מטות באופן הריגת בלעם בד' מיתות בית דין (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם (לא ח)

בסנהדרין קו: אמר רב, שקיימו בבלעם ארבע מיתות, סקילה ושריפה הרג וחנק. ופירש רש"י, שתלאוהו והציתו אש תחת הצליבה, וחתכו ראשו ונפל לתוך האש. תלייה היינו חנק, חתיכת הראש הרג, כשנפל לארץ סקילה, כשנפל לאור היינו שריפה. והקשה מהרש"א, הרי אין זו מיתת שריפה האמורה בתורה, דמיתת שריפה היינו שמטילין פתילה של אבר לתוך פיו.

והנה בסנהדרין נב. אמרינן דהטעם שמיתת ביד דין בשריפה היינו ע"י פתילה של אבר, ולא בשריפה ממש, משום שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה. מעתה יש לומר, כי בבלעם שאינו מבני ישראל, אין שייך "ואהבת לרעך כמוך", וממילא דלגביו שריפה הוי בשריפה ממש.

ויש לדון דנפק"מ בזה לדינא, דהנה לגבי סקילה אמרינן בסנהדרין מה. שבית הסקילה היה גבוה שתי קומות, ולא פחות, כדי שימות מהר. וילפינן לה מדכתיב "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה. והנה מצינו מיתת סקילה לבני נח, בבן נח שבא על נערה המאורסה, דאמרינן בסנהדרין נז: שהוא נידון בסקילה כישראל. ומעתה יש לדון שכאשר הורגים בן נח בסקילה ליכא לדינא דברור לו מיתה יפה, ויכולים לעשות בית הסקילה נמוך יותר. וכן לגבי סקילה של בהמה, כאשר מקיימים "סקול יסקל השור", אי"צ בית הסקילה להיות גבוה ב' קומות, דלא שייך בזה "ואהבת לרעך כמוך", וכ"כ בדבר אברהם ח"ב סי' ל"ד אות ב'.

וכמו כן בסנהדרין נב: ילפינן דמיתת סייף היא מן הצואר, ולא מן העורף, מדכתיב "ואהבת" וגו', ברור לו מיתה יפה. ומעתה יש לומר שבמיתת בני נח שהיא בסייף, ליכא לדינא דמן הצואר ויכול להורגו איך שירצה. וכן בבהמת עיר הנדחת, שנהרגת בסייף כמבואר בסנהדרין קיב. מדכתיב "לפי חרב", ליכא לדינא דמן הצואר, דהרי לא שייך בזה ואהבת לרעך כמוך.

והנה במנחת חינוך מצוה תס"ד מסתפק בפטר חמור של עיר הנדחת, האם יקיימו בו עריפה מדין פטר חמור, או הריגה כדין עיר הנדחת. ולפי מה שנתבאר נראה דאין כאן סתירה כלל, דהרי בסנהדרין שם קאמר דכל הטעם שבמיתת סייף אין הורגים בקופיץ מן העורף כמו עריפה, הוא רק משום "ואהבת", ובהריגת הבהמה אין שייך "ואהבת", ויכול להורגה מהיכן שירצה, ועל כן יערוף בקופיץ ותתקיים גם מצות עריפה וגם מצות עיר הנדחת. [ועי' בדברי הרמ"ה בסנהדרין קיב. ע"ד הגמ' "לא שנא דקטלה מיקטל", דמיתת סייף של בהמת עיר הנדחת מתקיים בין בשחיטה ובין בהתזת הראש].
​

◆ ◆ ◆​

 

[אברימי בויאר]

במחילה מכת''ר מו''ר שליט''א,
אך לכאורה גם לבן נוח איכא איסור, אי מדין צער בע''ח, אי מדין ''מידות'' ואיסור אכזריות, [וכמו טעמא דקרא בשחיטה]
אבל בלעם מסתבר דהיה ענין שיסבול, ולא רק יוצא-זיין מה שכתוב בתורה,
ומסתמא אם היה אפשר גם היו נותנים לו י' מכות וכו' משא''כ ב''נ שגזל פחות מש''פ וכ''ש בהמה

 

[גרינפלד]

המשך:
בדברי רש"י הנ"ל מבואר שאופן קיום הסקילה בבלעם, היה על ידי שנפל לארץ, והביאור בזה, שמיתת סקילה יש בה ב' חלקים, "דחיה" שמפילין אותו מבית הסקילה שהיה גבוה ב' קומות, ו"סקילה", שאם לא מת בדחיה סוקלין אותו באבנים. ונקט רש"י שקיום הסקילה היה ע"י נפילה, מדין "דחיה". ויש לעיין, שבמדרש רבה פרשת תולדות פרשה ס"ה אות כ"ב איתא, שיקום איש צרורות קיים בעצמו מיתת בית דין, והסקילה היה באופן שהקיף בגדר של אבנים, ונפלה עליו הגדר, והיינו מדין "סקילה" באבנים, עי"ש. וצריך ביאור למה שינה רש"י מדברי המדרש, וכבר העיר בזה החיד"א בפתח עינים בסנהדרין שם.

ויש לומר, דהנה איתא בגמ' סוטה ח: מיום שחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו, דהיינו שנענש בידי שמים מעין החיוב מיתה שהוא חייב, ואמרינן שם דמי שנתחייב סקילה "או נופל מן הגג או חיה דורסתו", ופירש רש"י "ארי דורסו בצפרניו ומפילו לארץ, וגם זה דומה לסקילה". והנה ב' אופנים הללו הם מדין "דחיה", וכמו שכתב בתוס' הרא"ש שם, דדוקא נקט מיתות הללו לחיוב סקילה, ולא נקט שיפול עליו כותל וכדומה דזהו דומיא דסקילה, שעיקר הסקילה היא הדחיה, ע"כ. אמנם במדרש רבה פרשת נשא פרשה י"ד איתא, שמי שנתחייב סקילה "או חיה דורסתו או גוים סוקלין אותו", מבואר דגם סקילה באבנים לחוד הוי קיום מיתת סקילה, ולא אמרינן שעיקר הסקילה היא הדחיה.

נמצא שדברי המדרש הללו הם לשיטתו, דס"ל למדרש דגם קיום סקילה באבנים לחוד הוי קיום מיתת בי"ד של סקילה. אבל רש"י פירש לשיטתו בדעת הבבלי, שנקט דוקא דחיה, וכמ"ש בתוס' הרא"ש הנ"ל דס"ל דעיקר הסקילה הוא הדחיה, וממילא גם לענין קיום המיתה בבלעם קיימו דוקא בדחיה, וא"ש היטב.

ובביאור דברי תוס' הרא"ש הנ"ל דעיקר הסקילה היא הדחיה, יש לבאר דהנה בסנהדרין מה. אמרינן שאם מת בדחיה לחוד יצא, וילפינן זה מדכתיב או ירה יירה, וכתב בדינא דחיי לרבי חיים בנבנשתי זצ"ל בעל כנסת הגדולה עשין צ"ט, שמשמע דדוקא אם מת בדחיה לחוד יצא, אבל אם מת בסקילה באבנים לחוד [כגון ששינו הסדר וסקלוהו באבנים מבלי לדחותו תחילה] לא יצא. ומעתה אתי שפיר, דכיון שמת בסקילה באבנים לחוד לא יצא, ומת בדחיה לחוד יצא, א"כ דוקא דחיה הוי ליה קיום מיתת בי"ד, וק"ל.

אמנם בחידושי מהר"ש גרמיזאן זצ"ל בסנהדרין שם נקט שגם אם מת בסקילה באבנים לחוד יצא. ובאמת אין כ"כ נפק"מ בזה, דכיון שמת מאי דהוה הוה ובלא"ה אי אפשר שוב להרגו ע"י דחיה, אמנם נפק"מ לענין חיוב תליה, דכל הנסקלים נתלים, ואם הרגוהו בסקילה באבנים לחוד, אי נימא דלא יצא הוי כמו שהרגוהו במיתה אחרת שאינו חייב בה והוי ליה כמת על מיטתו לאחר גמר דין שבפשוטו אינו חייב תליה, וכן נפק"מ לאיסור לא תאכלו על הדם שיש על הדיינים, דאם לא נתקיים בזה דין מיתת בי"ד הוי ליה רציחה בעלמא וליכא בזה איסור לא תאכלו על הדם.​

 

[אברימי בויאר]

המשך:
ובאמת אין כ"כ נפק"מ בזה, דכיון שמת מאי דהוה הוה ובלא"ה אי אפשר שוב להרגו ע"י דחיה, אמנם נפק"מ לענין חיוב תליה, דכל הנסקלים נתלים, ואם הרגוהו בסקילה באבנים לחוד, אי נימא דלא יצא הוי כמו שהרגוהו במיתה אחרת שאינו חייב בה והוי ליה כמת על מיטתו לאחר גמר דין שבפשוטו אינו חייב תליה, וכן נפק"מ לאיסור לא תאכלו על הדם שיש על הדיינים, דאם לא נתקיים בזה דין מיתת בי"ד הוי ליה רציחה בעלמא וליכא בזה איסור לא תאכלו על הדם.​

לחץ כדי לכווץ...

אם בי''ד הרגו לא כפי הדין, הם לא נקראים רוצחים כי אסור לעשות כך, וכאילו הרגו שלא בהתר,

 

[גרינפלד]

והנה בסנהדרין נב. אמרינן דהטעם שמיתת ביד דין בשריפה היינו ע"י פתילה של אבר, ולא בשריפה ממש, משום שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה. מעתה יש לומר, כי בבלעם שאינו מבני ישראל, אין שייך "ואהבת לרעך כמוך", וממילא דלגביו שריפה הוי בשריפה ממש.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובהגהות הרש"ש על המדרש רבה תולדות פרשה ס"ה סי' כ"ב כתב ליישב כעין זה, שמחויב שריפה שהמיתוהו בשריפה ממש ג"כ יצאו ידי חובה, ופתילה של אבר אין זה לעיכובא, אלא רק מדין "ואהבת" וכנ"ל, וכן דעת מהר"ם בסנהדרין שם שאם אין לו פתילה של אבר ממיתין בחבילי זמורות, וא"כ לענין קיום מיתה בבלעם, כיון דעכ"פ הוי בכלל שריפה סגי בזה.​

והנה במנחת חינוך מצוה תס"ד מסתפק בפטר חמור של עיר הנדחת, האם יקיימו בו עריפה מדין פטר חמור, או הריגה כדין עיר הנדחת.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ומה שפשט שם המנ"ח שעורפין משום דמיתת בית דין יתקיים בכל מיתה שאתה יכול, עי' ירושלמי פסחים פ"ב ה"א שמבואר דלא כן, דאיתא שם דבעי רבי ירמיה פטר חמור שהמית מיתתו בעריפה או בסקילה, ולא פשט שיערפוהו ויתקיים המיתת ב"ד משום דבכל מיתה שאתה יכול, וחזינן דלא כהמנ"ח בזה.

ובעיקר מה דפשיטא ליה להמנחת חינוך דבבהמת עיר הנדחת איכא דינא דבכל מיתה שאתה יכול, לענ"ד יש לעיין בזה, האם דין הריגת בהמת עיר הנדחת הוא מדין מיתת בית דין כמו שור הנסקל, וכמיתת בעלים כך מיתת השור, או דהוי דין בפני עצמו מצוה בעלמא בבהמת עיר הנדחת, כמו דין השריפה שיש על שאר השלל שאין בו רוח חיים.

ונפקא מינה, אם יש ספק על הבהמה האם היא של עיר הנדחת, האם צריך לזה בית דין של כ"ג, דכמיתת בעלים כך מיתת השור, או דסגי לזה בעד אחד כשאר דיני איסורים [ויש לדון דכיון שנגמר הדין על כל הבהמות, והוי רק בירור האם נגמר הדין עליה, ע"ז לא בעינן כמיתת בעלים גם בשור הנסקל, וצ"ע במעיד על שור הנסקל שנגמר דינו בבי"ד אחר האם צריכים ב' עדים כדיני נפשות כדי לחייב ההריגה, ועי' תוס' סנהדרין פ.]. ועי' בפרי חדש בחידושיו על הרמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו, שפסק שהורגין כל נפש חיה שבעיר הנדחת, והביא שם הפר"ח דבירושלמי מסתפק האם גם חיה ועופות בכלל או רק בהמה, והרמב"ם פסק לחומרא משום דהוי ליה ספק דאורייתא, ומבואר כנ"ל דהו"ל מדין "מצוה", דספיקה לחומרא, אבל בחיוב מיתה לכאורה ספיקו לקולא ואי אפשר לגמור את הדין על החיות והעופות מספק, ועי'.

ועי' בצפנת פענח סנהדרין קיא: שמסתפק האם בהמה טריפה של עיר הנדחת נהרגת, להמבואר בסנהדרין עח. דשור טריפה שהרג פטור ממיתה משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור, ולכאורה תלוי בהנ"ל דאי נימא דהוי בגדר חיוב מיתה על הבהמה א"כ בעינן כמיתת בעלים כך מיתת השור, אבל אי הוי רק מצות הריגה לא שייך דבר זה, וק"ל.

ובעיקר דין כמיתת בעלים כך מיתת השור בבהמת עיר הנדחת, הנה בסנהדרין טו. לגבי רובע ונרבע ונוגח בעינן קרא לכל אחד ואחד שכמיתת בעלים כך מיתת השור ובעינן כ"ג, ולא ילפי מהדדי, ואפילו רובע זכר בעי קרא באנפי נפשיה לזה עי"ש ובתוס' טו: ד"ה מי גמרי', א"כ בעיר הנדחת דלא מצינו בגמ' ילפותא מקרא לזה, מנין דכמיתת בעלים כך מיתת השור.

והנה בסנהדרין קיב. אמרינן דבהמה שחציה של עיר הנדחת אסורה, ומדברי רש"י שם מבואר דאית בה דין הריגה של עיר הנדחת על אותו החצי ששייך לעיר הנדחת, והנה לכאורה חיוב מיתה לא שייך על חצי בהמה, כגון שור שחציו של הפקר שהמית אדם אליבא דר' יהודה בב"ק מד: דשור ההפקר פטור, דלכאורה אינו חייב סקילה, וצ"ל דבעיר הנדחת הוי רק מצות איבוד כמו שללה, אלא שאופן האיבוד בבעלי חיים הוא בהריגה בחרב, ולפי"ז אין שייך בזה דינא דבכל מיתה שאתה יכול, וצ"ע בכ"ז.​

 

[גרינפלד]

והנה ב' אופנים הללו הם מדין "דחיה",​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה רש"י בסנהדרין לז: כתב על דברי הגמ' הנ"ל או נופל מן הגג, וז"ל "דומיא דסקילה כדתנן לקמן בית הסקילה היתה גבוהה שתי קומות וקומה שלו הרי כאן שלש", ולכאורה תימה מאי בעי רש"י בזה, ובפרט דהא דקומה שלו מצטרפת והרי כאן שלש אינו מן המשנה עצמה לקמן אלא תניא בברייתא שם, ומה ענין להכא, ועי' בערוך לנר שעמד בזה.

ונראה לבאר, דהכא מבואר דגם חיה דורסתו הוא בכלל סקילה, ופירש רש"י בכתובות ל: דהיינו שהחיה מפילתו לארץ, ומבואר בתוס' הרא"ש הנ"ל דהוי מדין דחיה ולא מדין סקילת אבנים, ועל זה קשה הא אינו נופל ממקום גבוה, ועל זה הביא רש"י דכיון דחשבינן לקמן גם קומה דידיה בכלל שלש קומות של דחיה, מבואר דגם מה שנופל מקומה דידיה הוי בכלל דחיה, וממילא גם בנופל לארץ שלא ממקום גבוה, שם דחיה עליה.

ונפק"מ לדינא, דאם הפילוהו למחויב סקילה לארץ שלא ממקום גבוה, אע"פ שלכתחילה אסור משום ואהבת לרעך כמוך, מ"מ בדיעבד נתקיימה מצות דחיה, ועתה מצווה לסוקלו באבנים, ואין מעלין אותו שוב לדחותו ממקום גבוה [וכן לכתחילה נפק"מ לבן נח שבא על נערה המאורסה דאין בו דין ואהבת, וכנ"ל].​

אמנם במדרש רבה פרשת נשא פרשה י"ד איתא, שמי שנתחייב סקילה "או חיה דורסתו או גוים סוקלין אותו", מבואר דגם סקילה באבנים לחוד הוי קיום מיתת סקילה, ולא אמרינן שעיקר הסקילה היא הדחיה.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
אמנם הרמ"ה בסנהדרין לז: פירש בדעת הבבלי דהא דחיה דורסתו היינו שמכה אותו באבריו ודומה לסקילה באבנים, וכ"נ מדברי התוס' בסוטה שם, שהקשו לגבי והאלקים אנה לידו שאם הרג במזיד וברח, מזדמן לפונדק אחד וזה שהרג בשוגג נופל עליו והורגו, והקשו תוס' הרי לא נתחייב סקילה, משמע דמה שנפל עליו הוי קיום סקילה בידי שמים, והרי זה הוי דומיא דסקילה באבנים ולא דומיא דדחיה. ומזה נראה דלא ס"ל כדברי רש"י ותוס' הרא"ש הנ"ל דדחיה דוקא [ואע"פ שבדין מיתת בי"ד ממש בסקילה לחוד בלא דחיה לא נתקיים דינו, מכל מקום דין שמים הוא בכל דהו, כיון דעכ"פ שייך ביה. וגדולה מזו מצינו בריטב"א כתובות ל: בשם יש מתרצים דמי שנתחייב סקילה למ"ד כל הנסקלים נתלים אפשר שימות בתליה, אע"פ שלא מתקיים בזה דין המיתה דצריך מתחילה לסוקלו ואח"כ לתלותו].​

[]אמנם בחידושי מהר"ש גרמיזאן זצ"ל בסנהדרין שם נקט שגם אם מת בסקילה באבנים לחוד יצא. ובאמת אין כ"כ נפק"מ בזה, דכיון שמת מאי דהוה הוה ובלא"ה אי אפשר שוב להרגו ע"י דחיה, אמנם נפק"מ לענין חיוב תליה, דכל הנסקלים נתלים, ואם הרגוהו בסקילה באבנים לחוד, אי נימא דלא יצא הוי כמו שהרגוהו במיתה אחרת שאינו חייב בה והוי ליה כמת על מיטתו לאחר גמר דין שבפשוטו אינו חייב תליה, וכן נפק"מ לאיסור לא תאכלו על הדם שיש על הדיינים, דאם לא נתקיים בזה דין מיתת בי"ד הוי ליה רציחה בעלמא וליכא בזה איסור לא תאכלו על הדם.[/]​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והגר"י חוז'וק שליט"א העיר, דכיון דבנסקלים אם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתין בכל מיתה (עי' תוס' סנהדרין מה:), א"כ בודאי חשיב שמת ע"י בי"ד, ויש להם איסור לאכול על הדם, וגם חיוב תליה יהיה בו. אמנם לשיטת תוס' מכות ב. דדוקא במיתה אחרת משאר ד' מיתות הורגין מלבד ברוצח ועיר הנדחת, או לפי"ד תוס' בסנהדרין מה: דדוקא בבורח, א"כ שפיר נפק"מ הכא דהרגוהו במיתה אחרת ולא היה בורח, א"כ אם אי"ז סקילה הוי רציחה.

ועי' לקמן בפרשת ראה שאם יכולים להמיתו במיתה הכתובה בו, לא חל דין בכל מיתה וכו' כלל, דהוי מדין דלא בעינן קרא כדכתיב, ורק היכא דאי אפשר לקיים כדכתיב, עי"ש. ולפי"ז נפק"מ לכל הדעות.​

 

[גרינפלד]

ועי' בשער העזרה (לבעל ה'מגדלות מרקחים', סו"ס סי' תקד) מש"כ בזה. ועולה מדבריו, שבפשוטו יש ראיה מהגמ' בקידושין (נו, ב) וב"ק (מא, א-ב) שמבואר בהו"א שאם שחט השור בצור – התקיים בזה סקילה, וס"ד שרק אז ייאסר השור, וא"כ מוכח שברגימה לבד מתקיים סקילה, אלא שהשער העזרה כתב שיתכן להעמיד שגם דחפו את השור מגובה, ועמד והלך שרואים שלא נטרף, ואז נשחט בצור.

ולכאורה זה מיישב בדוחק את הכנסת הגדולה, שלא תקשי מהגמ', אבל מסתימת הראשונים שלא פירשו כן כוונת הגמ' – משמע כהמהר"ש גרמיזאן שרגימה מספיק.

ואולי אפשר לדחוק, שלעניין כעין סקילה שיאסור את השור – סגי בחלק מהסקילה אפי' שהוא לבד לא מועיל. וביותר, שלכאורה לעניין סקילה צריך לזרוק את האבן, ולא לחתוך עם האבן.


וברבינו אפרים מרגנשבורג (נדה ח, א) כתב על תרנגול שנסקל בירושלים, שאמנם אינו בדחייה אבל ישנו ברגימה, עכ"ד. ולכאורה משמע מדבריו כדעת המהר"ש גרמיזאן. אלא שבעיקר דברי הרבינו אפרים לא נתברר לי מדוע א"א לזרוק אותו מגובה רב, שבו תרנגול לא יכול לעוף. ואולי כי מקשינן למיתת הבעלים, וגם את השור אין מנוולים, עי' שטמ"ק (ב"ק צא, א) בשם הראב"ד לגבי עינוי הדין.​