אולי אפשר לדייק מה'כי תעלה על דעתך' שכתב הרמב״ם בשם הספרי.
טמאת מת פ''ה ה''ג, כתב הרמב״ם
הרי הוא אומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג או זרק אבן והרג נטמא שבעת ימים אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו שהרי נגע הכלי במת. עכלה''ק.

ולכאורה אם הטומאה היא דבר רוחני ואינה מציאות, אלא דין, לכאו' אין כל מונע שדין ההורג ע''י חץ, יהיו חלים עליו דינים ששייכים לנפש שהרג.
וא''כ למה שלל הרמב״ם בתכלית שיהיה ההורג ע''י חץ נטמא שבעת ימים?
אלא, מוכרח לומר שזוהי מציאות שנמצאת עם הגבלה של מציאות העולם ואינה יכול להשפיע ולפעול על מי שלא בא עמה במגע, לכאו'.
 
ולכאורה אם הטומאה היא דבר רוחני ואינה מציאות, אלא דין, לכאו' אין כל מונע שדין ההורג ע''י חץ, יהיו חלים עליו דינים ששייכים לנפש שהרג.
כמדומה שגם על הצד שטומאה היא דבר רוחני לא אמור להיות חילוק בדינים, כי גם אם זה רוחני זה צריך להתקבע בתוך סדרים בעולם.
 
אולי אפשר ללמוד לעניין זה גם ממה שכתב הרמב״ם הל' טומאת מת פ''כ הי''ב שאין חצי שיעור מיטמא.
ויש לעיין אם זה ככל ח''ש שבתורה שיהיה בו מחלוקת שמופיעה עם חברותיה בדיון אחר בפורום הקדוש הזה.
 
מה הקשר בין זה לבין אחד שזרק חץ?
כשנבין את מהותה של טומאה, נבין ג''כ איך היא פועלת, מניין שדווקא ע''י מגע?
יתכן שכשם שהקניין זה פועל ללא מגע על אף שזה בגדרי העולם, כן הוא בטומאה
 
כשנבין את מהותה של טומאה, נבין ג''כ איך היא פועלת, מניין שדווקא ע''י מגע?
יתכן שכשם שהקניין זה פועל ללא מגע על אף שזה בגדי העולם, כן הוא בטומאה
את אותה קושיא אתה יכול לשאול גם אם טומאה היא דין. [כמו שקנין הוא דין ופועל גם בלא מגע וכו'].
 
רציתי ללמוד מהרמב''ם שאמר שאין אפי' הו''א שיטמא בלי שיגע, שטומאה היא מציאות גשמית ממשית.
אף שאיני יודע מהי טומאה, אני יכול ללמוד מכאן שזו מציאות גשמית לכאו'.
כלומר, אם זהו רק דין ומחפשים דרך שיתקבע במציאות העולם, וודאי שיש הו''א שזה לא מוכרח להיות דווקא ע''י נגיעה, כבדינים אחרים שנכנסים בגדרי העולם באופנים שונים, משא''כ אם טומאה היא מציאות.
 
אתה יכול לשאול גם אם טומאה היא דין
האמת שצ''ע איך יעלה בקנה אחד הק''ו הזה יחד עם ק''ו נוסף בדברי הרמב״ם בהל' טומאת מת פכ''א בריש הפרק:
אם הדברים שבתוך הכלי המוקף נצלו ק"ו לבלועין ולכלים שתחת האהלים. עכלה''ק.

והרי בבלועין נוגע ולמה עדיפא ליה ק''ו זה מהצד שנוגע.
 
כמובן שלא ממש.
והנה דבריו המתוקים של מהר"י ן' חביב הובאו בב"י או"ח קסב:

תלמידי רבינו יונה הייתה כוונתם רצויה לעשות סייג להמון העם שיזהרו בנטילת ידים מתחלה ועד סוף, באופן שלא יבאו לטעות מתחילת הנטילה. כי ההגבהה שצווה רב לעשות הוא בסוף הנטילה אחר שהשלים שפיכת המים על ידיו, וההגבהה שצוו תלמידי רבינו יונה הוא מתחילת הנטילה ועד הניגוב. הנה רב דיבר בהווה, כי סתם נוטלי ידים הם שופכים מים בשפע ומגביהים ידיהם באופן שהמים מתפזרין בכל היד תוך הפרק וחוץ לפרק, ועל יסוד זה בא רב החכם הרופא לשבורי לב, ולהעלות רפואה למכה, דהיינו שהמים כבר יצאו חוץ לפרק, הורה וצווה שחייב להגביה ידיו מיד בסוף הנטילה עד שינגב, כדי שלא יחזרו המים לתוך הפרק אשר כבר יצאו חוץ לפרק.
ובאו אחר כך תלמידי רבינו יונה ואמרו, הלא דרך רב טוב הוא לרפאות החולי, אולם הדרך הטוב והישר להורות את בני ישראל המון העם איך לא ישימו מחלה ובזה לא יצטרכו לרפואות תעלה, והוא שיהו נזהרים בתחילת הנטילה שלא יגביהו ידיהם כלל, באופן שלא יצאו טיפי מים חוץ לפרק עד שישלים הניגוב. כי מי שאין לו חולי אינו צריך לרפואה. וזה הדרך ישכון אור לשמור משמרת בדור האחרונים המתגלגל ויורד בידיעת שמירת המצות, ובעבור זה יחשבו רבים כי די להם אם יקיימו וינטלם וינשאם, ר"ל שמיד אחר סוף הנטילה יגביהו ידיהם, ולא ישיתו אל לבם כי הם צריכים לעמוד על משמרתם ולהעמיד ידיהם בהגבהה עד שינגבו. ואם לא עשו כן אלא אחר ההגבהה השפילו ידיהם קודם הניגוב לא עשו ולא כלום, שהרי המים שיצאו חוץ לפרק יחזרו לתוך הפרק ויטמאוה. ובמה יתוקן החשש הזה, כשיהיו נזהרים מתחילת הנטילה ועד הניגוב שלא יגביהו ידיהן כלל, וזה מבואר בלשונם שאמרו ויחזרו ויטמאו את הידים ולא עלתה לו נטילה.​
 
המטמא פירותיו של חבירו נחשב למזיק, והטומאה חלה ואין בזה חסרון של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואם טומאה היתה חלות לכאורה גם בזה היה צריך להיות ההלכה של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דמאי שנא מהקדש וכדו'. ולכאורה מוכח שטומאה היא מציאות.
 
הגם שטומאה אינה מציאות, אלא הגדרה, מכל מקום הגדרה זו נקבעת מכוח העובדא המציאותית שיש מגע עם הדבר הטמא, ובזה לא שייך לדון אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמיירי בקביעת הגדרה שמסורה לבעלים [כל יחס וקביעה שנקבע על ידי "אמירה" או מחשבה,] וכבר כתבו הראשונים שדבר שיש בו מעשה אין חסרון מצד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו
 
הנידון האם טומאה היא דין או מציאות הוא נידון מוזר, התורה לא אומרת שאדם שנגע בשרץ חייב טבילה, היא אומרת שהוא טמא, הוי אומר: טומאה היא מציאות. דבר טמא הוא דבר משוקץ ומתועב, דבר טמא ומרוחק.
אין הכוונה שטומאה היא סוג של מחלה רוחנית או נגיף רוחני שעוברת על ידי נגיעה*, כשם שתיעוב ושיקוץ ודחייה אינם מחלות מאגיות אלא מושגים שמוכרים לאדם ע"י שכלו, כמו שאדם תופס שיצירה מסוימת היא יפה, אף שאין שום הבדל פיזיקלי בינה לבין יצירה אחרת, כך הוא גם תופס שדבר מסוים הוא טמא, דבר טמא זהו דבר משוקץ מלוכלך ואטום, (ההיפך מטומאה היא טהרה, טהרה היא סוג של נקיות).
*שהרי אם כך הוא הדבר אין פשר לכל כללי סדר טהרות, כדוג' הצורך בתורת כלי או החילוקים בין כלי חרס ומתכות וכלי עץ, גם לפי"ז צ"ב כל דיני טומאה דרבנן, האמירה 'חכמים הטילו טומאה' שקולה לאמירה 'הרופא הטיל קורונה'.
מה הבעיה לומר שכאשר חז"ל גוזרים על טומאה זה יוצר מציאות של טומאה שלא הייתה לפני כן? (וכעין מה שאמרו [ולענ"ד זה יותר בגדר הלצה]שכאשר הרמב"ם פסק שאין שדים אז באמת השדים שהיו קיימים התבטלו מהעולם...)
 
מה הבעיה לומר שכאשר חז"ל גוזרים על טומאה זה יוצר מציאות של טומאה שלא הייתה לפני כן? (וכעין מה שאמרו [ולענ"ד זה יותר בגדר הלצה]שכאשר הרמב"ם פסק שאין שדים אז באמת השדים שהיו קיימים התבטלו מהעולם...)
כשאומרים שטומאה זה מציאות הכוונה שבגלל המציאות יש את הדינים.
כשאומרים שטומאה זו לא מציאות הכוונה שהדינים קיימים מצד עצמם מאיזשהו טעם והטומאה זה רק תיאור מסודר יותר של הדינים.

אין שום טעם וקשר לומר שכיון שרבנן גזרו זה יוצר מציאות.

ואני מקווה מאד שגם דבריך היו בגדר הלצה...
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון