אחרי מות האיל של חובת היום הוא איל המוספין (7 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה (טז ה)

הנה ביום הכיפורים מלבד התמידים הקרבים בכל יום, מקריבים ג"כ מוספים כבכל המועדים, והם מפורשים בפרשת פינחס בין שאר מוספי המועדות, והם פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים. ומלבד זאת קרבים קרבנות מיוחדים לעבודת היום, שהם המפורשים בפרשת אחרי מות, והם שני השעירי עיזים שהם שעיר הפנימי ושעיר המשתלח, ואיל לעולה. ודעת רבי ביומא ע: וכן דעת ר"א ור"ע שם, דהאיל האמור כאן בפרשת אחרי מות "ואיל אחד לעולה", הוא הוא איל המוספין שבא עם הפר ושבעת הכבשים.

והקשה בתוס' ר"י הלבן ביומא ג. מדוע באמת איל העולה הוזכר ב' פעמים בתורה, גם בפרשת פנחס עם המוספים, וגם בפרשת אחרי מות עם קרבנות עבודת היום, ומאי שנא משאר קרבנות המוספים של יוהכ"פ שלא נשנו בפרשת אחרי מות. וביאר הגרי"ז בקונטרס יומא, דבאמת אותו האיל ב' דינים יש בו, היינו שהוא גם מעבודת היום וגם מן המוספים.

ויש לעיין למאי נפק"מ בזה שהוא מעבודת היום, ויש לומר לשיטת הריטב"א ביומא יב: בשם הרמב"ן שמה"ת התמידים של יוהכ"פ כשרים גם בכהן הדיוט, ורק בעבודת היום בעינן כהן גדול, ובפשוטו הטעם משום דדין כה"ג נאמר בפרשת אחרי מות "וכפר הכהן אשר ימשח אותו" וגו', ובפרשה זו מדובר על עבודת היום, ולפי"ז נפק"מ בכך שהאיל אמור גם בפרשת אחרי מות ויש בו דין עבודת היום, לענין שבעינן בו כהן גדול לעיכובא, וכ"כ בזבח השלמים למהר"ם גלאנטי זצ"ל כאן ובשיח יצחק יומא לב: שאיל העם טעון כה"ג לעיכובא משום שיש בו גם דין עבודת היום. אמנם דעת החזו"א או"ח סי' קכ"ו סק"י ובספר יש סדר למשנה לרבי ישעיה פיק זצ"ל יומא פ"ג מ"ד, דכל המוספים של יוהכ"פ טעונים כה"ג לעיכובא, ורק התמידים והעבודות שבכל יום שאינם כלל מחמת יוהכ"פ אינם טעונים כה"ג, והיינו דס"ל דדין כה"ג אי"ז תלוי אם הוא מחובת היום או לאו, אלא תלוי האם הוא בא מחמת יוהכ"פ או לאו. ולפי"ז אי"ז נפק"מ במה שהוא מעבודת היום, דגם מצד מוסף שבו טעון כה"ג לעיכובא. [וגם בלא"ה נפק"מ זו היא רק לשיטת הרמב"ן הנ"ל, אמנם ברמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"א ה"ב נראה דגם התמידים ביוהכ"פ טעונים כה"ג לעיכובא, ולדבריו בלא"ה אין בזה נפק"מ].

והיה מקום לומר דנפק"מ לענין מה שמצינו בשבועות ב. דשעיר המוספין שאבד ברגל ונמצא לאחר הרגל, כשר להקרבה לחובת המוספין של רגל הבא, ומבואר דיכולים לשנות ממוספי רגל זה לרגל אחר, ואפילו מראש חודש לשאר הרגלים ג"כ, עי"ש. מעתה נראה דגם לענין עולות המוספין כן הוא, דהפר או שבעת הכבשים של יוהכ"פ יכולים לבוא מפר וכבשים שהופרשו לשם ראש השנה ונשארו. אמנם האיל של יוהכ"פ, כיון שיש בו ג"כ דין נוסף של עבודת היום, א"כ אין יכולים להביא מאיל של ראש השנה שהופרש רק לשם מוספים. אמנם בתוס' ישנים יומא סה. [נדפס בדפוס וילנא בדף סז.] כתבו בשם ריב"א דשעיר הפנימי [שהוא מחובת היום] שנאבד קודם הגרלה, ונמצא לאחר יוהכ"פ, כשר להקרבה בשאר הרגלים, הרי דיכולים לשנות מחובת היום למוספין, וא"כ הוא הדין איפכא, וצ"ע.

ובחכמת אדם מובא בשם הגר"א דהנה במדרש איתא דאהרן הכהן בעצמו היה רשאי להיכנס לקודש הקדשים לא רק ביוהכ"פ אלא בכל עת שירצה, ובלבד שיעשה כסדר הזה של הקרבנות האמורים בפרשת אחרי מות. ומעתה נפק"מ באיל זה, דגם כשנכנס בשאר ימות השנה דאז ליכא מוספין, מ"מ איל זה צריך להקריב מדין עבודת היום, משא"כ שאר המוספין.

ובספר זבח השלמים למהר"ם גלאנטי זצ"ל וכן בספר דעת קדושים לרבי רפאל הכהן מהמבורג זצ"ל דרוש י"ב, כתבו דנפק"מ לסדר ההקרבה, דהנה המוספין היו קרבים אליבא דר"ע ביומא ע: מיד לאחר תמיד של שחר, אבל אילו ואיל העם היה קרב לאחר עבודת היום כדכתיב לאחר עבודת היום "ויצא ועשה את עולתו ואת עולם העם", ולר"א שם המוספים קרבים עם תמיד של בין הערבים בטבילה חמישית, משא"כ השתא מדין עבודת היום קרבים בטבילה שלישית לפני שאר המוספים.
​

◆ ◆ ◆​

והנה נתבאר הנפק"מ שיש בדין עבודת היום של האיל, אבל עדיין צ"ב מה הנפק"מ בהדין מוספין שבו, דלכאורה אין בזה נפק"מ וא"כ די היה לכותבו עם קרבנות עבודת היום. ואמנם האמת הוא שהוא בא גם מצד קרבנות המוספין, ככל מוספי הרגלים שיש בהם ג"כ איל, אך עדיין יש לעיין מה הנפק"מ בזה.

והיה אפשר לומר, דהנה נתבאר דמדין עבודת היום בעינן כהן גדול לעיכובא, א"כ היכא שאין לנו כהן גדול, ואין אפשרות ג"כ לחנכו כגון שאין בגדי כה"ג וכיוצא בזה, א"כ מצד עבודת היום לא היו מקריבים כלל את האיל, והנה את שאר קרבנות המוספין מקריבים, שהרי בהם אין דין כה"ג לעיכובא. ומעתה יש לחקור האם יקריבו את האיל ג"כ מדין מוסף שבו, ואה"נ דהכה"ג מעכב מדין עבודת היום שבו, היינו דכאשר יכולים להקריב בכה"ג לא יצאו יד"ח עבודת היום אם יקריבו בלא כה"ג, אבל כשאין כה"ג נקריב עכ"פ ככל המועדות מדין מוסף שבו. או דכיון שיש בו ג"כ דין עבודת היום, אין יכולים להפריד ולהקריבו רק מדין מוסף, וכיון דהוי גם מדין עבודת היום מעכב בו כה"ג ואי אפשר להקריבו כלל בלא זה. ואם נאמר שיקריבוהו בלא כה"ג לחובת המוספין, א"כ נפק"מ בהדין מוספין שבו להא גופא, דבלא כה"ג ג"כ יקריבוהו לחובת מוספין.

אמנם יש להוכיח בדעת הרמב"ם שאי אפשר להקריב את האיל רק לחובת המוספין, דהנה הרמב"ם כתב בהלכות עבודת יוהכ"פ פ"ה ה"ג דאיל המוספין שעשה אותו קודם עבודת היום אינו כלום, והטעם משום שנאמר חוקה בסדר עבודת היום, עי' בכס"מ [ואע"פ שהאיל נעשה בבגדי זהב בחוץ ולא נאמר בזה חוקה עי' יומא ס. צ"ל דהרמב"ם סובר דכיון שהקדימו לעבודת היום הנעשית בבגדי לבן שייך בזה חוקה, דדי בזה שצד אחד הוא בבגדי לבן בפנים, עי' הגהות הגרעק"א לרמב"ם שם], והנה הדין קדימה הוא רק בהדין עבודת היום של האיל, שהרי הסדר נאמר בפרשת אחרי מות "ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם", אכן מדין מוספין למה לא יקריב אף בלא עבודת היום, וגם אם לא הקריבו כלל עבודת היום הרי בודאי מקריבין את שאר קרבנות המוספין, וא"כ נקריב גם את האיל משום דלא גרע משאר מוספי המועדות, ועל כרחך דכיון שמדין עבודת היום נאמר בו דין סדר לעיכובא אין יכולים להפריד ולהקריבו רק מדין מוספין, וא"כ הוא הדין כשאין כה"ג לא יקריבוהו כלל.

[אך להיפוך להקריבו רק מדין עבודת היום, בלא דין מוספין, זה חזינן דאפשר מדברי הגר"א הנ"ל, דהך איל קרב גם כאשר נכנס אהרן בשאר ימות השנה דליכא מוספין, מדין עבודת היום גרידא, וצ"ל דאין יכולים להפריד ולהקריבו מדין מוספין גרידא, אבל יכולים להקריבו מדין עבודת היום גרידא, וצ"ב קצת החילוק].
​

◆ ◆ ◆​

ולפי זה הדרא קושיא לדוכתה מה הנפק"מ בהדין מוספין שבו. ויש ליישב לדעת רבי יהודה בברכות כו: שקרבן מוסף קרב עד שבע שעות לעיכובא, א"כ מדין חובת היום היו יכולים להקריבו כל היום, אבל מדין מוסף בעינן עד שבע שעות.

ומהג"ר יוסף שלמה לסיצין שליט"א שמעתי לומר עוד נפק"מ בזה, לשיטת התוס' מנחות מה. ד"ה ומנין, דהיכא שיש לו את כל הפרים והאילים של המוספין הם מעכבים זא"ז, א"כ אם לא היה לאיל דין מוסף לא היה מעכב את הפרים והכבשים גם כשיש לו, אבל עתה שהוא מן המוספים הרי הוא מעכב אותם.

עוד יש לדון דנפק"מ לפי מה שכתבו התוס' בשבועות יד. שאם אין בלשכה מעות עבור שעיר הפנימי של יוהכ"פ שהוא מעבודת היום, גובים מעות מן הציבור ואין גובים מן הכהנים, משום דכתיב אשר לעם והכהנים אינן קרוים עם [עי' בגמ' שם יג:], וא"כ באיל העם ג"כ מצד עבודת היום לא היו גובים מן הכהנים לאיל זה, דהא הוא בכלל קרבנות העם והם אינם בכלל עם [ועי' גבורת ארי יומא ג. דס"ל שהכהנים אינן מתכפרים באיל זה, רק עם אילו של אהרן], אכן מצד דהוי איל המוספין ממילא גם הכהנים מחוייבים בזה ויגבו מהם ג"כ, ועי' בכ"ז.

עוד העיר הגר"ח יוז'וק שליט"א, דיש נפק"מ לענין תקיעות חצוצרות, דהנה בסוכה נד. מבואר שביום שיש בו כמה מוספין אין תוקעין לכל מוסף בפני עצמו, אבל באבני נזר או"ח סי' כ"ה נסתפק בעצרת שיש בו קרבנות מוסף וקרבנות עבודת היום, האם יש תקיעות לכל אחד מהם בפני עצמו או לאו, דחובת היום ומוספין הוו כמו תמידין ומוספין שהם קרבנות נפרדים ולכל אחד תקיעות בפני עצמן, ובמקדש דוד קדשים סי' כ"ד סק"ז נסתפק בזה לענין עבודת יוהכ"פ, ואם נאמר דתוקעין על המוספין בפני עצמן, א"כ איכא נפק"מ בזה, שאם כבר ניסכו את נסכי שאר המוספין מלבד איל העם, ואין אומרים שירה ואין תוקעין אלא על היין בשעת הניסוך, יכולים לתקוע עליו את התקיעות של המוספין, כיון שהוא ג"כ מקרבנות המוספין, עכ"ד.​

 

[גרינפלד]

הרי דיכולים לשנות מחובת היום למוספין,

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:

ובאמת כן מבואר מתוך דברי הגמ' בשבועות יב: (ושם בתוס' ד"ה שמתחילה בביאור דברי הגמ' שם) המובא בתוס' ישנים שם, דאין משנים משעיר הפנימי לשעירי הרגלים ולהיפך, משום דזה קרב על מזבח הפנימי וזה על מזבח החיצון, עכ"פ מבואר דרק משום הך טעמא, אבל מצד חובת היום ומוסף לית לן בה ויכולים לשנות, א"כ באיל העם שהוא על מזבח החיצון שפיר יכולים לשנות.​

 

[גרינפלד]

ובחכמת אדם מובא בשם הגר"א דהנה במדרש איתא דאהרן הכהן בעצמו היה רשאי להיכנס לקודש הקדשים לא רק ביוהכ"פ אלא בכל עת שירצה, ובלבד שיעשה כסדר הזה של הקרבנות האמורים בפרשת אחרי מות.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ונשאל רבינו הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל, האם הדין שכל הסדר של מעשה יוהכ"פ מעכב, מדין "חוקה", היה גם בהקרבה של אהרן, או רק לדורות ביוהכ"פ. ויסוד הספק משום שכתב בחכמת אדם שם דכל תחילת הפרשה מדברת על כניסה בכל השנה כדכתיב ואל יבוא בכל עת וגו' בזאת יבוא וגו', היינו דבזאת יכול לבוא בכל עת. ומה שעושין כן ביוהכ"פ נלמד מסוף הפרשה שנאמר (טז כט) והיתה לכם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש. א"כ הדין חוקה נאמר בפסוק של יוהכ"פ, ולא בפרשה של אהרן בכל השנה.

והראה רבינו שליט"א דהנה בסנהדרין מט: איתא דסדר יומא כל מעשה האמור על הסדר מעכב, ואמרינן שם דזהו חומרא בעלמא, ופירש רש"י שם "אבל יום הכפורים חומר היום בעלמא הוא שלא לשנות בו, ולא כח עבודות". מבואר מדברי רש"י דהגורם שסדר העבודה מעכב הוא חומר היום של יוהכ"פ, א"כ לאהרן בכל השנה לא היה דין זה.

והקשיתי לו על זה דהנה בזבחים מ. ילפינן מדכתיב "לפר" דכל המתנות של פר יום הכיפורים מעכבות, ולא הוי כחטאות החיצונות שרק מתנה אחת מעכבת. ומקשה הגמ' דתיפו"ל דכתיב "חוקה" לעיכובא בכל עבודת יוהכ"פ, ולמה לי קרא מיוחד לזה. וקשה, נימא דהקרא אתי לכל השנה, דעל זה לא נאמר חוקה לעיכובא. ועל כרחך דהחוקה לעיכובא הוא גם על אהרן בכל השנה. [והסכים ואמר דבע"כ דרש"י לית ליה החידוש הנ"ל של הגר"א].

והגר"ח יוז'וק שליט"א העיר דהנה בתו"כ פרשת אחרי מות סוף פרק ח' איתא "מנין שכל הפרשה אמורה על הסדר, ת"ל ויעש כאשר צוה ה' את משה", ופירשו הראב"ד והר"ש דהיינו שהסדר מעכב, וקשה הרי ביומא ס. ילפינן לה מדכתיב "חוקה" לעכב. אלא די"ל דקרא זה איצטריך לאהרן בשאר ימות השנה, ועי' בחכמת אדם שם שכתב כן דפסוק זה איירי שמיד כשנצטוה על כך עשה כן אהרן ונכנס בו ביום בעשיית כל אותו הסדר, ואדרבה חוקה לא קאי על עבודת אהרן בשאר ימות השנה, אבל לזה איכא ילפותא בפני עצמה מדכתיב ויעש ככל אשר צוה, ומעתה לא קשה מהא דזבחים הנ"ל, דאמנם חוקה לא קאי על עבודת אהרן, אבל מ"מ מעכב מקרא אחרינא, עכ"ד.​

 

[גרינפלד]

מדין עבודת היום גרידא,

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:

ולפי"ז לאחר ז' שעות לר"י או באופן שיש לו שאר המוספין ולא הקריב אותן להשיטות דמעכבין כדלקמן, מ"מ יהיה יכול להקריב את האיל של יוהכ"פ מדין עבודת היום לחוד.​