לשון קדשם:
אור המאיר:
אין מנינם ידועים כי ברוב מנין ורוב בנין סגי לצורכו הגשמיות וגם לפי דעתו עדיין חסר עוד אבר א' וככה תמצא בבנין ומנין כלי המשכן ג"כ הכל במדה ומנין ידוע הרומז לאורות עליונים ותכונת המשכן ומספר הכלים שוים ממש לתכונת קומת האדם וגם לציור מעשה בראשית ולכן תמצא אשר חכמים הגידו יכוין את לבו נגד קדשי הקדשים והכוונה כלפי דברים הנאמרים שהאדם שוה בבנין קומתו ותכונת אבריו לתכונת מנין ובנין כלי המשכן וממילא צריך להשוות מדותיו לבנות תחלה בנין מלא קומתו מראש עד עקב בכדי שיכול לכוין ולהשוות עצמו לבנין המקדש ואז לא יעלה על הלב לעשות זר מעשהו כי בשם על לב קדושת בית קדשי קדשים שלא רשאי לבוא לשם זר ושום טומאה כ"א אחת בשנה כהן גדול בשעת עבודה וככה יקדש את לבו המכוון נגד ק"ק שבמקדש ישנה באדם בחי' הלב משכן השארת כלילות הקדושה השורה בקרב לבו ע"כ ירא לנפשו לבלתי יבא לשם שום זרות וטינוף ומיאוס כ"א מחשבות קדושות מרוממות אלהותו יתברך ולזה כיוונו במאמרם יכוין האדם את לבו כנגד קדשי קדשים כלומר כאלו הוא בית קדשי קדשים ואם כן אסור לבוא לשם מן הכיעור והדומה כ"א מה שנוגע אל התורה ועבודה.
אור המאיר סדר דברים:
הרומזים לתכונת המשכן בשלימות עם מספר כליו הידועים ואז יבנה הבונה מלא קומתו בשלימות ואך בצלם אלהים יתהלך איש. ולזה תאיר עיניך בדבריהם שנתעוררו, כל מי שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו והכוונה ע"ד שאמר איוב בצדקתי החזקתי ולא ארפה לא יחרף לבבי מימי ופירש"י לא יחרף אותי לבבי מימי מכל הדרך ומדה שנהגתי בימי ולזה רמזו רז"ל כל מי שלא נבנה בהמ"ק בימיו ירצה באמצעות כושר דרכו מדות ישרות שנוהג בימיו לבנות מלא קומתו לכוונו לבנין המשכן עם כל כליו כנזכר יכוין את לבו כנגד ק"ק כאלו נחרב בימיו כלומר באמצעות דרכו ומדותיו המגונות שנוהג בימיו נחרב ודאי בית מקדשו מוסב על בנין ומנין כלי גופו ופרטי אבריו עושה הריסה בהם והנה כמו שיש באדם אברים חיצונים ופנימים כמ"כ היה בבית המקדש כלים חיצונים ופנימים והכל לרמז על אורות עליונים פנימים וחיצונים כידוע להמבין בספרים ועובדא דמעשה בראשית מרמזים ג"כ לאורות אלו ובאמצעות שלש אלה עובדא דבראשית וציורא דמשכנא וציורא דאדם נתגלה ונתפרסם התפשטות אלהותו יתברך שציורא חד להורות אורות עליונים ודמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלעלה כב"י הקב"ה מצמצם א"ע והלביש אורות הבהירים והנורא.
עבודת ישראל:
כל הנוגע במת בנפש אדם כו' את משכן ה' טמא שם יט, יג , ופירש רש"י ונכנס למקדש או למשכן בטומאה. ובודאי התורה היא תמידיות ובכל עת וזמן, ובזמן הזה שאין לנו בית המקדש איך יוכל להיות שיטמא. ובודאי התורה מרמז כי האדם הוא משכן לה' אחד ובאם יטהר מחשבותיו ומעשיו ויעשה הכל לשם שמים בודאי הוא כלי מוכן לשרות בו השכינה והוא עצמו המשכן כמו שאמר הכתוב שמות כה, ח ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכ"ם, בתוך אדם ממש וכמאמר הכתוב יימיה ז, ד היכל ה' המה. וזהו כל הנוגע במת, כנ"ל שטמא מחשבותיו ומעשיו. וזהו את משכן ה' טמא, שטמא את עצמו שהוא משכן ה' ולא יכול לשרות בו השכינה. וזהו ונכרתה הנפש ההוא מישראל, שאין לו חלק לעולם הבא בה' אחד שהוא אלהי ישראל. עוד טומאתו בו, רצ"ל שעבירה גוררת עבירה, ולא די שהוא עושה פעם אחת רק שהוא כופל עבירות כעבותות עגלה חטאה:
הכשרת אברכים:
גם בספרי הקודש של חסידות תרבה לעיין. אבל זה הוא העיקר, שלא בשעה שאתה לומד בהם לבד, רק גם תרבה לחשוב בהענינים שראית שם, לא בלבד כדי שתזכור לקיים את הכתוב שם, רק גם כדי לקדש ולחזק את מחשבתך. כבר ביקשנוך זה כמה שלא תתבייש מעצמך, האם לא טוב ויפה לך בעולם הזה ולעולם הבא, שבמקום שמחשבותיך שוטפות כהפקר במחשבות שונות תחשוב דברי קודש אלו. ואם בדבר שכל, עיון ועמקות הגמרא ותוס׳, קשה לך לכוף את מחשבתך לחשוב בהן בשעות הפנויות, בדברי אגדה המושכת את לבו של אדם, וכן בדברי חסידות למה זה לא תחשוב, הן בשעות וברבע השעות הפנויות, והן בשעה שאתה הולך בחוץ. ואם מתחילה גם זאת יקשה לך, הלא תדע שקל יותר להיות שחץ קל והפקר ח״ו מאשר להיות מוגבל רק בדרך הטוב, דרך הטוב והחסידות. אבל כאשר תתרגל בהן ובפרט לפי האופנים שנראה לך בזה אי״ה, אז אחר הרגל של איזה זמן, מעצמך לא תוכל ללכת פנוי בלא מחשבה של קדושה. ואם יאונה לך פעם שהלכת ברחוב ולא הרהרת בתורה ודבר של קדושה בדרך הלוכך, תרגיש חטא בקרבך כאילו ח״ו בטלת עת ומועד אשר קבעת לתורה.
ותרין דרגין ישנן בהתחזקות מחשבת ודמיון האיש, האחת הדבר ששומע ורואה יחשוב בחזקה ויצייר לו בלא תוספת משלו, ואותה נקרא בזה, מחשב״ה פשוט״ה. והשנית שיוסיף ויחדש בה משלו, ואותה בשם מחשב״ה מחדש״ת נקרא. וגם בזו תרין דרגין, ישנה מחשבה מחדשת רק בזו שניתן לו, את הדבר שראה או שמע הוא מרחבת ומפשטת יותר, וישנה המחדשת גם חדשות.
ומתחילה את מחשבה הפשוטה תחזק, למשל כשרואה אתה את אשר הבאנו לעיל בפרק ד׳ מספה״ק נועם אלימלך פרשת לך שיכוון האדם כאילו הוא מתפלל בא״י ובית המקדש בנוי ומזבח על מכונו ובהיכלו ועל ידי זה הוא בא לבהירות ודבקות גמור להתפלל בכוונה שלימה ביראה ואהבה וכאילו עומד בבית המקדש, ומסיים בקדשו שכאילו רואה הכל בחוש הראות, כן צריך לצייר במחשבתו בעת תפילתו כאילו הוא ממש בארץ ישראל ובבית המקדש ורואה הכל בחוש הראות ע״ש. אז מתחילה רק את הכתוב בזה תצייר לך. הלא ישראל אתה וגם אז בשעה שהי׳ בבית המקדש קיים היו ישראלים, וכמו שאתה נמצא בזמן הזה, כן יכולת להיות גם אז, ואולי ירחם ד׳ ונזכה אנו לבנין בית המקדש במהרה בימנו. וחשוב במחשבה חזקה כאילו הוא ממש כך, שאתה עומד במקדש לפני ד׳ ומתפלל, באיזה כוונה, רצון והתעוררות התפללת.
ואח״כ תרגיל עצמך להרחיב את מחשבתך, ואת כל ידיעותיך מן בית המקדש, תחבר בזה. וחשוב הנה בית המקדש בנוי המקום אשר עין בעין אלקים יראה, ומצוה מן התורה לעלות שמה שלש פעמים בשנה, ולמה, כדי ליראות פני האדון ד׳ צבאות. האש יורדת מן השמים לעיני כל, והכהן עומד באורים ותומים, ישראל שואלים את צרכיהם מאת הקב״ה, והוא ית׳ עונה להם. ופעם אחת בשנה נכנס הכהן גם בקדש הקדשים ושם עוד יותר ראה את האלקי ישראל, פעם יצא הכהן וסיפר ראיתי זקן מלא רחמים לבוש לבנים והוא סימן טוב, [יומא ל״ט] ופעם יצא וסיפר ראיתי את י״ק ד׳ צבאות יושב על כסא רם ונשא ואמר לי שאברכנו, וכשברכתי אותו שיתנהג עמכם בניו, במדת הרחמים הי׳ מנענע לי בראשו. [ברכות ז׳] כשנכשל איש בעבירה ח״ו הלך לבית המקדש ונתכפר לו, וגם על ספק חטא, אשם הקריב, והתמידין היו מכפרין על שאר עבירות היום והלילה עד שלא לן אדם ועבירה בידו. ובמקום קדוש והתגלות כזאת אתה עומד ומתפלל, משבח ומשיח להקב״ה, כמה יבער לבך ותלהט נפשך בתפילתה ושירתה לד׳. גם בשעה הפנוי׳ לך צייר לך כזאת, שבשעת התפילה כאילו אתה עומד בבית המקדש וכו׳ ואז כשתבוא להתפלל יקל לך לעורר עצמך.
ולא רק את הדברים שיש לצייר אותם בציור של מראה ודמיון תחשוב, תרחב ותצייר, רק גם כל מחשבה טובה בגדלות ד׳ וקדושתו, וכל דרך טוב לעבודתו ית׳ תרבה לחשוב ולהרחיב. למשל בספה״ק של כ״ק אא״מ זצוקלל״ה איתא, איזה פעמים, שיחשוב האיש בדעתו הלא גם הבהמה והחי׳ יראה לנפשה, ומכל דבר אשר יכול להגיע לה נזק מפחדת ובורחת, ואיך זה לא יירא האיש מן הכל יכול אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש שיכול להענישו ח״ו, עכ״ל הק׳.
דברים הללו כבר דיים לחשוב בהם כל ימי חיי האיש ולהתעורר בהם ביראת שמים. ועוד תוכל להרחיב מחשבה קדושה זו, אם כבר היית ח״ו פעם בצרה או ראית את זולתך בצרה ר״ל, צייר לך את הדאגה של אז, וכמה היית מקבל על עצמך אתה או זולתך בשביל לצאת ממנה. ולמה לא תפחד גם עתה מד׳ שלא יביא עליך ח״ו כזאת וכזאת. כמה מלאים ספרינו הקדושים בעניני מחשבות קדושות כגון אלה אשר כל שורך מהם לאילן רב יתגדל ויתפשט אם רק תטפל בהם ואת כל עצמך רצונותיך ומחשבותיך ימלאו ויקדישו.
נועם אלימלך פרשת לך:
הנה דבר ה׳ אליו לאמר. יש לדקדק על הלשון "והנה דבר ה׳", דהוי ליה למכתב 'ויאמר ה׳ אליו' כדרך הכתוב בכל התורה. וגם מלת "לאמר" הוא מיותר, דאין שייך כאן לפרש מלת לאמר כפירושו בכל מקום שהוא לאמר לאחרים.
ונראה לפרש דהנה כשאמר הקב"ה לאברהם "שכרך הרבה מאוד" היה סובר שכוונת הש"י הוא על עניני עולם הזה דבהם שייך לשון ריבוי, דכל עניני עוה"ז הם דברים נפרדים ושייך בהם לשון הרבה שאמר לו השי"ת, ולא כן בעניני עוה"ב דאין שייך לשון הרבה על דבר רוחני, ולכן היה סובר אברהם שהוא על עניני עוה"ז, ועל זה אמר אברהם "מה תתן לי", פירוש למה לי עניני עוה"ז מאחר שאין לי בן, וירד ממדריגתו והתחיל להתפלל על בן, והשי"ת אינו מניח להצדיק שיטה את עצמו לירד ממדריגתו, לכן נאמר "והנה דבר ה׳ אליו לאמר", פירוש 'הנה' כדבר המוכן מיד, ר"ל מיד הכניסו הקב"ה למדריגתו שיהיה מוכן לאמר דבר ה׳, וזהו "הנה דבר ה׳ אליו לאמר", שהיה מיד במדריגה זאת שלא יהיה רק דבר ה׳ אליו לאמר תמיד, ולא עניני גשמיות עוה"ז כמו שעשה מתחילה. ואמר לו השי"ת "לא יירשך זה כו׳ ויוצא אותו החוצה", ר"ל שהוציאו אותו השי"ת לחוץ מהמדריגה הזאת שהיה ירד מתחילה, ואמר לו "הבט נא השמימה וספור הכוכבים", ר"ל שאמר לו השי"ת אל תשפיל עצמך לירד ממדריגתך לעניני עוה"ז, רק 'הבט נא השמימה' דהיינו להסתכל ברוממות אל, וביותר יוכל האדם לראות רוממות אל בהביטו השמימה ורואה הכוכבים במסילותם על משמרותם מזהירים בזוהר אורם, ומזה יבוא לאדם יראה להבין רוממותו יתברך, וזהו "וספור הכוכבים".
ואגב אורחא נבאר מה שהקשו העולם, דאיתא בגמרא "הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלקי והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלקי", ומקשים העולם הדיוקים אהדדי, דמתחילה אמר 'הדר בא"י דומה' כו', משמע אבל באמת אין לו, והדר אמר 'הדר בחוץ לארץ דומה כאין לו' כו', משמע אבל באמת יש לו. וע"פ הנ"ל יבואר דאיתא בגמרא "העומד בחו"ל ומתפלל יכוין לבו כנגד א"י, והעומד בא"י יכוין כנגד ירושלים", ונמצא כל תפילות ישראל הולכים דרך שער אחד, ונמצא האדם הרוצה שתהא תפילתו נשמעת צריך לכוין כאילו הוא מתפלל בא"י ובית המקדש בנוי ומזבח על מכונו בהיכלו והרי הוא כאילו דר עתה בא"י, ועל ידי זה הוא בא לבהירות ודביקות גמור להתפלל בכוונה שלימה ביראה ובאהבה כאילו עומד בבית קדשי קדשים. וזהו דוגמא למה שכתבנו לעיל שצריך אדם להסתכל רוממות אל בראיות כוכבים ומזלות מי ברא אלה, כאילו רואה הכל בחוש הראות, כן צריך לצייר במחשבתו בעת תפילתו כאילו הוא ממש בא"י ובבית המקדש ורואה הכל בחוש הראות. וממילא מובן פירושו "הדר בא"י", כנ"ל שמצייר לעצמו כאילו עומד בא"י ועל ידי זה בא לו הבהירות בתפילתו, "דומה כמי שיש לו אלקי", ר"ל הרי הוא דומה לאותו האדם המסתכל רוממות אל להשיג את הבורא ב"ה ע"י פעולותיו המה הכוכבים כנ"ל, ובא לאמונה שלימה במציאות האל יתברך, "וכל הדר בחוץ לארץ", ר"ל שאינו מתנהג בעת תפילתו להשגיח כנ"ל, "דומה כמי שאין לו אלקי", ר"ל כמי שאינו משגיח לדעת אם יש לו אלקי.
ונחזור לביאור הכתוב שאמר לו השי"ת "וספור הכוכבים", דהיינו שתשגיח לרוממות אל, "ויאמר לו כה יהיה זרעך", דלכאורה 'יאמר לו' הוא מיותר, אך זה הוא אמירה אחרת, דהיינו שגם כוונת התפילה על הזרע יהיה ג"כ בדרך הכוונה זו הנוגע לרוממות אל ב"ה.
נועם אלימלך פרשת שמות:
ויאמר ראה ראיתי כו' וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה כו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כו'. ולכאורה היה ראוי לומר "ראה ראיתי את עני עמי כו' וצעקת בני ישראל באה אלי וארד להצילו" כו'. ועוד מה צורך שהבטיח להם השי"ת ב"ה להביאם אל ארץ טובה כו', היה די שיאמר להם שיוציאם ממצרים, כדאיתא בגמרא שאמרו ישראל באמת הלוואי שנצא בעצמינו משל לעבד ע"ש.ונראה לפרש דאיתא בגמרא "העומד בחוץ לארץ ומתפלל יכווין לבו כנגד ארץ ישראל, העומד בא"י יכוין לבו כנגד ירושלים, העומד כו' יכוין כנגד בית המקדש, והעומד כו' יכוין כנגד [בית] קדשי קדשים", ולכאורה אם בכוונה תליא מלתא, גם העומד בחוץ לארץ יכוין לבו כנגד בית קדשי קדשים. אך נראה דרבותינו ז"ל הורו לנו דרכי התפילה באופן שיעלו לרצון לפני השי"ת ב"ה וב"ש, דהיינו "העומד בח"ל", דקדושת ארץ ישראל היא יותר מח"ל, וקדושת ירושלים היא יותר מארץ ישראל, וכן כולם קדושתם זו למעלה מזו, וזה בודאי אי אפשר לאדם שיאחוז בקדושה רבה העליונה בפעם אחד, רק צריך לילך ממדריגה למדריגה, ואמרו חז"ל מי שהוא עדיין בח"ל, יאמץ ויקדש עצמו בקדושה יתירה שיבוא לקדושת א"י, ואחר שיזכה לקדושה יתירה והיינו "העומד בא"י, יכוין לבו" לאמץ עוד בקדושה נוספת "כנגד ירושלים", וכן כולם. וכשיתנהג אדם כך, אזי באיזו בחינה שיהיה, תפילתו רצויה לפניו יתברך ויתעלה, אבל בוודאי מי שעומד בח"ל, דהיינו שהוא עדיין לא נתקדש כלל, והוא מלא מחשבות זרות ותאוות וגשמיות, בלתי אפשרי שתעלה תפילתו לפניו יתברך.והנה כשהיו ישראל במקום טומאה ונתגשמו מאוד מחמת צרות עול שעבוד וסבלות מצרים, בלתי אפשרי היה שתעלה צעקתם לפני השי"ת ב"ה, ולכן אמר השי"ת "וארד להצילו כו' ולהעלותו אל ארץ טובה כו'", ר"ל שאעלה אותם ואביא אותם אל קדושת ארץ ישראל, "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי". וק"ל.
