דנתי בנושא הנידון עם הרב היושב בישיבה - מעט בהודעה פרטית, אביא כאן את המסקנא שלי בהענין הנ"ל.
ראיתי לבאר דהטעם דאין איסור חל על איסור הוא משום שכל מהות ענין איסורי התורה הוא להבדיל האדם מהם, אך היכא שכבר מובדל ונמנע מהם האדם אין "ענין" לתורה לאוסרו שו"פ, ומשו"ה באיסור מוסיף, כולל, חמור שכן יש לתורה ענין לאוסרו שו"פ איסור חל על איסור,
אשמח לשמוע חוות דעת על זה הביאור
דבריך לא מובנים, מה הפירוש שאין "ענין" לתורה, הרי מסתמא כבוד תורתו מודע למושג שכבר נודע בבי מדרשא – שמלבד האיסור והאזהרה שהתורה ציוותה אותנו להימנע מעשיית פעולה כזו או אחרת
שאכן בזה צדקו דבריך שאין משמעות לשלול דבר שכבר נשלל – יש רובד שהחפצא עצמו מתועב ומשוקץ בתוכנו העצמי, וכלפי תוכן הדבר בענין זה – תמוה מה הפירוש ש'אין איסור חל על איסור', הרי החפץ מתועב מחמת היותו נבילה, וגם מחמת היותו טמא.
אולם, משמע מכמה מרז"ל שזהו פחות או יותר טעם הדין שאין איסור חל על איסור. וכלשון התורי"ד [קידושין נ, ב;] "דהאי אין איסור חל על איסור – מפני שכבר הוא מוזהר ועומד", ובלשון הקרית ספר [איסו"ב פי"ז] "אין איסור חל איסור סברא היא, דלא איצטריך קרא למיסר, אלא מה שלא היה אסור בלאו הכי, אבל אי הוי אסור – לא הוה הדר קרא ואסר ליה", וכן בקרן אורה [יבמות לג, א;] "שכל מה שאסרה תורה, לא אסרה אלא דבר המותר, אבל מה שקדם עליו איסור אחד – אינו בכלל האיסור השני", ע"ע בשואל ומשיב [שו"ת תליתאה סי' שצו;] שמשתמע הימנו ממש כדבריך.
ובאמת, במושכל ראשון – נר' מלשונות כל המפרשים הנ"ל שהאיסור מתחיל ומסתיים בעצם האזהרה שבו, ולא מחמת היסוד השלילי שהוא ניחן בו [ורוב האחרונים שנקטו בגישה זו – אכן נימקו שסיבת האיסור אינו תוכן האיסור עצמו ולכך ניתן לומר מצד אחד ש'אין איסור חל על איסור', ומצד שני שיש לקברו בין רשעים גמורים, אולם הגר"ש שקאפ שידועה גישתו שסבת האיסור היא גם תוכן האיסור עצמו – אזי לא ניתן לחלק את החפצא דאיסורא והאזהרה להימנע הימנו - לשני דינים שכל אחד מהם משליך ברובד אחר – שהרי כל תוכן האזהרה זה עצם היותו 'חפצא דאיסורא', ולהכי נקט שצריך להידחק שכלל לא חל האיסור].
עד עכשיו ידעתי שזה כלל דרבנן.
מה המקור בתורה לכך?
אין איסור חל על איסור הוא יסוד תורני לחלוטין, שהתו"י [יבמות יג, ב;] ובתורי"ד והק"ס הנ"ל למדוהו מסברא, והתוס' [סנהדרין פג, ב;] דרשוה מהאי דינא שהכהן הטמא, שאכל תרומה טמאה – קודם שנטמא – אינו חייב מיתה, כדאי' ש'ומתו בו כי יחללוהו - פרט לזו שמחוללת ועומדת', דהיינו שעקב והתרומה כבר אסורה באכילה – לא חל האיסור של אכילת הכהן הטמא מפני ש'אין איסור חל על איסור' וילפינן מבנין אב לכל התורה כולה.
