הן אמנם דמצינו מקומות בהם יש פסול ויש איסור וכגון בטומאה, ולכך אפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור בעי' ציץ, והדברים פשוטים משום דדחוי אינו מכשיר פסול אלא מתיר איסור ולכך בעי' ציץ,
מה הקשר?! שמה הגרא"ו מנמק שישנם שני חלקים ב'פסול' של הקרבן א) שאסור לו להקריב קרבן בטומאה ב) קרבן שדמו או בשרו טמא - אינו כשר להקרבה, ועל כן הגם ש'איש נדחה - ואין ציבור נדחים' - ועל כרחך שאין עוון להקריב את הקרבן בטומאה, מכל מקום עדיין הקרבן אינו כשר להיקרב על גבי המזבח, ולזה צריך ציץ [וצ"ת כיצד ציץ 'מכשיר' קרבנות, וכן לישנא דקרא מוכיח ש'נשא אהרן את עוון הקדשים', ומוכח שעסקינו הוא באיסורא בעלמא ואכ"מ].

מה הענין הזה קשור לפה?!


אך אין סברא לומר דהחפץ מתועב בתוכנו הפנימי וזהו האיסור.
עניינם של 'מאכלות אסורות', הם פגיעה במבנה הפיזי של האדם [שבת פו, ב; ע"ז לא, ב; נדה לד, ב;] וכן במבנה הנפשי - נשמתי של האדם [יומא לט, א;] וידועים דברי הגר"ש שקאפ בחי' לנדרים [סי' א] "דכל איסורי התורה יש להם סיבה מוקדמת, דמשום זה הסיבה - הזהירה תורה", ובהמשך שם - "כל מאכלות אסורים - שמטרת האיסור עבור האדם - שלא יתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש".

וחזינן בהדיא, הן בסוגיות הש"ס והן בגרש"ש שהקצין שזהו כל תוכן האיסור - שעצם היות הדבר משוקץ ומתועב - זהו כל הסבה באיסורו לאכילת בני אדם.
 
עניינם של 'מאכלות אסורות', הם פגיעה במבנה הפיזי של האדם [שבת פו, ב; ע"ז לא, ב; נדה לד, ב;] וכן במבנה הנפשי - נשמתי של האדם [יומא לט, א;] וידועים דברי הגר"ש שקאפ בחי' לנדרים [סי' א] "דכל איסורי התורה יש להם סיבה מוקדמת, דמשום זה הסיבה - הזהירה תורה", ובהמשך שם - "כל מאכלות אסורים - שמטרת האיסור עבור האדם - שלא יתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש".

וחזינן בהדיא, הן בסוגיות הש"ס והן בגרש"ש שהקצין שזהו כל תוכן האיסור - שעצם היות הדבר משוקץ ומתועב - זהו כל הסבה באיסורו לאכילת בני אדם.
ובהשקפה שניה - כל המקראות בהאי עניינא משקפות שעצם הדבר כמשוקץ ומתועב - זהו הסבה שבשלה מוטל הדין וכפי שנאמר לגבי שקצים ורמשים - "הִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" [ויקרא יא, מד;] וגבי אכילת נבילה, ובשר בחלב - "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" [דברים יד, כא;] וכן שאר המקראות, תעיין ותווכח בדברים.

אגב, הפסוק שמגדיר את איסור האכילה הוא קורא להם בשם - 'תועבה', שנאמר - "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" [דברים יד, ג;].
 
מה הקשר?! שמה הגרא"ו מנמק שישנם שני חלקים ב'פסול' של הקרבן א) שאסור לו להקריב קרבן בטומאה ב) קרבן שדמו או בשרו טמא - אינו כשר להקרבה, ועל כן הגם ש'איש נדחה - ואין ציבור נדחים' - ועל כרחך שאין עוון להקריב את הקרבן בטומאה, מכל מקום עדיין הקרבן אינו כשר להיקרב על גבי המזבח, ולזה צריך ציץ [וצ"ת כיצד ציץ 'מכשיר' קרבנות, וכן לישנא דקרא מוכיח ש'נשא אהרן את עוון הקדשים', ומוכח שעסקינו הוא באיסורא בעלמא ואכ"מ].

מה הענין הזה קשור לפה?!
א. ברצוני לומר דאכן מצינו מקומות דבהם אין האיסור על האדם תלוי בפועל בפסול החפץ.
ב. כוונת הגרא"ו דהחפץ מצד עצמו פסול ולא מהני מה שהטומאה דחויה ומותר להקריב סו"ס החפץ בעצמותו פסול.
עניינם של 'מאכלות אסורות', הם פגיעה במבנה הפיזי של האדם [שבת פו, ב; ע"ז לא, ב; נדה לד, ב;] וכן במבנה הנפשי - נשמתי של האדם [יומא לט, א;] וידועים דברי הגר"ש שקאפ בחי' לנדרים [סי' א] "דכל איסורי התורה יש להם סיבה מוקדמת, דמשום זה הסיבה - הזהירה תורה", ובהמשך שם - "כל מאכלות אסורים - שמטרת האיסור עבור האדם - שלא יתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש".

וחזינן בהדיא, הן בסוגיות הש"ס והן בגרש"ש שהקצין שזהו כל תוכן האיסור - שעצם היות הדבר משוקץ ומתועב - זהו כל הסבה באיסורו לאכילת בני אדם.
ואולי יבאר לי מר מדוע חפץ זה מתועב הוא לולי דיני התורה, וכי שאר אומות העולם לא אוכלים בשר נבלות???????
 
ובהשקפה שניה - כל המקראות בהאי עניינא משקפות שעצם הדבר כמשוקץ ומתועב - זהו הסבה שבשלה מוטל הדין וכפי שנאמר לגבי שקצים ורמשים - "הִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" [ויקרא יא, מד;] וגבי אכילת נבילה, ובשר בחלב - "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" [דברים יד, כא;] וכן שאר המקראות, תעיין ותווכח בדברים.

אגב, הפסוק שמגדיר את איסור האכילה הוא קורא להם בשם - 'תועבה', שנאמר - "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" [דברים יד, ג;].
תועבה מצד הקב"ה אך ודאי דמצד העולם לולי דיני התורה אין חפץ זה מוגדר כתועבה.
 
א. ברצוני לומר דאכן מצינו מקומות דבהם אין האיסור על האדם תלוי בפועל בפסול החפץ.
וכמו שנימקתי שאין קשר בין הדברים. העוון הקרבה בטומאה אינו קשור לכך שבאם הדם או הבשר נטמאו - אינם כשרים להקרבה!
ב. כוונת הגרא"ו דהחפץ מצד עצמו פסול ולא מהני מה שהטומאה דחויה ומותר להקריב סו"ס החפץ בעצמותו פסול.
עיין שוב בדבריו הוא מסביר על פי זה מה שבטומאת הגוף - לא צריך ציץ, שבאשר הדם נטמא אזי גם אם לא יתהווה האיסור, עכ"פ עצם היות הקרבן שאינו כשר להקרבה - אינו קשור לאיסורו, אולם באשר האדם המקריה הוא טמא, אז ישנו רק עוון שהקריב בטומאה, אבל עצם הקרבן אינו פסול ולהכי לא צריך ציץ.
 
וכמו שנימקתי שאין קשר בין הדברים. העוון הקרבה בטומאה אינו קשור לכך שבאם הדם או הבשר נטמאו - אינם כשרים להקרבה!
והדברים תמוהים, דלכאו' האיסור הוא להקריב דברים פסולים וכן להיפך???
 
עיין שוב בדבריו הוא מסביר על פי זה מה שבטומאת הגוף - לא צריך ציץ, שבאשר הדם נטמא אזי גם אם לא יתהווה האיסור, עכ"פ עצם היות הקרבן שאינו כשר להקרבה - אינו קשור לאיסורו, אולם באשר האדם המקריה הוא טמא, אז ישנו רק עוון שהקריב בטומאה, אבל עצם הקרבן אינו פסול ולהכי לא צריך ציץ.
אפשר, שאלו הם דבריו אולם כוונתו לומר מדוע בעי' ציץ לאחר הדחיה, וזהו משום דטומאה דחויה מתירה איסורים, ובעי' להכשיר הקרבןן בעצמותו בכדי שיחשב כקרבם הראוי להיקרב,
 
ולכאו' בעצם הדין תיקשי, דהא יש דין שאסור לאדם להביא עצמו לידי פסול, וא"כ מאי אכפ"ל דהציץ מכשיר סו"ס כשהוא עובד בקרבן הרי שמביאו לידי פסול בשעת עבודתו ורק אחר שנעבד בה פסול אזי הציץ מכשיר,
אלא"כ נחדש דכל היחס של הפסול הוא בעבודה וא"כ העבודה פסולה תמיד וזה הוא דמכשיר הציץ.
 
ואולי יבאר לי מר מדוע חפץ זה מתועב הוא לולי דיני התורה, וכי שאר אומות העולם לא אוכלים בשר נבלות???????
איני יודע האם אומות העולם מענין אותם הפגם והטמטום שלא נסבל לבעלי צלם אלקים, וזה גם לא אכפת לי, אולם בסוגיות בשבת, עבודה זרה, ונדה כמו שהבאתי למעלה מבואר להדיא שהגויים חבלי גופייהו בזה שהם אוכלים מאכלות אסורות.
תועבה מצד הקב"ה אך ודאי דמצד העולם לולי דיני התורה אין חפץ זה מוגדר כתועבה.
'תועבה' נתונה לשיקול סובייקטיבי כלומר, אומה מסויימת תוכל להחשיב הריגת זקנים חסרי תועלת, או ילדים חסרי תואר כמעשה מתועב ומשוקץ, וחברתה תסבור שבגלל שזה התועלת לחברה הכוללנית - אזי אדרבה - מצוה לעשות כן בעבור התועלת החברתית ועל כן, הגם שאומות העולם לא ידונו את הדבר כ'תועבה' אין זה משליך על הגדרות התורה ששוקלות ונשקלות ע"י נתונים שונים בתכלית, והדברים פשוטים.
הדברים תמוהים, דלכאו' האיסור הוא להקריב דברים פסולים וכן להיפך???
מה פתאום?!

העוון להקריב בטומאה אינו כשר לעצם הדבר שבאם נטמא הדם - הקרבן אינו כשר להקרבה [איני חושב שצריך להביא מקורות לכך, אלו דברים פשוטים].
אפשר, שאלו הם דבריו אולם כוונתו לומר מדוע בעי' ציץ לאחר הדחיה, וזהו משום דטומאה דחויה מתירה איסורים, ובעי' להכשיר הקרבןן בעצמותו בכדי שיחשב כקרבם הראוי להיקרב,
הבנת מצוין!
ולכאו' בעצם הדין תיקשי, דהא יש דין שאסור לאדם להביא עצמו לידי פסול, וא"כ מאי אכפ"ל דהציץ מכשיר סו"ס כשהוא עובד בקרבן הרי שמביאו לידי פסול בשעת עבודתו ורק אחר שנעבד בה פסול אזי הציץ מכשיר,
פתאום אתה לא מבין...

נתחיל מהתחלה, יש איסור להקריב קרבן בטומאה, ובכי האי שהציבור זקוק להקריב בטומאה - הדבר הותר, ועל כן בשעת העבודה אין שום בעיה לעבוד בקרבן, אולם, עדיין ישנו 'פסול' בהקרבן שאינו כשר להקרבה בכי האי [כגון בעל מום] ועל זה בא הציץ.
 
איני יודע האם אומות העולם מענין אותם הפגם והטמטום שלא נסבל לבעלי צלם אלקים, וזה גם לא אכפת לי, אולם בסוגיות בשבת, עבודה זרה, ונדה כמו שהבאתי למעלה מבואר להדיא שהגויים חבלי גופייהו בזה שהם אוכלים מאכלות אסורות.
וא"כ הרי מבוא' להדיא שכל הטמטום נובע מכך שהקב"ה אסר על בנ"י לאכול מאכלות אסורות.
 
תועבה' נתונה לשיקול סובייקטיבי כלומר, אומה מסויימת תוכל להחשיב הריגת זקנים חסרי תועלת, או ילדים חסרי תואר כמעשה רשע בלתי נסבל, וחברתה תסבור שבגלל שזה התועלת לחברה הכוללנית - אזי אדרבה - מצוה לעשות כן ועל כן, הגם שאומות העולם לא ידונו את הדבר כ'תועבה' אין זה משליך על הגדרות התורה ששוקות ונשקלות ע"י נתונים שונים בתכלית, והדברים פשוטים.
הוא אשר אמרתי.
 
יופי, אז אתה מסכים שעצם היות הדבר כמשוקץ ומתועב - זה כל הסבה לאיסור!

והדברים הללו -
אך אין סברא לומר דהחפץ מתועב בתוכנו הפנימי וזהו האיסור.
כפי שביארנו אינם נכונים.
וא"כ הרי מבוא' להדיא שכל הטמטום נובע מכך שהקב"ה אסר על בנ"י לאכול מאכלות אסורות.
אדרבה - כתוב שגם גויים שלא נצטוו במצוות ואזהרות התורה - עקב ואכלו מאכלות שעפ"י תורתינו - הם אסורות, בגלל זה חבלו ופגמו בגופם!
 
דבריך לא מובנים, מה הפירוש שאין "ענין" לתורה, הרי מסתמא כבוד תורתו מודע למושג שכבר נודע בבי מדרשא – שמלבד האיסור והאזהרה שהתורה ציוותה אותנו להימנע מעשיית פעולה כזו או אחרת שאכן בזה צדקו דבריך שאין משמעות לשלול דבר שכבר נשלל – יש רובד שהחפצא עצמו מתועב ומשוקץ בתוכנו העצמי, וכלפי תוכן הדבר בענין זה – תמוה מה הפירוש ש'אין איסור חל על איסור', הרי החפץ מתועב מחמת היותו נבילה, וגם מחמת היותו טמא.
אך ז"פ שאין בכח התוכן העצמי המתועב והמשוקץ לאסור הדבר, הוא יכול להוות רובד בסיסי באיסור אך אינו ממרכיבי האוסר, כלומר כשאנו באים לדון מפני מה הדבר אסור , ל"ש למימר דהתוכן העצמי הוא האוסר, אלא הוא יכול להוות כהמלצת מניעה בעלמא, ולכך אם מסכימים אנו דהתורה באיסוריה הרחקה בקשה כיוון דהדבר מורחק ומובדל מהגברא ל"צ ול"ש לאסרו שוב,

ואדרבה אי יועיל כבודו לבאר הכיצד יאסור החומר והאיך יגביל התוכן רוב תודות נשגר קמיה.​
 
אך ז"פ שאין בכח התוכן העצמי המתועב והמשוקץ לאסור הדבר, הוא יכול להוות רובד בסיסי באיסור אך אינו ממרכיבי האוסר, כלומר כשאנו באים לדון מפני מה הדבר אסור , ל"ש למימר דהתוכן העצמי הוא האוסר, אלא הוא יכול להוות כהמלצת מניעה בעלמא, ולכך אם מסכימים אנו דהתורה באיסוריה הרחקה בקשה כיוון דהדבר מורחק ומובדל מהגברא ל"צ ול"ש לאסרו שוב,

ואדרבה אי יועיל כבודו לבאר הכיצד יאסור החומר והאיך יגביל התוכן רוב תודות נשגר קמיה.​
ר' אלחנן בקוה"ע [ענייני אגדה ס"ג] העמיד שיסוד האיסור הוא מלבד מה שאי"ז רצונו התורה שיאכל, גם הקלקול שנעשה מחמת האיסור מצ"ע, ובזה ביאר מה שקיימו האבות את כה"ת אף לפני שנתנה, שבעצם מאכל אסור זהו איסור אף בלא ציווי התורה. ודו"ק.
 
יופי, אז אתה מסכים שעצם היות הדבר כמשוקץ ומתועב - זה כל הסבה לאיסור!

והדברים הללו -
אך אין סברא לומר דהחפץ מתועב בתוכנו הפנימי וזהו האיסור.
כפי שביארנו אינם נכונים.

אדרבה - כתוב שגם גויים שלא נצטוו במצוות ואזהרות התורה - עקב ואכלו מאכלות שעפ"י תורתינו - הם אסורות, בגלל זה חבלו ופגמו בגופם!
וויכוח חסר תועלת ה אינו יקדם לשום מקום,
אך אכתי כוונתי היא שכל התועבה היא מחמת האיסור שהקב"ה ציווה לא לאכול כגון טרפות ונבלות.
 
אך ז"פ שאין בכח התוכן העצמי המתועב והמשוקץ לאסור הדבר, הוא יכול להוות רובד בסיסי באיסור אך אינו ממרכיבי האוסר, כלומר כשאנו באים לדון מפני מה הדבר אסור , ל"ש למימר דהתוכן העצמי הוא האוסר, אלא הוא יכול להוות כהמלצת מניעה בעלמא, ולכך אם מסכימים אנו דהתורה באיסוריה הרחקה בקשה כיוון דהדבר מורחק ומובדל מהגברא ל"צ ול"ש לאסרו שוב,

ואדרבה אי יועיל כבודו לבאר הכיצד יאסור החומר והאיך יגביל התוכן רוב תודות נשגר קמיה.​
אכתי לא נתברר כדי הצורך.
דאין זה מהוה אפי' לא רובד בסיסי באיסור, אלא הוא תוצאה מהאיסור,
וכמו שנאמר בשאר מילי וכגון כל המצוות דדיני המצווה אלו הם שקבעו את הגדרותיה, והלה אין זה אלא כ"א איפכא דמאחר דדבר זה מוגדר בכך הרי שדיניו שונים, דאין לתורה דינים שמחפשים למי להדביקם.
 
אין זה מהוה אפי' לא רובד בסיסי באיסור, אלא הוא תוצאה מהאיסור
זהו המהות של האיסור, אם התורה לא היתה אוסרת זה לא היה מוגדר כדבר שלילי, התורה השלילה אותו
וא"כ הרי מבוא' להדיא שכל הטמטום נובע מכך שהקב"ה אסר על בנ"י לאכול מאכלות אסורות.
והן הן הדברים.
 
ויכוח חסר תועלת ה אינו יקדם לשום מקום,
אך אכתי כוונתי היא שכל התועבה היא מחמת האיסור שהקב"ה ציווה לא לאכול כגון טרפות ונבלות.
נו. אז מדוע שהחפץ לא יהא מתועב ומשוקץ הן מהיותו נבילה, והן מהיותו גיד הנשה?
 
נו. אז מדוע שהחפץ לא יהא מתועב ומשוקץ הן מהיותו נבילה, והן מהיותו גיד הנשה?
איני מונח כדי הצורך בסוגיא.
אולם שמא אפש"ל דהא שונה איסור מפסול, דפסול אינו חל אלא בחפץ, אולם איסור אין זה אלא על הגברא שעליו אסרה תורה וא"כ אפש"ל דכיון דלגברא אסור לא שנא מדין גיד הנשה ולא שנא מדין נבילה.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון