דברים איך באה נבואה למשה רבינו בימי אבלו של אהרן (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי לאמר (ב טז-יז)

בבבא בתרא קכא. מבואר שנבואה זו באה למשה רבינו בט"ו באב, שהוא היום שכלו בו מתי מדבר. והקשה בספר בנין אריאל (פרשת מסעי), דהנה התוס' בקידושין לח. ד"ה צא, כתבו שבכל שלשים ימי אבלו של משה לא בא הדיבור אל יהושע, כיון שאין השכינה שורה מתוך עצבות. והנה אהרן הכהן מת בה' באב, ונמצא שט"ו באב הוא עדיין בימי אבלו של אהרן וכדכתיב ויבכו את אהרן שלשים יום, ואיך בא הדיבור אל משה רבינו. [ועי' גם ביערות דבש ח"ב דרוש ד', שעמד בעיקר ההערה איך שרתה רוה"ק בימי אבלו של אהרן].

ובספר חמש היריעות כתב ליישב, על פי דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ז, שיש הבדל בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים, ששאר הנביאים צריכים הכנה לנבואה כגון שמחה של מצוה, אבל משה רבינו מוכן תמיד. אם כן במשה רבינו לא שייך תנאי זה ש"אין השכינה שורה מתוך עצבות", שהרי אינו צריך הכנה של שמחה והרי הוא מוכן תמיד.

אמנם בבנין אריאל שם הביא שבתוס' בבא בתרא שם כתבו שהטעם שלא שרתה נבואה על משה רבינו עד יום ט"ו, הוא משום שבאותה שנה בט' באב מתו עדיין מתי מדבר, והיו ישראל עצבים ואבלים עליהם, ואין השכינה שורה מתוך עצבות. הרי שגם הדיבור אל משה רבינו נמנע בזמן שבני ישראל היו עצבים, והביאור, דלא משום שמשה רבינו עצמו היה מחוסר הכנה לא באה אליו הנבואה, אלא משום שבני ישראל עצבים והנבואה בזכותם, ומ"מ הדרא הקושיא לדוכתה.

ואולי יש לומר שכנגד אבילותם על אהרן, היתה להם שמחה על מה שכלו מתי מדבר, כמבואר בבבא בתרא שם שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, ולרב נחמן הוא מהטעם שבו כלו מתי מדבר, ואם כן באותו היום היו בשמחה.

וביתר ביאור יש לומר, דהנה ט"ו באב, הוא מימים טובים של מגילת תענית, שדינם שהם אסורים בהספד, ומיד באותה השנה כשידעו שכלו מתי מדבר, קבעוהו ליום טוב, כמבואר בירושלמי תענית פ"ד ה"ז, והיינו יו"ט של מגילת תענית וכנ"ל. והנה בכתובות קג: מבואר דהא דכתיב "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב", היינו שהיו מספידים ביום ובלילה, וזהו האבילות שהיתה אז, ומסתמא הוא הדין דזה היה ג"כ הבכי על אהרן. וא"כ בט"ו באב שהוא אסור בהספד, לא היו סופדים, וממילא לא הוי מימי הבכי וההספד, והנהגת אבילות אחרת לא היה שם, וא"כ שפיר חלה בו רוח הקודש.​

 

[גרינפלד]

[]וביתר ביאור יש לומר, דהנה ט"ו באב, הוא מימים טובים של מגילת תענית, שדינם שהם אסורים בהספד, ומיד באותה השנה כשידעו שכלו מתי מדבר, קבעוהו ליום טוב, כמבואר בירושלמי תענית פ"ד ה"ז, והיינו יו"ט של מגילת תענית וכנ"ל. והנה בכתובות קג: מבואר דהא דכתיב "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב", היינו שהיו מספידים ביום ובלילה, וזהו האבילות שהיתה אז, ומסתמא הוא הדין דזה היה ג"כ הבכי על אהרן. וא"כ בט"ו באב שהוא אסור בהספד, לא היו סופדים, וממילא לא הוי מימי הבכי וההספד, והנהגת אבילות אחרת לא היה שם, וא"כ שפיר חלה בו רוח הקודש.[/]​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
עוד י"ל דאפילו אם נימא דבני ישראל נהגו אבילות ל' יום על משה ואהרן גם בשאר דברים חוץ מההספד, מ"מ מדין יו"ט של מגילת תענית אסור ג"כ להתאבל דזה נכלל באיסור ההספד, והא דאבילות נוהגת בימים טובים של מגילת תענית, [ואפילו בזמן שנהגה מגילת תענית, כחזינן שבחנוכה נוהגת אבילות אע"פ שלא בטלה], היינו משום שחיוב האבילות דוחה את היו"ט של מגילת תענית, ואין בכח היו"ט של מגילת תענית לדחות את חיוב האבילות שהוא חובה, אבל באמת האבילות עצמה הויא סתירה ליו"ט של מגילת תענית. וכן נראה מדברי מהר"ם מרוטנבורג בתשו' מיימוני שבסו"ס שופטים סי' ט"ז, שכתב שאין מתאבלין בפורים כיון שאסור בהספד ותענית, ומבואר דבכלל איסור הספד גם אבילות, והנה הקשה עליו בעל ההגהות מיימוניות דא"כ כל יו"ט של מגילת תענית יהיה אסור באבילות שהרי הוא אסור בהספד, ויש לבאר כנ"ל דשאר יו"ט של מגילת תענית נדחים מפני חיוב האבילות, אבל פורים דהוי מדברי קבלה חמיר ודוחה את חיוב האבילות. אבל עכ"פ מבואר דבעצמותה האבילות היא סתירה לדין יו"ט של מגילת תענית.

ומעתה לפי"ז דוקא אבילות של חיוב דוחה יו"ט של מגילת תענית, אבל בני ישראל שנהגו אבילות ל' יום אחר משה רבינו ואהרן הכהן, היה זה לכבודם, אך אינו בתורת חיוב אבילות כמו לקרובים, ממילא בט"ו באב שהוא יום טוב של מגילת תענית, לא התאבלו בו, כי באמת האבילות היא סתירה ליו"ט של מגילת תענית אלא שחובת האבילות דוחה וכנ"ל, וכאן שאי"ז אבילות של חובה, לא התאבלו בט"ו באב.​