- הודעות
- 5,786
- תודות
- 9,420
- נקודות
- 787
בגמרא במסכת יומא (דף נד) נאמר שבשעה שהיו ישראל עולים לרגל, היו מראים להם את הכרובים, שהיו "מעורים זה בזה", כדי לסמל את חיבת ישראל לפני הקב"ה.
ועוד נאמר שם, שכאשר נכנסו נכרים להיכל (בשעת החורבן), ראו את הכרובים שמעורים זה בזה, וכשראו זאת, לעגו לישראל ("הוציאום לשוק ואמרו, ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?").
רבים שואלים על כך, איך ייתכן שבשעה שנכנסו הנכרים להיכל בשעת החורבן, ראו את הכרובים מעורים זה בזה? הרי ידועים דברי חז"ל ביחס לכרובים, שרק כאשר ישראל היו עושים רצונו של מקום היו פני הכרובים זה כלפי זה, ואילו כאשר לא היו עושים רצונו של מקום, לא היו הכרובים פונים איש אל אחיו אלא פניהם כלפי בית המקדש, ואם כן, הרי בזמן החורבן ודאי לא היו עושים רצונו של מקום, כך שלכאורה הכרובים אפילו אינם פונים זה כלפי זה, ואיך היו מעורים זה בזה?
נאמרו על כך תשובות רבות, ונביא את תשובת החיד"א בספרו מראית עין: אכן, קרבת הכרובים זה לזה מבטאת את אהבת הקב"ה לעם ישראל, ולכן בימים רגילים, קרבת הכרובים זה לזה תלויה בכך שישראל עושים רצונו של מקום. אך ברגעים אלה שלפני החורבן, כאשר הקב"ה עומד "להיפרד" מעם ישראל לתקופה ארוכה של גלות, בפתחה של פרידה זו הייתה אהבה גדולה, כדי שאהבה זו תיתן את ההכנה והכוח לעם ישראל לאורך כל שנות הגלות. ולכן בשעה גדולה זו, היו הכרובים מעורים זה בזה.
[ובלשון החיד"א: "הדברים עתיקים, כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ"ע ז"ל, דבעת החורבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היה יחוד וזיווג עליון וקדוש, כדי שיהיה הכנה וכח לישראל, שלא יאבדו בגלות"].
ולפי זה יש להסביר דבר תמוה שמצאנו מספר פעמים בפוסקים, כי לתשעה באב יש גדר של "מועד", על שם האמור במגילת איכה, א, טו, "קרא עלי מועד" (כך, למשל, אין אומרים תחנון במנחה בערב תשעה באב, כי תשעה באב "איקרי מועד"), ולכאורה הדבר תמוה – כיצד ניתן להגדיר יום נורא כמו תשעה באב כ"מועד", ומה בכלל העניין בכך? אלא יש לומר, שאמנם תשעה באב מסמל את החורבן, אך אז גם זכה עם ישראל לאהבתו הגדולה של הקב"ה, שנתנה לו את הכוח לאורך הגלויות [ועיין שם בחיד"א הנ"ל, המביא את הפסוק באיכה ומסביר שבשעת החורבן "היה תשעה באב מעין דוגמא למועדי ה', שיש למעלה יחוד זיווג עליון, והן הן מפלאות תמים דעים, וגודל רחמי בעל הרחמים"]. (לימוד יומי)
ועוד נאמר שם, שכאשר נכנסו נכרים להיכל (בשעת החורבן), ראו את הכרובים שמעורים זה בזה, וכשראו זאת, לעגו לישראל ("הוציאום לשוק ואמרו, ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?").
רבים שואלים על כך, איך ייתכן שבשעה שנכנסו הנכרים להיכל בשעת החורבן, ראו את הכרובים מעורים זה בזה? הרי ידועים דברי חז"ל ביחס לכרובים, שרק כאשר ישראל היו עושים רצונו של מקום היו פני הכרובים זה כלפי זה, ואילו כאשר לא היו עושים רצונו של מקום, לא היו הכרובים פונים איש אל אחיו אלא פניהם כלפי בית המקדש, ואם כן, הרי בזמן החורבן ודאי לא היו עושים רצונו של מקום, כך שלכאורה הכרובים אפילו אינם פונים זה כלפי זה, ואיך היו מעורים זה בזה?
נאמרו על כך תשובות רבות, ונביא את תשובת החיד"א בספרו מראית עין: אכן, קרבת הכרובים זה לזה מבטאת את אהבת הקב"ה לעם ישראל, ולכן בימים רגילים, קרבת הכרובים זה לזה תלויה בכך שישראל עושים רצונו של מקום. אך ברגעים אלה שלפני החורבן, כאשר הקב"ה עומד "להיפרד" מעם ישראל לתקופה ארוכה של גלות, בפתחה של פרידה זו הייתה אהבה גדולה, כדי שאהבה זו תיתן את ההכנה והכוח לעם ישראל לאורך כל שנות הגלות. ולכן בשעה גדולה זו, היו הכרובים מעורים זה בזה.
[ובלשון החיד"א: "הדברים עתיקים, כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ"ע ז"ל, דבעת החורבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היה יחוד וזיווג עליון וקדוש, כדי שיהיה הכנה וכח לישראל, שלא יאבדו בגלות"].
ולפי זה יש להסביר דבר תמוה שמצאנו מספר פעמים בפוסקים, כי לתשעה באב יש גדר של "מועד", על שם האמור במגילת איכה, א, טו, "קרא עלי מועד" (כך, למשל, אין אומרים תחנון במנחה בערב תשעה באב, כי תשעה באב "איקרי מועד"), ולכאורה הדבר תמוה – כיצד ניתן להגדיר יום נורא כמו תשעה באב כ"מועד", ומה בכלל העניין בכך? אלא יש לומר, שאמנם תשעה באב מסמל את החורבן, אך אז גם זכה עם ישראל לאהבתו הגדולה של הקב"ה, שנתנה לו את הכוח לאורך הגלויות [ועיין שם בחיד"א הנ"ל, המביא את הפסוק באיכה ומסביר שבשעת החורבן "היה תשעה באב מעין דוגמא למועדי ה', שיש למעלה יחוד זיווג עליון, והן הן מפלאות תמים דעים, וגודל רחמי בעל הרחמים"]. (לימוד יומי)