טענה אחת שנשמעת שוב ושוב ואני מבקש תשובה מהרב יואל שילה.
במושכל ראשון המצווה לכסות שיער הראש היא עניין של צניעות.
וזה נגד כוונת התורה לכסות בדבר שנראה כמו השיער כמו שאם יהיה מצווה לכסות בשר הגוף תכסה אישה בדבר שיראה בדיוק כמו שיער הגוף שפשוט שזה נגד כוונת התורה וחוסר צניעות עצום.
וא"כ מדוע נקט השלט"ג שמותר לכסות בדבר שנראה כמו שיער, וכי לדבריו זה גזה"כ בלא טעם, זה דבר קשה להבנה?
כמבון שזה קושיה על דברי השלט"ג, ועל הרמ"א וכו' ואין בקושיה זו לסתור דבריהם הקדושים. מ"מ צ"ב הבנת דבריהם.
ודבר נוסף הרב דונר התווכח איתם שהם מגלחים רק בעבור הסרת האגו, והם אמרו לו לא! האליל אוהב שיער.
לכאורה זה סתירה לטענה שהם מגלחים רק בעבור הסרת האגו.
האם כוונתם שהם מגלחים בגלל האגדה? ושוב נכנסים לויכוח האם זה תקרובת כי הם רוצים להביא זה לאליל כדי שיביא לנסיכה וכו'.
הרב
@ש. הסופר השיב יפה
אוסיף מעט
בתורה לא כתוב 'כסי ראשך פן תסקלי' או משהו כזה, אלא מסופר שהכהן פרע ראש הסוטה, ונחלקו האם הכוונה להסרת הכיסוי או לפתיחת השיער הקלוע.
לא היינו מעלים על דעתנו שזה איזה ציווי כללי, אלמלא תנא דבי רבי ישמעאל למד מכאן לאזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועות ראש בשוק
ושאל רש"י מהיכן למד מהסוטה איזה ציווי כללי? והשיב שהתורה הענישה את הסוטה במדה כנגד מדה כנגד מה שהתנאתה בפני הנואף, או שאין כאן אלא עדות של התורה שכך נהגו בנות ישראל, וכתב רש"י שהפירוש השני עיקר.
לכאורה מנין לרש"י שהפירוש הזה עיקר? לכאורה הדברים מוכרחים, שהרי הלכה זו לא מובאת בסוגיא של פריצות במסכת שבת, שמתרת את הפריצות של בנות ישראל ברגליהן תעכסנה וכו', לא בסוגיא בכתובות הדנה בסיבות שמחמתן האיש לא מחוייב לתת לגרושתו את כתובתה.
כלומר, יש כאן הסדרת היחסים בין האשה לבעלה, ולא בין האשה לדיירי הרחוב.
ולכן מובן שהתורה העידה שבנות ישראל נהגו שלא לצאת לשוק פרועות ראש, והנהגה זו מחייבת כל אשה כחלק מהמחויבות לבעלה להתנהגות נאותה, שלא לחרוג לרעה ולא לגרום לו בושות או תקלות וכד', וזה המכונה 'עוברת על דת' - כלומר שלא מתנהגת כפי שמצופה מבת ישראל כשרה.
איך שלא יהיה, לא כתוב כאן איזו גזירה שאסור לאשה להיות נאה, או שאסור לאשה שהנוי שלה יכלול מרכיב הדומה לשיער.
אלא רק שיציאתה למקום הרבים לא תהיה באופן פרובוקטיבי 'פרועת ראש', באופן שלחלוטין לא מקובל, ולכן מביישת את בעלה, והוא רשאי לגרש אותה בלי כתובה מחמת הבושה שגורמת לו.
לא חסרים מקומות שניתן ללמוד מהם שמותר לאשה להתנאות, ואין בשום מקור קדמון חילוק שההתנאות הזו - אסור לה להיות כמראה של שיער.
וכל שמבואר בתה"ד וכד' שהכיסוי מפני פריצותא דגברי הוא לכל היותר [דייקתי בלשוני, כי ניתן לבאר את דבריו באופן אחר] - הוא במראה חריג, שרק הוא נחשב כפריצות, כעין היוצאת וראשה פרוע - שהוא מראה מאד לא מצוי בזמן שכולן מכסות.
אבל כשהמראה הסטנדרטי הוא של שיער תלוש מסודר ומסורק, המכונה פאה, הרי שאין כאן שום חריגה, ובודאי שלא פריצות
ואם הלב נמשך למראה זה - מתבקש בעל הלב להסיע אותו למקומות אחרים, לא לשגע אותה שלא להתנהג כפי המקובל אצל הצנועות שבמקומה.
אין צורך כלל להגיע לדיון מה היתה צורת הפאה בזמן חז"ל, או אם כיסתה הכל או רק חלק, ואם היתה תחת כיסוי אחר [רעיון מוזר עד מאד!],או שיצאו בה רק לחצר - כל זה היה רלוונטי רק לפני שפאה הפך מראה מצוי אצל הצנועות, אבל לאחר מכך - אין שום טענה נגדה.
עדיין כמובן שיתכן במציאות שאותו כיסוי יהיה במראה פרוץ ומושך, כפי שבכל פריטי לבוש אחרים יתכן שבמציאות יהיו פרוצים ומושכים, וזה כולל את כל פריטי הלבוש וההתנהגות, כולל מטפחת.
לגבי מה שהאליל אוהב שיער
א- אף שיש היכנשהו במקורותיהם גירסה מוקדמת לאגדה של הנסיכה והקרחת, אבל הנהלת בית הע"ז, ה-TTD קידמה את הסיפור רק בשנת תשס"ו, ככל הזכור לי, ובשנים של הרב דונר, ולפני כן - זה לא הוצג כסיבה לתגלחת, אלא היה סתם סיפור מיתולוגי, בגירסתו הקדומה.
ולכן לא אמיר דרומי, לא הרב דונר ולא צבי ויסמן עשו משהו מהסיפור הזה
ב- הרב דונר לא ממש דייק בעובדות, אם נהיה הוגנים ועדינים, אלא המציא כמה תובנות על סמך ההבנה שלו במנהגים שהוא לא הכיר כלל, ובתרבות שכלל לא הבין, ובפרט שהוא לא היה מסוגל לשוחח עם הפשוטים ישירות אלא רק ע"י מתרגם שתרגם משפה לשפה ששתיהן אינן שפת האם שלו, כך שאין לנו שום בהירות מה באמת אותו כפרי יחיד [פעם אחת הוא העיד שאחד אמר לו כך ופעם אמר שכמה אמרו לו כך (אני כותב מהזכרון, יתכן שאינני מדייק בזה)] הבין, ומה באמת השיב. הרי כששאל מגלח מדוע אתה מגלח הוא השיב 'משלמים לי', והרב דונר מעצמו חידש שהוא התכוון שהוא יודע שעושה עבודה 'קדושה' של שחיטת השיער, כך שקשה לי לתת קרדיט מלא של 'כזה ראה וקדש' לעדות שלו.
ג- גם אם היה איזה כפרי אומר שהאליל אוהב שיער - עדיין צ"ע מה באמת הוא מתכוון, שהי זה בודאי לא כפשוטו, כפי שהעיד ויסמן שלאליל הזה מכניסים רק דברים שמלך אנושי אוהב, פירות בשמים ופרחים, ולא דבר מן החי, ועד היום הרי לא מצאנו שום עדות על מנהג להכניס לאליל איזה 'קוקו' יפה כי הוא אוהב שערות. כך שמסתבר שכוונת הכפרי היתה שהאליל אוהב שהאדם מוותר על שערותיו עבורו, כפי שניתן לומר ש'נתתי לו את הסיגריות' כשהכוונה שהסכמתי להפסיק לעשן עבורו.