וצ"ע--


רבינו בחיי שמות כ, יד
ואמנם מצינו חמדה שהיא מותרת, והיא חמדת התורה והמצות, וכמו שאמרו רז"ל: (ב"ב כא א) קנאת סופרים תרבה חכמה, והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה.
 
לכאורה מבואר כך במהרש"א ב"ב דף כא. וז"ל:

דקנאת סופרים תרבה כו'. לא אמר קנאת חכמים תרבה חכמה כי המגיע כבר למעלת החכם לא יתקנא בחבירו והחכמה נוספת בו ממילא כמ"ש ישמע חכם ויוסיף לקח אבל הסופרים דנקט הם שעדיין לא הגיעו למעלת החכמים כמו המקרי דרדקי קנאתם בחבריהם תרבה להם החכמה להגיען למעלת חכם וק"ל:
 
כשמנתבים אותם לקנאת סופרים זה הרע במיעוטו. ועדיף מי שלא מקנא לגבי החכמה מאשר מי שמקנא קנאת סופרים.
אני שואל את כבודו,
האם יש שכר על הרע במיעוטו?
האם יכול להביא מר דוגמה נוספת למשנה שמביאה דבר גרוע שהוא הרע במיעוטו כדבר שיש בו מעלה?
 
לכאורה מבואר כך במהרש"א ב"ב דף כא. וז"ל:

דקנאת סופרים תרבה כו'. לא אמר קנאת חכמים תרבה חכמה כי המגיע כבר למעלת החכם לא יתקנא בחבירו והחכמה נוספת בו ממילא כמ"ש ישמע חכם ויוסיף לקח אבל הסופרים דנקט הם שעדיין לא הגיעו למעלת החכמים כמו המקרי דרדקי קנאתם בחבריהם תרבה להם החכמה להגיען למעלת חכם וק"ל:
כוונת המהרש"א שאין לפרש כמו שרגלים שקנאת החכמים בחבריהם היא טובה אלא שסופרים שמקנאים בהצלחת חבריהם יוצא מזה תועלת וזה פשוט למעיין בגמ'. כמו תחרות בין שני חיידרים.
 
ברבינו יונה באבות, על הקנאה התאווה והכבוד מוציאים וכו', שקנאת סופרים תרבה חכמה, אבל המשובח יותר הוא ללא קנאה כלל,
מהזיכרון.
150115_80.png 150115_81.png

האם יכול להביא מר דוגמה נוספת למשנה שמביאה דבר גרוע שהוא הרע במיעוטו כדבר שיש בו מעלה?
142556_111.png
 
ייתכן והכוונה שהרבה פעמים מעורב בזה משהו אישי מעבר לרצון להתקדם. ולזה כיוון האומר דבכ"ז קנאה יש כאן.
וכפי שיש מבארים דמה דכתיב תרבה חכמה כיון שאין מתקנא ע"מ שלא יהיה לחבירו אלא שרוצה ג"כ, וכפי שאין זה בכלל לא תחמוד גם מותר.
גם ידוע שצריך "ונתן לך רחמים" בהריגת איש הנדחת שלא יקלקל המידות, ואולי לזה כיוון?
ואגב העניין, יעויין בראשונים (כמדומה כעת שכן הוא בר"א בן הרמב"ם במספיק לעובדי ה' ובעוד) שביארו שורש קנאה וקנאות מאותו הטעם, ואולי לפי"ז אפש"ל על דרך דרוש שיש קנאת ת"ח כקנאת פנחס שהיא תרבה חכמה.
 
בדרך כלל רגילים לבאר דקנאת סופרים היינו שמקנא בתוצאה ולא בפלוני,
והיינו הידוע בלע"ז ''שאיפות'',
וע"ז יש לדון טובא אם זה מידה ראויה למהדרין,
ופעם שמעתי לזה משל מה זה קנאה שאינה של סופרים,
כגון שקוראים טור הספד אף אחד לא מקנא.......
אך התבוננתי שהיכן שמוזכר בש"ס קנאת סופרים תרבה חכמה,
בבא בתרא כא. כב.,
פירש"י וכ"ה פשטות הגמ' שמקנא ממש בהצלחת חבירו וע"ז אף דמרבה חכמה אבל קנאה זה נשאר.
 
ידוע שהמבחן לבדוק מהי "קנאה" ומהי "קנאת סופרים", שקנאה היא השאיפה לראות את השני מפסיק להצליח יותר ממני, וקנאת סופרים היא השאיפה שגם אני אצליח כמו השני (אם השני יפסיק להצליח בעל הקנאה יירגע לחלוטין, אך את בעל הקנאת סופרים זה לא יספק).
ושורש הדבר, כי קנאה היא חוסר היכולת לראות את השני מעלי, ובשביל זה לא צריך שאעלה אני אליו, יותר טוב שהוא ירד אלי, אבל קנאת סופרים ענינה היא הוכחה, שאם פלוני כך מצליח סימן שגם אני יכול להגיע לידי מעלה זו.
 
'קנאת סופרים' זה כמו שלא לשמה.
הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, אבל 'שלא לשמה' זה לשם כבוד, שיקראוני רבי.

וברור שהתכלית היא הלשמה, ולכן יש מדרגה גבוהה מקנאת סופרים, אבל למי שעוד לא הגיע לזה הרי זה הדרך המשובחת בשבילו
וחס וחלילה למנוע את הדרך של קנאת סופרים בגלל שזו דרך לא ראויה, זה כמו להימנע משלא לשמה על אף שכעת אין לו דרך אחרת להגיע ללשמה.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון