ד' תעניות בין המצרים ת"ב איך יתכן שהכרובים היו מעורים זה בזה (1 צופה)

[אחד יחיד]

בגמרא במסכת יומא (דף נד) נאמר שבשעה שהיו ישראל עולים לרגל, היו מראים להם את הכרובים, שהיו "מעורים זה בזה", כדי לסמל את חיבת ישראל לפני הקב"ה.

ועוד נאמר שם, שכאשר נכנסו נכרים להיכל (בשעת החורבן), ראו את הכרובים שמעורים זה בזה, וכשראו זאת, לעגו לישראל ("הוציאום לשוק ואמרו, ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?").

רבים שואלים על כך, איך ייתכן שבשעה שנכנסו הנכרים להיכל בשעת החורבן, ראו את הכרובים מעורים זה בזה? הרי ידועים דברי חז"ל ביחס לכרובים, שרק כאשר ישראל היו עושים רצונו של מקום היו פני הכרובים זה כלפי זה, ואילו כאשר לא היו עושים רצונו של מקום, לא היו הכרובים פונים איש אל אחיו אלא פניהם כלפי בית המקדש, ואם כן, הרי בזמן החורבן ודאי לא היו עושים רצונו של מקום, כך שלכאורה הכרובים אפילו אינם פונים זה כלפי זה, ואיך היו מעורים זה בזה?

נאמרו על כך תשובות רבות, ונביא את תשובת החיד"א בספרו מראית עין: אכן, קרבת הכרובים זה לזה מבטאת את אהבת הקב"ה לעם ישראל, ולכן בימים רגילים, קרבת הכרובים זה לזה תלויה בכך שישראל עושים רצונו של מקום. אך ברגעים אלה שלפני החורבן, כאשר הקב"ה עומד "להיפרד" מעם ישראל לתקופה ארוכה של גלות, בפתחה של פרידה זו הייתה אהבה גדולה, כדי שאהבה זו תיתן את ההכנה והכוח לעם ישראל לאורך כל שנות הגלות. ולכן בשעה גדולה זו, היו הכרובים מעורים זה בזה.

[ובלשון החיד"א: "הדברים עתיקים, כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ"ע ז"ל, דבעת החורבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היה יחוד וזיווג עליון וקדוש, כדי שיהיה הכנה וכח לישראל, שלא יאבדו בגלות"].

ולפי זה יש להסביר דבר תמוה שמצאנו מספר פעמים בפוסקים, כי לתשעה באב יש גדר של "מועד", על שם האמור במגילת איכה, א, טו, "קרא עלי מועד" (כך, למשל, אין אומרים תחנון במנחה בערב תשעה באב, כי תשעה באב "איקרי מועד"), ולכאורה הדבר תמוה – כיצד ניתן להגדיר יום נורא כמו תשעה באב כ"מועד", ומה בכלל העניין בכך? אלא יש לומר, שאמנם תשעה באב מסמל את החורבן, אך אז גם זכה עם ישראל לאהבתו הגדולה של הקב"ה, שנתנה לו את הכוח לאורך הגלויות [ועיין שם בחיד"א הנ"ל, המביא את הפסוק באיכה ומסביר שבשעת החורבן "היה תשעה באב מעין דוגמא למועדי ה', שיש למעלה יחוד זיווג עליון, והן הן מפלאות תמים דעים, וגודל רחמי בעל הרחמים"]. (לימוד יומי)

 

[אחד יחיד]

תירוץ דומה, שונה מעט, מובא בבני יששכר (חדשי תמוז אב ג, א) –"והנה נוכל להתבונן בעניין אהבה גשמיות בעולם הזה כעניין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה; מה שאין כן כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב, אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים, ועל כן 'חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך' (יבמות סב:) וכו'. על כן, להיות בעוונותינו הרבים הפירוד בין הדבקים נעשה בתשעה באב, מיקרי בעוונותינו הרבים יום יציאה לדרך".

ובכמה אחרונים מצאנו הסברים על זה הדרך, אך באופנים משתנים מעט. למשל, ב"פרשת דרכים" (דרוש כב) מתייחס המחבר [הרב רוזאניס, בעל "משנה למלך" על הרמב"ם] לקושיה זו ומתרץ, שכאן הראה הקב"ה חיבה לעם ישראל כדי להראות שהוא עמם בצרתם, להוציא מלבם של החושבים שהקב"ה חלילה נוטש את עם ישראל בעת צרה – "שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'… והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו… וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן [=שעדיים חביבותו אצלנו], והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו…". (לימוד יומי)

 

[אחד יחיד]

תירוץ נוסף (על השאלה כיצד היו הכרובים מעורים זה בזה, בתקופה שאין ישראל עושים רצונו של מקום) מביא הרב צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" (פרשת דברים אות יג): בשעה שנכנסו אויבים להיכל, כבר הרהרו ישראל תשובה (אך כבר נגזרה גזירת החורבן ולא התבטלה), ולכן, מצד אחד נגזר דינם לחורבן, אך מצד שני הפכו ל"עושים רצונו של מקום – "… אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה, רק שכבר נגזרה גזירה, וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח… ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה". (לימוד יומי)

 

[אחד יחיד]

הסבר נוסף לקרבתם של הכרובים זה לזה (גם בזמן החורבן, שאין עושים רצונו של מקום) מובא ב"יערות דבש", לרבינו יהונתן אייבשיץ (חלק א' דרוש יג): כניסת הנכרים להיכל הייתה בשבת, ובשבת יש קרבה מיוחדת בין הקב"ה לעם ישראל גם כשאינם עושים רצונו של מקום. (לימוד יומי)