כלומר שהעשה של המצוה ידחה לא תעשה שבעבירה?
עשה דוחה לא תעשה רק כשהם סותרים אחד את השני לגמרי, היינו שאין אופן לקיים העשה בלי לעבור על הלא תעשה.

אבל אם אתה רוצה לקיים מצוות לולב - ולכן אתה גונב לולב מאדם אחר, אין בזה שום עשה דוחה לא תעשה.
 
אתה גונב לולב מאדם אחר
[יש"כ על עצם הדברים - לא מוצא אצלי אפשרות לעשות תודה..] לגופו של ענין האם רק בכה"ג? ומה נענה במצת טבל שרק היא נמצאת וא"ת אה"נ אמאי בברכות מז: על העבד וכו' לא תירצו שלא היתה ברירה והוצרכו להגיע למצוה דרבים? ואם כנים הדברים יש להוסיף עוד לשאול מהלשונות שכתבו הראשונים והמפ' בטעם מצהב"ע - אם מצד כל מילתא דאמר רחמנא ומצד שה' שונא (הרמב"ם איסורי מזבח פ"ה) - שהרי בעדל"ת לא חל בכלל הלאו (לפחות לרנ"ג בשבת) וא"כ נימא הכי גם כאן לכא'
 
וראה באריכות בשאגת אריה סימן צו בדין עדל"ת באכילת מצה
 

קבצים מצורפים

כך משמע מלשון הרמב"ם פ"ו מחמץ ומצה ה"ז וכמדו' מתוס' סוכה ל. לא משמע כן​
איני יודע מנין העלית כן מלשון הרמב"ם, אמנם מחמת דבריך עיינתי מעט יותר

ובזכרוני היה שהירושלמי מקשה גבי חדש, יבא עשה דאכילת מצה, וידחה ל"ת דאכילת חדש, וכעת ראיתי שהאור שמח הזכירו, וכמדו' מזכרוני שהוא מובא בתוס' היכן שהוא.

ובאור שמח שם האריך גם הוא בעניין זה​
אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כו' זה הכלל כל שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו כו' אין יוצא בו י"ח. הנה האר"י החי בסימן צ"ו האריך בזה דלדידן אתי עשה ודחי ל"ת והעלה דלא כרבינו. ולענ"ד נראה דרבינו רוח אלקים קדישין בי' להבחין הגדר האמיתי בהך דעשה דוחה ל"ת, דהעדר הדבר מורה על אפסו' דלא מצאנו בבבלי דידחה עשה דאכילה ל"ת לאכול דבר האסור והטמא. לכן הציור האמיתי הוא דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת לאכול דבר האסור באכילה ואכילתו נמנעת מחפץ השם רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח דהמוח אינו דבר האסור באכילה שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת וגדולה מזו מצינו בזבחים דבשר קודש שבלע בשר פיגול פריך דניתי עשה דאכילת כשרה ולידחי ל"ת דאכילת פסולה. דתמן האיסור הוא רק במה שנבלע א"כ אמרינן דמצוה עליו לאכול בשר קודש והבשר שאוכל הוא קודש אלא שמוכרח עבור זה לאכול גם פסול אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת דאם לא היה נבלע הפסול היה הכשר בר אכילה והמצוה לאכול את הכשר לא נפקע ממנו לכן מה שאוכל את הפסול הוי רק כפעולה של איסור בשעת קיום המצוה והוי כפעולת שבירת עצם שמוכרח לעבור קודם קיימו את המצוה אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול היינו כלאים וטבל וכי"ב זה מן ההפכים ודו"ק.
אך צריך מובן אמאי מפלפל הגמרא טובא בהך דריש יבמות דליתי עשה דיבום וידחה ל"ת דעריות דבאמת מסיק בדף כ' דחייבי לאוין מתיבמין מן התורה ותמן האיסור והמצוה שניהם על הביאה וזה מתנגד לדברינו. אולם האמת כי אם המצוה אינה חלה על האדם בחיוב אלא שמתיחסת היא אל הדבר שבו האיסור כמו יבום שאינה מצוה המוטלת על קרקפתא דגברי בכלל, אלא שאם מת אחיו והניח אשה בלא בנים מצוה מה"ת ליבם אותה אשה וכי היא מחייבי לאוין אמרינן דעשה דחי ל"ת וכמו כלאים בציצית דאע"ג דבעשה דלבישה איכא ל"ת דלא תלבש שעטנז מ"מ דחי וטעמא משום דהמצוה מתיחסת אל הבגד דאם אין לו בגד אינו מחויב בציצית רק אם יש לו בגד וא"כ הבגד מתיחסת אליו המצוה, אבל מי שמחויב לאכול כזית מצה הלא מצוה זו אינה מתיחסת אלא על קרקפתא דגברא מונח החיוב שיאכל כזית מצה. ובמה יתרצה בדבר הנאסר חלילה לקדוש ישראל להתכבד בדבר האסור והטמא.
ונחזור להצעה ראשונה, דלכן הוי דחי עשה דתגלחת מצורע בצפרים [לולא דגלי קרא] לשילוח הקן דתמן הצפור אינה אסורה ואם אינה רובצת מותר, אלא שפעולה זו ליקח האם מעל הבנים מוכרח לעשות קודם קיומו המצוה של צפרים. אבל שיקיים מצוה המוטלת על כתפא דיליה במצוא דבר האסור שקיום המצוה היא באכילת המצה והאיסור הוא ג"כ באכילה של מצת כלאים זו אי אפשר להיות רק באופן שהמצוה מתיחסת אל הדבר האסור. ובזה יבא שלום בכל סוגיות הש"ס וכן בשבת דף קל"ג דאמר ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' [אע"ג דתמן לא שייך הגדר משום דהמצוה מוטלת ומתיחסת אל הבן דהא אם אחר ימול אין בילד זה שום עבירה ודחי ל"ת, וע"כ דתאמר דהמצוה זו מתיחסת אל האב כמו דאמרת כאן שהמצוה מתיחסת אל הדבר שבו מונח האיסור והבן] דהמצוה של מילת הבן אינה מושלמת ונגמרת בקציצת הצרעת רק בחתוך האבר אלא שאי אפשר לקיים החתוך בלא קציצת הצרעת לכן כי ליכא אחר שפיר דחי ומהיל האב.
אולם מה נעשה ביום שידובר מדברי הירושלמי דפריך דליתי עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת דחדש דמורה ההיפך ממה שביארנו. ונראה שורש הדבר דלמשל אכילת יוהכ"פ הוא איסור המונח על קרקפתא דגברי לא יתכן לומר שהמאכלים כולם אסורים אלא שהוא איסור ומניעה המונח על האדם לשום רסן לתאות אכילתו כיום תמים, ומטעם זה כתבו הקדמונים דאמרינן דמערבין ביוהכ"פ הואיל וחזי לקטנים משום דאין זה איסור חפצא אלא איסור גברא יעו"ש, א"כ הכא נמי בחדש יש לחקור אם היא מניעה שחלה על האדם לעכבו עד קדמו פני אלקיו בבכוריו ואין זה איסור המונח על כל החדש או דהוי איסור חפצא כערלה וכלאים אע"ג דהוא איסור זמניי. והנה אם הוא איסור המונח אקרקפתא דגברי א"כ שפיר אתי עשה ודחי ל"ת דחדש כמו דתאמר שאם העשה מתייחס אל דבר הנאסר העשה דחי ל"ת ה"נ אם העשה והל"ת שניהם אקרקפתא דגברי ואל העושה אותם מתיחס גם העשה גם הל"ת אתי עשה ודחי ל"ת ובזה פליגי בבלי וירושלמי. דבריש פ"ב דפסחים אמרינן דכ"מ שנאמר לא תאכל הוא איסור הנאה ויליף מנבילה כו' ופריך הגמרא מהך דחדש דשרי בהנאה דתנן ומאכיל לבהמה. ובבלי משני דגלי רחמנא קצירכם אלמא דסבר דהוי איסור על המאכל כמו נבילה וטריפה. ובירושלמי משני א"ר אמי כו' שניא היא שקבע הכתוב זמן. ופירוש דאין זה דומה לכל האיסורין אלא שהוא מניעה על האדם כאיסור אכילת יוהכ"פ וכדומה שהוא עיכוב זמן מה באכילת האדם וא"כ לא שייך לומר שהתורה הרחיקה זה ואסרה אותן בהנאה. ולהכי הירושלמי לטעמיה פריך שפיר דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש דשניהן מוטלין אכתפיה דגברא ודו"ק. ומש"ה אין זכר לזה בדברי בבלי בקידושין אע"ג דלשיטת הבבלי קיי"ל דעשה דוחה ל"ת אעפ"י שאינה כתובה בצדה.
ובזה יתישבו קו' תו' דניתי עשה דפרו ורבו ולידחי ל"ת דלא יהי' קדוש כיון דהמצוה מוטלת עליו לקיים פו"ר ואינה מתיחסת אל השפחה האסורה ואיך יקוים עשה בביאתה שאסורה עליו וכדפירשתי. ול"ש לומר דהחצי בן חורין מקיים עשה דפו"ר בבת חורין והא דחצי עבד מוכרח לעבור הוי כמו חצי זית פסול מיבלע בכשירה דדחי דזה לא דמי כמובן. ודו"ק.​
 
ממה שהשווה לגזולה ויותר מפורש בהגהות הרמ"ך שם וכמדומה גם במנחת חינוך מצוה י הסביר כן בדבריו
בלחם משנה מבאר להדיא שהיינו מטעם שהובא בגמ'
תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל טבל נמי הא לא נתקן אלא בטבל שלא נתקן כל צורכו שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר [מעשר] ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין תלמוד לומר (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל
 
בלחם משנה מבאר להדיא שהיינו מטעם שהובא בגמ'
תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל טבל נמי הא לא נתקן אלא בטבל שלא נתקן כל צורכו שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר [מעשר] ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין תלמוד לומר (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל
יש"כ גדול (לא רק ע"ז אלא על כל המו"מ). הבד קודש שציטטת לפני, הבין בדבריו ובגמ' למצוה הבאה בעבירה (אף שלכא' פשט לא כן כי הלשון מ' דרשה חדשה) ושמא זה כוונתך
 
עשה דוחה לא תעשה רק כשהם סותרים אחד את השני לגמרי, היינו שאין אופן לקיים העשה בלי לעבור על הלא תעשה.

אבל אם אתה רוצה לקיים מצוות לולב - ולכן אתה גונב לולב מאדם אחר, אין בזה שום עשה דוחה לא תעשה.
ואם אין לו לולב אחר לקיים בו המצוה אומרים עדל"ת?
ואת"ל שהפשט הוא שעצם מצות נטילת לולב אפשר לקיים בלולב שאינו גזול -א"כ למה אומרים עשה דוחה לא תעשה בכלאים בציצית -הרי עצם מצות ציצית אפשר לקיים גם בבגד שאינו של פשתן?
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון