התקשרתי בעצמי אל הרב שפרן.
טענתי את הטענה הראשונה שלא מצאנו עקירת דבר מן התורה אלא כאשר יש דין דרבנן הנוגד את דין התורה, וחיזקו חכמים את כח הדאורייתא נגד הדרבנן.
השיב הרב שמצאנו מין נוסף של עקירת דבר מן התורה בתוס' גיטין לב ע"א. הגמרא שם נוקטת כי גילוי דעת לביטול גט לא מהני [ראה שם בתוס' באיזה ציור מודים כולי עלמא]. תוס' פירשו [במהלך הראשון] כי מדובר בגילוי דעת שהיה מועיל בדיני ממונות, אלא שלעניין גט קבעו חכמים שצריך בירור גמור, ואין זה חשוב עקירת דבר מן התורה כיוון שהמקרה דומה לדברים שבלב. הסביר הרב שפרן שהעיקרון הוא שחכמים קובעים את גדרי התורה [מעין 'מסרן הכתוב לחכמים'], וחכמים הם הקובעים איזו רמה של בירור נצרכת למען לא יקרא גילוי הדעת 'דברים שבלב', ולעניין גט קבעו חכמים שצריך בירור גמור.
על פי זה המשיך הרב שפרן לחדש כי אף רמת הבירור הנצרכת בשביל שהנחה מסויימת תחשב כמוכחת, הרי היא קביעה שחכמים צריכים לקבוע. לגבי מצוות 'רגילות' קבעו שמספיק בבירור סביר, ואילו לגבי מצוות התכלת קבעו חכמי הדורות שצריך בירור גמור.
השבתי שאין הנידון דומה לראיה: 'דברים שבלב' אכן הינו מושג הזקוק להגדרה, איזה גילוי דעת נחשב כהודעה, כשם שקניינים בין אנשים הינו מושג הדורש הגדרה חתוכה מה מחיל גמירות דעת לקניין. מה שאין כן מצוות התכלת - אם אדם משוכנע שחומר מסויים הינו התכלת, מה שייך לקבוע בזה גדרים.
המשכתי וטענתי את הטענה השנייה שלא מצאנו שעקרו חז"ל מצווה שלימה. [אם כי טענה זו חזקה לגבי הטיעון שאמר הרב בכתב יותר מאשר לגבי הטיעון שחידש כעת בע"פ].
השיב הרב כי אכן יש מקום לחשוב אחרת, ואינו אומר קבלו דעתי, אולם דעתו היא כנ"ל.
עד כאן השיחה. ערכתי את הדברים כפי הבנתי, והנני מקווה שהעברתי במדוייק את תוכן הדברים.