערות (נט) תלו במחלוקת הראשונים אם שייך ביטול היתר באיסור. וע' סוכה ט: ששייך ביטול של סכך פסול בכשר, ויש שיטות בתוס' ובראשונים שם שמהני הביטול אף אם אין סכך כשר בשיעור שיעשה רוב צל, ולפ"ז הביטול מכשיר את הסכך הכשר. ע' מועדים וזמנים ח"ב קב, ותירוצו תמוה לענ"ד. ואף שלדעת הר"ן שם אין זה ביטול ברוב הרגיל – שאר הראשונים סוברים שזה ביטול ברוב רגיל. [כן מוכח מהאגודה ומרדכי שהביא הב"ח באו"ח סו"ס תרכו, לפי מש"כ המ"א (תרכו, ג) שלפי הר"ן ל"ק קושייתם. וכן פשטות דברי רש"י שם (בסוכה ט: ד"ה בשחבטן) שכתב שמדאורייתא כל מילי בטל ברובא]
אם מדאורייתא בטל האיסור בניכר האיסור: בט"ז (או"ח תרלב, ג) הביא לבוש שכתב (בתי' ב') שמדאורייתא אף בניכר בטל, והט"ז השיגו. וכן בפמ"ג שם (מ"ז ג) הניח בצ"ע.
אם אזלינן בתר רובא בנפשות: לדעת תוס' בסהנדרין (ג: ד"ה דיני) אזלינן בתר רובא בנפשות אף ברובא דליתא קמן (ברוב חשוב), וע' תוס' ב"ק כז: (ד"ה קמ"ל) שכתבו שרק כשהמיעוט חשיב כאינו (כגון בדיינים) אזלינן בתר רובא. ובביאור דברי התוס' ע' ש"ש (ד, ו - ח) ושער"י (ג, ג). ובריטב"א (במכות ה. ד"ה מהו, ובדף ז. ד"ה אילו) כתב דאזלינן בד"נ בתר רובא אף לחומרא. ומהרמב"ן נראה דס"ל דלא אזלינן בתר רוב בנפשות לחומרא (ע' ברמב"ן סופ"ק דמכות ז. שכתב שרע"ק חייש למיעוטא בנפשות, וע"ש בדף ה. ד"ה מהו שמשמע שרק בלא שכיח כלל ל"ח בנפשות, וצל"ע).
החילוק בין יבש ביבש ללח בלח וגדר הביטול: ביבש ביבש חד בתרי בטיל ובלח בלח צריך מדאורייתא ששים. וע' קובץ הערות (סו"ס ס) שגדר הביטול בלח היינו שבטל לגבי הרוב דע"י שנעשה חלק ממנו מקבל את שם הרוב, וזה שייך רק באינו מינו, וביבש ביבש כל חד לחודיה קאי ולא נעשה המיעוט חלק מהרוב אלא בטל בתוך הרוב. (וע' מל"מ מטמאי משכב ומושב פ"א הי"ד ד"ה עוד נראה). אמנם בסי' נט (אות ג) כתב הקוה"ע בדעת תוס' שגם ביבש ביבש הגדר הוא שנקרא שם הרוב על כל התערובת ,ע"ש. (וע' קוב"ש פסחים אות קפב).
אם מותר לאכול את כל החתיכות בתערובת שרובה היתר: ביו"ד (קט, א) הובאה מחלוקת: דעת הרשב"א שאסור לאכול כל החתיכות יחד, אבל בזה אחר זה מותר, ודעת הסמ"ג שאסור לאדם אחד לאוכלם אפילו בזה אחר זה. ודעת הרא"ש (הובא בביאור הגר"א) שמותר לאכול הכל בב"א[2]. וטעם הרשב"א שמה שמותר היינו משום שבכל א' שאוכל אני אומר שזו חתיכת ההיתר, ובאכילת כולם יחד ל"ש ההיתר. (הובא בש"ך שם סק"ז). ויש אחרונים שכתבו שהאיסור לאכול כל החתיכות הוא מדרבנן. (פמ"ג יו"ד קט מ"ז א, ושעה"צ תמז, ל. וע' שיעורי הגר"ש שקאפ ב"מ סי' ז, וע' פני אריה סי' ב). אמנם בתוס' רי"ד (ב"ב לא אות ז) כתב גבי תערובת של חד חלב בתרי שומן "אם אדם אחד אכל שלשתן מביא חטאת". והובא בקוב"ש (ב"ב אות קכז) וע"ש.
אם ביטול ברוב ואזלינן בתר רובא הם ב' דינים או דין אחד: ברשב"א (שהובא בקטע הקודם) משמע שביטול מדין הלך אחר הרוב, אמנם י"א שעיקר דינו אינו אלא מדרבנן. אמנם כבר הבאתי מהתוס' רי"ד (בב"ב לא) דס"ל שזה מדאורייתא, וע' קוב"ש (ב"ב אות קכז) שביאר דעת התוס' רי"ד שביבש ביבש אין דין מיוחד של ביטול ברוב אלא רק הלך אחר הרוב, [ורק בלח בלח האיסור ניתר].[3] אמנם בזבחים עג מבואר דהם ב' דינים שאחר שתירצו של"ש ביטול כי בע"ח לא בטלי הקשו דנימא כל דפריש. (ע"כ מהקוב"ש). וע"ע קוב"ש פסחים (אות קפב). ובשער"י (ג, ד) הביא מרדכי ורא"ש שמשמע להיפך שדין הלך אחר הרוב מדין ביטול, וע"ש שכתב שהפשטות שהם ב' דינים נפרדים.
טעם לר"י דמין במינו לא בטל: ע' ר"ן נדרים נב. (ד"ה וקשיא) שביאר "שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו." [וע"ש שהסיבה שרבנן חולקים כי סוברים שאינן דומים כיון שחד היתר וחד איסור.] וביאור סברת הר"ן נראה ששם הדבר נקבע לפי הרוב, ולכן אם מתערב בדבר אחר נקבע השם לפי הרוב, ועי"ז המיעוט כמאן דליתא, אבל אם הכל אותו דבר במציאות אין התבטלות. ולרבנן מתבטל ה'שם איסור' ע"י ששם הדבר נקבע לפי הרוב והרוב הוא 'היתר'.
טעם לרבנן מדוע במינו א"צ ששים ובאינו מינו צריך (בלח): בפני אריה (סי' א ד"ה הלא) ביאר דבאינו מינו מורגש הטעם כשאין ששים.
אין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה ד:) – אם זה מדאורייתא: הר"ן בחולין לה: הביא מחלוקת בזה, לדעת תוס' הוא מדרבנן, ולדעת הראב"ד הוא מדאורייתא. והובאה המח' גם בב"י (יו"ד צט ד"ה והא) ובש"ך (שם סק"ז). וע' ב"ח (או"ח סו"ס תרכו) וט"ז (שם בתחילת הסי') שהביאו בשם אגודה ומרדכי ארוך שזה מדרבנן. וכ"ה במאירי (סוכה ט:). ובנוב"י תניינא (יו"ד סי' מה ד"ה בשלישית) כתב דרק בתערובת של טעם מותר לערב מדאורייתא, אבל לבטל חתיכת איסור ממש אסור מדאורייתא לכו"ע. [הובא בפ"ת ועוד ביו"ד צט ס"ה.] אמנם מדברי הב"ח והט"ז דלעיל בשם אגודה ומרדכי ארוך לכאורה מוכח דאף בזה האיסור רק מדרבנן, וצ"ע.
דבר שנתערב מתחילת ברייתו: במרדכי (חולין תשלז) כתב דאינו מתבטל, ובב"י (או"ח תחילת סי' שכ) כתב דבנתבטל מתחילת ברייתו אף בדשיל"מ בטל. ותי' השעה"מ (יו"ט ה) והנוב"י (תניינא יו"ד נד) שאם שניהם נולדו בתערובת לא בטל, ואם רק המתבטל נולד בתערובת בטל טפי. וע"ע מל"מ משכב ומושב א ,יד, וע' מהרי"ט אלגאזי בכורות ג, ל. וע' שער"י (ג, כב ד"ה ונראה לענ"ד בביאור) שכתב שדברי המרדכי נאמרו רק בלח בלח. וע"ש.
[1] וע' ט"ז או"ח תרלב סק"ג.
[2] וכן מוכח מהמרדכי (חולין תשלז) שהקשה גבי א"א לש"ז בלי צחצוחי זיבה דיתבטל ברוב, ושם מיירי במשא דדמי לאכילת כל החתיכות יחד. ע' מל"מ משכב ומושב א, יד. אמנם אם קושית המרדכי גבי דאורייתא תלוי בשאלה אם חומרת הרשב"א מדאו'. [אגב: עוד מבואר במרדכי הנ"ל שר"מ חייש למיעוטא מדאו' ומ"מ מודה לרובא דאיתא קמן ולביטול ברוב.]
[3] ע' משנ"כ לעיל בענין 'אם בהלך אחר הרוב האיסור נהפך להיתר' בשם הנוב"י.
איך לומדים מ"אחרי רבים להטות" גם הלך אחר הרוב וגם רובו ככולו: בחי' הגר"ח סטנסיל (סי' רכט עמ' קכו) ביאר שבב"ד צריך גם דין הלך אחר הרוב בשביל לנקוט שהאמת עם הרוב, וגם דין רובו כולו בשביל שיהיה הפסק מכל הב"ד דאל"כ לא התקיים הדין שצריך ב"ד של ג' או כ"ג וכדומה. ובשער"י (א, ה ד"ה ונראה) כתב כעי"ז לענין ביטול ברוב שמיעוט הדיינים מתבטל ברוב[1]. (וע"ע שער"י ג, ד). ובקה"י (סוכה סי' א) כתב דביטול ברוב נלמד מאחרי רבים להטות (כמש"כ רש"י בחולין צח: והרא"ש בחולין פרק גיד הנשה סי' לז), ורובו ככולו נלמד מנזיר כדדרשינן בנזיר מב. וע' מהר"ם שיק (חו"מ סי' ד).
אם הוא בירור או הנהגה: בשער"י (ג, א) כתב דבליתא קמן יש גם בירור, ובדאיתא קמן אין בירור. וע' ש"ש (ב, טו) שכתב דברובא דליתא קמן יש סברא ובאיתא קמן אין שום סברא והוי ספק שקול אלא שגזה"כ ללכת אחר הרוב. [וע"ש בהע' מלואי שמעתתא שהביא תשו' ר' יעקב מליסא (אה"ע נז) שכתב להיפך שרובא דאיתא קמן הוי כודאי וליתא קמן אינו כודאי, וצל"ע אם חולק על עיקר היסוד.] וכ"כ רעק"א (כתובות יג: ד"ה ואפשר) ששרוב שטבע העולם כן הוי רוב מעליא ורובא שיש מיעוט לפנינו אין סברא לומר שהוא מהרוב יותר מהמיעוט אלא שהתורה אמרה לתלות ברוב. ושמעתי שבשו"ת תשובה מאהבה כתב בזה.
רוב חנויות או רוב בשר: בבינת אדם (שער הקבוע פ' טז) כתב דתלוי ברוב בשר. ובפתחי תשובה (יו"ד קי, ב) הביא מח' בזה, וע' חוות דעת (ביאורים קי, ג), וע' שער"י (ד, ט). וע' תוס' ב"מ (כו. ד"ה לעולם).
אם אזלינן בתר רובא הוי ודאי: בשטמ"ק (ב"מ ו: בשם הרא"ש ד"ה ועי"ל) כתב דלא הוי ודאי, וע' שו"ת רעק"א (תניינא סי' קח), ובשער"י (א, ה) כתב דמש"כ הרא"ש שאינו ודאי אינו אלא לענין עשירי ודאי. ובש"ש (ב, טו) כתב דרובא דליתא קמן הוי כודאי, ודאיתא קמן אינו כודאי. ובהערות מלואי שמעתתא שם כתב בשם בעל הנתה"מ להיפך (כדלעיל).
חילוק בין רובו ככולו להלך אחר הרוב: ע' מהר"ץ חיות ב"ק כז: שכתב שבהלך אחר הרוב המיעוט נשאר וברובו ככולו נתהפך המיעוט לרוב.
חילוק בין רובו ככולו לביטול ברוב: ע' קה"י (סוכה סי' א) שרובו ככולו שייך כאשר דנים על דבר אחד מה הוא וביטול בדברים נפרדים שהתערבו ולא ניכר מה מהרוב ומה מהמיעוט.
אם בהלך אחר הרוב האיסור נהפך להיתר: ע' חכם צבי (סי' כא) שאינו נהפך להיתר והולד ממזר, והביאו הפמ"ג (יו"ד קט מ"ז ד). וכ"כ בשער"י (ג, ג). ובאתוון דאורייתא (כלל ו ד"ה והנה על אופן) חולק. ולכאורה יש ראיה ממש"כ בקידושין נז: "לא אמרה תורה שלח לתקלה" שלא נהפך להיתר, וכן הוכיח בשער"י (א, ב. וע"ש שער ג פ"ו) . [וע' תיבת גמא (מצורע א) שהקשה מדוע נחשב תקלה הרי יש רוב. ובנובי"ת (יו"ד מה ד"ה שלישית) נקט שאף בתערובת ביבש ביבש לא הותר האיסור. [ולכאורה זה לפי השיטות שביטול יבש ביבש מדין הלך אחר הרוב, ע' להלן בענין 'אם ביטול ואזלינן בתר רובא הם ב' דינים'.]
ביטול היתר באיסור: במנחת חינוך (בקומץ המנחה ג, ה ד"ה ולומר) הביא מחלוקת בזה שהר"ן (בנדרים נט: ד"ה ועד כאן) סובר שלא מתבטל, והתשב"ץ (ח"א קלח) סובר שלא מתבטל. [הובאו דברי התשב"ץ במל"מ (מעילה ז, ו) בשם מהרי"ט (ח"א סי' ה)]. וע' רמב"ן (ב"ב ב סוף ע"א) שהביא דעה שהיתירא לא בטל. ובפמ"ג (בפתיחה להל' תערובות ח"א סוף פ"א) הביא ממנחת כהן (ספר התערובות ח"א פ"א) דאינו בטל, ובהמשך דבריו (בח"ג פ"ה ד"ה באופן) נקט הפמ"ג שתלוי במחלוקת רש"י ותוס'. ובחי' הגר"ש שקאפ (ב"מ סי' ז) האריך בזה, וכתב שזה תלוי בחקירת העונג יו"ט (סי' ד) אם ביטול יכול להחיל דינים או רק לבטל, וכ"כ בקובץ הערות (נט, א) ובקובץ ביאורים (בכורות אות ה). וע"ע בדבר אברהם (ח"א לד, ד) ובאו"ש (מאכלות אסורות טו, י) ובנחלת יעקב (לבעל הנתה"מ בב"מ ו:). ובקובץ הערות (נט) נקט שנחלקו בזה תוס' ורמב"ן. וע' תוס' (ב"מ ו: ד"ה קפץ) דמשמע ששייך ביטול היתר באיסור.
ביטול איסור באיסור: ע' ר"ן (נדרים נט: ד"ה שאני) שאיסור א' לא מבטל איסור אחר.
אם ביטול ברוב יכול להחיל דין או רק לבטל איסור: בעונג יו"ט (או"ח סי' ד) כתב שאינו יכול להחיל דין, ולכן חוטים שלא נעשו לשם צצית שנתערבו בחוטין שנעשו לשם צצית לא מועיל שהחוטים הכשרים הם רוב. ובחי' הגר"ש שקאפ (ב"מ סי' ז) ובקובץ הערות (נט) תלו במחלוקת הראשונים אם שייך ביטול היתר באיסור. וע' סוכה ט: ששייך ביטול של סכך פסול בכשר, ויש שיטות בתוס' ובראשונים שם שמהני הביטול אף אם אין סכך כשר בשיעור שיעשה רוב צל, ולפ"ז הביטול מכשיר את הסכך הכשר. ע' מועדים וזמנים ח"ב קב, ותירוצו תמוה לענ"ד. ואף שלדעת הר"ן שם אין זה ביטול ברוב הרגיל – שאר הראשונים סוברים שזה ביטול ברוב רגיל. [כן מוכח מהאגודה ומרדכי שהביא הב"ח באו"ח סו"ס תרכו, לפי מש"כ המ"א (תרכו, ג) שלפי הר"ן ל"ק קושייתם. וכן פשטות דברי רש"י שם (בסוכה ט: ד"ה בשחבטן) שכתב שמדאורייתא כל מילי בטל ברובא]
אם מדאורייתא בטל האיסור בניכר האיסור: בט"ז (או"ח תרלב, ג) הביא לבוש שכתב (בתי' ב') שמדאורייתא אף בניכר בטל, והט"ז השיגו. וכן בפמ"ג שם (מ"ז ג) הניח בצ"ע.
אם אזלינן בתר רובא בנפשות: לדעת תוס' בסהנדרין (ג: ד"ה דיני) אזלינן בתר רובא בנפשות אף ברובא דליתא קמן (ברוב חשוב), וע' תוס' ב"ק כז: (ד"ה קמ"ל) שכתבו שרק כשהמיעוט חשיב כאינו (כגון בדיינים) אזלינן בתר רובא. ובביאור דברי התוס' ע' ש"ש (ד, ו - ח) ושער"י (ג, ג). ובריטב"א (במכות ה. ד"ה מהו, ובדף ז. ד"ה אילו) כתב דאזלינן בד"נ בתר רובא אף לחומרא. ומהרמב"ן נראה דס"ל דלא אזלינן בתר רוב בנפשות לחומרא (ע' ברמב"ן סופ"ק דמכות ז. שכתב שרע"ק חייש למיעוטא בנפשות, וע"ש בדף ה. ד"ה מהו שמשמע שרק בלא שכיח כלל ל"ח בנפשות, וצל"ע).
החילוק בין יבש ביבש ללח בלח וגדר הביטול: ביבש ביבש חד בתרי בטיל ובלח בלח צריך מדאורייתא ששים. וע' קובץ הערות (סו"ס ס) שגדר הביטול בלח היינו שבטל לגבי הרוב דע"י שנעשה חלק ממנו מקבל את שם הרוב, וזה שייך רק באינו מינו, וביבש ביבש כל חד לחודיה קאי ולא נעשה המיעוט חלק מהרוב אלא בטל בתוך הרוב. (וע' מל"מ מטמאי משכב ומושב פ"א הי"ד ד"ה עוד נראה). אמנם בסי' נט (אות ג) כתב הקוה"ע בדעת תוס' שגם ביבש ביבש הגדר הוא שנקרא שם הרוב על כל התערובת ,ע"ש. (וע' קוב"ש פסחים אות קפב).
אם מותר לאכול את כל החתיכות בתערובת שרובה היתר: ביו"ד (קט, א) הובאה מחלוקת: דעת הרשב"א שאסור לאכול כל החתיכות יחד, אבל בזה אחר זה מותר, ודעת הסמ"ג שאסור לאדם אחד לאוכלם אפילו בזה אחר זה. ודעת הרא"ש (הובא בביאור הגר"א) שמותר לאכול הכל בב"א[2]. וטעם הרשב"א שמה שמותר היינו משום שבכל א' שאוכל אני אומר שזו חתיכת ההיתר, ובאכילת כולם יחד ל"ש ההיתר. (הובא בש"ך שם סק"ז). ויש אחרונים שכתבו שהאיסור לאכול כל החתיכות הוא מדרבנן. (פמ"ג יו"ד קט מ"ז א, ושעה"צ תמז, ל. וע' שיעורי הגר"ש שקאפ ב"מ סי' ז, וע' פני אריה סי' ב). אמנם בתוס' רי"ד (ב"ב לא אות ז) כתב גבי תערובת של חד חלב בתרי שומן "אם אדם אחד אכל שלשתן מביא חטאת". והובא בקוב"ש (ב"ב אות קכז) וע"ש.
אם ביטול ברוב ואזלינן בתר רובא הם ב' דינים או דין אחד: ברשב"א (שהובא בקטע הקודם) משמע שביטול מדין הלך אחר הרוב, אמנם י"א שעיקר דינו אינו אלא מדרבנן. אמנם כבר הבאתי מהתוס' רי"ד (בב"ב לא) דס"ל שזה מדאורייתא, וע' קוב"ש (ב"ב אות קכז) שביאר דעת התוס' רי"ד שביבש ביבש אין דין מיוחד של ביטול ברוב אלא רק הלך אחר הרוב, [ורק בלח בלח האיסור ניתר].[3] אמנם בזבחים עג מבואר דהם ב' דינים שאחר שתירצו של"ש ביטול כי בע"ח לא בטלי הקשו דנימא כל דפריש. (ע"כ מהקוב"ש). וע"ע קוב"ש פסחים (אות קפב). ובשער"י (ג, ד) הביא מרדכי ורא"ש שמשמע להיפך שדין הלך אחר הרוב מדין ביטול, וע"ש שכתב שהפשטות שהם ב' דינים נפרדים.
טעם לר"י דמין במינו לא בטל: ע' ר"ן נדרים נב. (ד"ה וקשיא) שביאר "שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו." [וע"ש שהסיבה שרבנן חולקים כי סוברים שאינן דומים כיון שחד היתר וחד איסור.] וביאור סברת הר"ן נראה ששם הדבר נקבע לפי הרוב, ולכן אם מתערב בדבר אחר נקבע השם לפי הרוב, ועי"ז המיעוט כמאן דליתא, אבל אם הכל אותו דבר במציאות אין התבטלות. ולרבנן מתבטל ה'שם איסור' ע"י ששם הדבר נקבע לפי הרוב והרוב הוא 'היתר'.
טעם לרבנן מדוע במינו א"צ ששים ובאינו מינו צריך (בלח): בפני אריה (סי' א ד"ה הלא) ביאר דבאינו מינו מורגש הטעם כשאין ששים.
אין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה ד:) – אם זה מדאורייתא: הר"ן בחולין לה: הביא מחלוקת בזה, לדעת תוס' הוא מדרבנן, ולדעת הראב"ד הוא מדאורייתא. והובאה המח' גם בב"י (יו"ד צט ד"ה והא) ובש"ך (שם סק"ז). וע' ב"ח (או"ח סו"ס תרכו) וט"ז (שם בתחילת הסי') שהביאו בשם אגודה ומרדכי ארוך שזה מדרבנן. וכ"ה במאירי (סוכה ט:). ובנוב"י תניינא (יו"ד סי' מה ד"ה בשלישית) כתב דרק בתערובת של טעם מותר לערב מדאורייתא, אבל לבטל חתיכת איסור ממש אסור מדאורייתא לכו"ע. [הובא בפ"ת ועוד ביו"ד צט ס"ה.] אמנם מדברי הב"ח והט"ז דלעיל בשם אגודה ומרדכי ארוך לכאורה מוכח דאף בזה האיסור רק מדרבנן, וצ"ע.
דבר שנתערב מתחילת ברייתו: במרדכי (חולין תשלז) כתב דאינו מתבטל, ובב"י (או"ח תחילת סי' שכ) כתב דבנתבטל מתחילת ברייתו אף בדשיל"מ בטל. ותי' השעה"מ (יו"ט ה) והנוב"י (תניינא יו"ד נד) שאם שניהם נולדו בתערובת לא בטל, ואם רק המתבטל נולד בתערובת בטל טפי. וע"ע מל"מ משכב ומושב א ,יד, וע' מהרי"ט אלגאזי בכורות ג, ל. וע' שער"י (ג, כב ד"ה ונראה לענ"ד בביאור) שכתב שדברי המרדכי נאמרו רק בלח בלח. וע"ש.
[1] וע' ט"ז או"ח תרלב סק"ג.
[2] וכן מוכח מהמרדכי (חולין תשלז) שהקשה גבי א"א לש"ז בלי צחצוחי זיבה דיתבטל ברוב, ושם מיירי במשא דדמי לאכילת כל החתיכות יחד. ע' מל"מ משכב ומושב א, יד. אמנם אם קושית המרדכי גבי דאורייתא תלוי בשאלה אם חומרת הרשב"א מדאו'. [אגב: עוד מבואר במרדכי הנ"ל שר"מ חייש למיעוטא מדאו' ומ"מ מודה לרובא דאיתא קמן ולביטול ברוב.]
[3] ע' משנ"כ לעיל בענין 'אם בהלך אחר הרוב האיסור נהפך להיתר' בשם הנוב"י.