בפשוטו י"ל,
שהיו למראית עין הרבה "סיבות טובות" לפקפק על משה ואהרון.
שמבואר במפורש בתורה ובמפרשים, שאת התנהגות משה ואהרון הם אכן פירשו כהתנשאות (ומדוע תתנשאו), וממילא לא סברו כלל שמשה הוא "עניו מכל האדם" אלא להיפך.
ועוד, שהרי אהרון הכשיל את ישראל בעגל (וקרח מסתמא היה מבני לוי שנאמר בהם "ויאספו אליו כל בני לוי"), וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ואיך אחרי דבר כזה שייך שיהיה הוא הכה"ג.
ונראה לכאו' שאפי' הקב"ה הקפיד עליו בזה, עד כדי כך שלא השתתף בקרבנות הנשיאים, ובגללו כל שבט לוי לא היה שותף (ולא סבר כי "שלך גדולה משלהם").
וכן משה שלח המרגלים "מדעתו", ובכך גרם להם העונש שלא יכנסו לארץ (וכדאמרו דתן ואבירם "גם לא אל ארץ זבת" וכו', עי' רש"י).
וממעשה המרגלים הוכח לכאו', שלא כל מה שעושה משה הוא ע"פ הדיבור, שהרי שלח המרגלים מדעתו בלא ציווי הקב"ה, וגם הוא עצמו אמר לפני כן שאינו יכול לסבול טורח העם, וצירף עמו ע' זקנים, וא"כ אפשר שגם מינוי אהרון הוא "מדעתו", לפי השקפה מסויימת שלא מבינה כי "כל העדה כולם קדושים".
ודוקא בגלל שהיו גדולים, ראו עצמם כ"ברי הכי" להביע דעה, שמחובתם לעשות "מחלוקת לשם שמים" (וכמדומני שהחת"ס כותב באיזה מקום, שמשעה שנתמנה אדם על הציבור מתחילים לחפש בו פגמים).
ובאופן כללי, אין כ"כ תמיהה בענין, שהרי אנו רואים במהלך כל הדורות צדיקי עולם שחשדו בצדיקים אחרים, לפעמים גדולים מהם, שלא עמדו על סוף דעתם ופירשו דרכיהם היפך מהאמת ורדפו אותם בשל כך, אלא שבדורות הללו כיון שאין זו מחלוקת על משה ותורתו אין חמיר עד כדי כך, אבל אין לתמוה על עצם זה שיש מתכונת נפש האדם לחשוד בגדולים אחרים שאינם סבורים כמותו, תוך התעלמות מכלל אישיותם צדקתם ומעלתם בתורה ויר"ש.
כל זה כמובן מלבד מה שמשתמע מרש"י וחז"ל שהיה כאן ענין קנאה וגאווה שגרם להטות הדעת, והא והא איתא.
