איתא בגמרא מו"ק טז:
"ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא דכתיב (במדבר טז, יד) העיני האנשים ההם תנקר".
ולכאורה, מלשון הגמרא משמע, שגם בדתן ואבירם היה שייך לישנא בישא אלמלא שהיה הדבר נוגע לשליחא דבי דינא.
וכ"כ הח"ח (רכילות כלל א ס"ק ח):
"דגרסינן במו''ק (ט''ז) ומנלן דאי מתפקר בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא וכו' ועי' בגירסת הרא''ש ובפירוש הר''ן שם שהכונה שחרף את הבית דין לפני השליח, והביאה הגמרא ראיה על זה דשרי ממה שכתוב העיני האנשים ההם תנקר, שכונתם הרעה היתה על משה רבנו ע''ה, ואפ''ה הגיד השליח למשה רבנו ע''ה, אלמא דאע''פ שהשליח היה יודע שהוא אמת, אפ''ה רכיל מקרי אי לאו שלוחא דבי דינא".
ותמה ע"ז הרש"ז קוק (במצוה שלמה), שהרי כתיב "לא תלך רכיל בעמך" דמשמע בעושה מעשה עמך, וא"כ בדתןואבירם בלא"ה אין איסור לשה"ר, ולגבי הגמרא עצמה יש ליישב, שכוונת הגמרא דמדכתבה תורה מה שאמרו דתן ואבירם "העיני" וגו', ודאי הוא כדי למגמר מינה למלתא דמתרמי אף באנשים שעושים מעשה עמם. וציין לדברי הח"ח בכלל ג סס"ק ג, עכ"ד.
והנה שם (ג,ג) כתב הח"ח: "והטעם הוא פשוט, דמשום דבור בעלמא לא נפיק ישראל מעמיתך, וכמו שכתב הסמ''ג במצות עשה של כבוד אב", ומזה מוכח דגם רשע יוצא מכלל עמיתך, אלא אולי י"ל דגם מחלוקת דתן ואבירם נחשב רק כדיבור, וצ"ע.
"ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא דכתיב (במדבר טז, יד) העיני האנשים ההם תנקר".
ולכאורה, מלשון הגמרא משמע, שגם בדתן ואבירם היה שייך לישנא בישא אלמלא שהיה הדבר נוגע לשליחא דבי דינא.
וכ"כ הח"ח (רכילות כלל א ס"ק ח):
"דגרסינן במו''ק (ט''ז) ומנלן דאי מתפקר בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא וכו' ועי' בגירסת הרא''ש ובפירוש הר''ן שם שהכונה שחרף את הבית דין לפני השליח, והביאה הגמרא ראיה על זה דשרי ממה שכתוב העיני האנשים ההם תנקר, שכונתם הרעה היתה על משה רבנו ע''ה, ואפ''ה הגיד השליח למשה רבנו ע''ה, אלמא דאע''פ שהשליח היה יודע שהוא אמת, אפ''ה רכיל מקרי אי לאו שלוחא דבי דינא".
ותמה ע"ז הרש"ז קוק (במצוה שלמה), שהרי כתיב "לא תלך רכיל בעמך" דמשמע בעושה מעשה עמך, וא"כ בדתןואבירם בלא"ה אין איסור לשה"ר, ולגבי הגמרא עצמה יש ליישב, שכוונת הגמרא דמדכתבה תורה מה שאמרו דתן ואבירם "העיני" וגו', ודאי הוא כדי למגמר מינה למלתא דמתרמי אף באנשים שעושים מעשה עמם. וציין לדברי הח"ח בכלל ג סס"ק ג, עכ"ד.
והנה שם (ג,ג) כתב הח"ח: "והטעם הוא פשוט, דמשום דבור בעלמא לא נפיק ישראל מעמיתך, וכמו שכתב הסמ''ג במצות עשה של כבוד אב", ומזה מוכח דגם רשע יוצא מכלל עמיתך, אלא אולי י"ל דגם מחלוקת דתן ואבירם נחשב רק כדיבור, וצ"ע.