ישורון בן מלך

משתמש רשום
gemgem
פרסם מאמר
הודעות
98
תודות
203
נקודות
83
יל"ד להשיטות שאם אוכל איסור לא יברך שהוא מנאץ אם מ"מ הוי ברכה ואם ירצה אח"כ לאכול [התר] יכול לאכלו בלא ברכה, [ואף אאיסור מי עבר גם על אכילה בלא ברכה],
ומה הדין בשוגג, אי פשיטא דאין זה ניאוץ או דסו"ס עבר?
 
ומה הדין בשוגג, אי פשיטא דאין זה ניאוץ או דסו"ס עבר?
משנה ברורה סימן קצו ס"ק ד
ואם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו דעת הט"ז ועוד כמה אחרונים דבזה יוכל לברך בסוף [והיינו אפילו לא אכל כדי שביעה] דבזה לא שייך נאוץ
יל"ד להשיטות שאם אוכל איסור לא יברך שהוא מנאץ אם מ"מ הוי ברכה ואם ירצה אח"כ לאכול [התר] יכול לאכלו בלא ברכה, [ואף אאיסור מי עבר גם על אכילה בלא ברכה],
שמא יש להוכיח מהא דאין עונין אמן אחר ברכתו, ואיני מונח כרגע.
 
במאי קא מיירי.
אם לא כיון בשעת הברכה גם על המאכל של ההיתר, לא יצא יד"ח גם אם הברכה היתה טובה.
ואם כיון גם על המאכל של ההיתר, האם זה לא הופך את הברכה לברכה טובה ולא ניאוץ.
וכי זה שחשב לאכול גם איסור הופכת את הברכה לניאוץ?
ואלא מאי, הרי אדם שמברך על מאכל היתר שאינו לפניו, או שאינו אוכלו מיד, ובודאי אם הפסיק ביניהם, לא יצא יד"ח ומברך שוב, שבשביל שהברכה תועיל לאח"כ היא צריכה לחול ולהועיל קודם לכן מיד, ואז דיבורים או הפסק זמן לא חשיבי הפסק.
ובנידו"ד, כיון שעל המאכל האסור לא חלה הברכה, והוא גם לא היה צריך לברך עליו, מסתבר שלכהפ"ח יהיה זה כהפסק. ואי אפשר להחשיב את האכילה של האיסור שתחול הברכה עליה, שהרי לגביה הרי זה מנאץ.
כתבתי מסברא, בלי לעיין. ואם שגיתי ה' יכפר.
 
אם לא כיון בשעת הברכה גם על המאכל של ההיתר, לא יצא יד"ח גם אם הברכה היתה טובה.
מבלי להטות את נושא האשכול, לכאו' משכחת לה בגוונא ד"מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך."​
 
מבלי להטות את נושא האשכול, לכאו' משכחת לה בגוונא ד"מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך."​
אמת ויציב.
ואפשר להוסיף על זה גם מי שאוכל בבית חברו דאין צריך לכוון על כל מה שיביאו לו להדיא.
אלא שכל הדוגמאות האלו אמרינן שאע"פ שלא כיון להדיא על מה שיביאו לו אבל מ"מ פטר את הכל כי מסתמא דעתו לכך [באם הביאו לו עוד פירות מאותו המין], שדרך אכילה קטנה לגרור אכילה גדולה יותר כמבואר בפוסקים, וכן בבית חברו שהוא סומך על דעת בעה"ב.
וכוונתי היתה רק להדגיש את הנקודה הזו עצמה, שברכה על דבר אחד אינה 'פוטרת' את שאר הדברים, אלא שנחשב שברך אותה על כל מה שהוא עתיד לאכול והוא 'בגדר' בדעתו עכשיו, וכביכול ברך על מה שלפניו וגם ברך על מה שיביאו לו וכו'. ואם כך אין חילוק האם דעתו להדיא או לא.

אמנם עכשיו אני חושב שאולי אפשר לדון בדבר שנפטר בחברו, וכגון טפל שזה אכן יותר פטור.
או אפילו לענין להוציא חברו, דבברכת הנהנין אין אחד מברך לחברו אם לא שגם הוא יצא. האם כשחברו בירך על מאכל איסור יכול לצאת ממנו יד"ח?
 
יל"ד להשיטות שאם אוכל איסור לא יברך שהוא מנאץ אם מ"מ הוי ברכה ואם ירצה אח"כ לאכול [התר] יכול לאכלו בלא ברכה, [ואף אאיסור מי עבר גם על אכילה בלא ברכה],
ומה הדין בשוגג, אי פשיטא דאין זה ניאוץ או דסו"ס עבר?
לכאורה ברור שברכה על אוכל אסור לא הוי ברכה כלל.
ומה שדנו באופן שדעתו לאכול עוד, לכאורה דמיא למי שבירך על אוכל שהיה בידו ונפל, דצריך לחזור ולברך אף שהיה דעתו לאכול עוד, כמבואר בסימן רו סעיף ו.
ומה שדן במוסגר באכל האיסור אם עבר גם על אכילה ללא ברכה, לכאורה לא עבר, דכיון דדינו שלא יברך עליו ממילא מותר לאוכלו בלא ברכה.
ולכאורה הוא הדין במה שהביא המשנה ברורה בסימן קצו, דיש אומרים דמי שגזל חיטין ואפאן אף שקנאן בשינוי גם כן לא יברך. ולא פירש המשנה ברורה מה יעשה, אם מותר לו לאוכלן ללא ברכה. ומסתברא דכל שאין יכול לברך משום דהוי ניאוץ, ממילא מותר לו לאוכלן בלא ברכה.
 
דכיון דדינו שלא יברך עליו ממילא מותר לאוכלו בלא ברכה.
ולכאורה הוא הדין במה שהביא המשנה ברורה בסימן קצו, דיש אומרים דמי שגזל חיטין ואפאן אף שקנאן בשינוי גם כן לא יברך. ולא פירש המשנה ברורה מה יעשה, אם מותר לו לאוכלן ללא ברכה. ומסתברא דכל שאין יכול לברך משום דהוי ניאוץ, ממילא מותר לו לאוכלן בלא ברכה.
זה חידוש עצום.
הרי הסיבה שזה ניאוץ שהקב"ה שונא את הגזל ואי אפשר לברך אותו על הדבר שבא מהגזל.
אבל מי התיר לו אכילה ללא ברכה, הרי האוכל בלי ברכה הוא כגוזל מהקב"ה, והארץ נתן לבני אדם רק לאחר ברכה, וכי אפשר לומר שמאחר שדבר זה כבר נגזל קודם הקב"ה נותנו לו בלי ברכה.
ובפרט למה דפסקו הפוסקים כראשונים שס"ל שבאוכל איסור בשעת הסכנה יברך עליו, ז"א שהשאלה אם לברך או לא תלויה בשאלה האם מותר לו לאכול או לא. ואולי צודקים דבריך לראשונים שס"ל שגם בשעת הסכנה לא יברך, שלשיטתם עכ"פ מצינו כזה דבר שאומרים לאדם אכול ואל תברך. אף שבקל אפשר לחלק גם בזה.
 
זה חידוש עצום.
הרי הסיבה שזה ניאוץ שהקב"ה שונא את הגזל ואי אפשר לברך אותו על הדבר שבא מהגזל.
אבל מי התיר לו אכילה ללא ברכה, הרי האוכל בלי ברכה הוא כגוזל מהקב"ה, והארץ נתן לבני אדם רק לאחר ברכה, וכי אפשר לומר שמאחר שדבר זה כבר נגזל קודם הקב"ה נותנו לו בלי ברכה.
ובפרט למה דפסקו הפוסקים כראשונים שס"ל שבאוכל איסור בשעת הסכנה יברך עליו, ז"א שהשאלה אם לברך או לא תלויה בשאלה האם מותר לו לאכול או לא. ואולי צודקים דבריך לראשונים שס"ל שגם בשעת הסכנה לא יברך, שלשיטתם עכ"פ מצינו כזה דבר שאומרים לאדם אכול ואל תברך. אף שבקל אפשר לחלק גם בזה.
ומי התיר לאונן לאכול בלי ברכה? האם לאונן מותר לגזול?
 
עם הראיה הזו אפשר להתמודד יותר בקלות.
א. כי הוא כבר הזיק את זה.
ב. יש גם איסור בל תשחית.
ג. לא מדובר בלכתחילה.
אבל הראיה הקודמת היא בהחלט טענה, שלא שמענו שאומרים לאונן לא לאכול בשביל שלא לעבור על אכילה בלי ברכה.
אמנם, אע"פ שראייתך מוכחת שאין זה בגדר איסור גזילה, ובעצם הדבר פשוט שההתייחסות לברכה היא כמצוה [דרבנן] ולא כמציל מאיסור,
אך אכתי אין זה מפריך את מה שכתבתי לעיל, סו"ס אין היתר למי שלא יכול לברך לאכול בלי לברך. כי חובה גמורה לברך קודם אכילה, ואמנם אונן, וספק, ומי שהכניס לפיו וכדומה, כל אלו הם פטורים מן הברכה מחמת המצב המיוחד שאליו נקלעו.
משא"כ מאכל איסור אינו פטור מברכה, אלא יש עליו איסור לברך.
הא למה זה דומה, למי שיעמוד במקום המטונף שאסור לברך בו, וכי יהיה מותר לו לאכול בלי ברכה כיון שאינו יכול לברך כאן?
ודאי שאין לו פטור מהברכה. ואותו דבר מי שהאוכל שלו מטונף ומתועב מחמת שהוא גזול או אסור באיסור אחר.
 
עם הראיה הזו אפשר להתמודד יותר בקלות.
א. כי הוא כבר הזיק את זה.
ב. יש גם איסור בל תשחית.
ג. לא מדובר בלכתחילה.

הא למה זה דומה, למי שיעמוד במקום המטונף שאסור לברך בו, וכי יהיה מותר לו לאכול בלי ברכה כיון שאינו יכול לברך כאן?
ודאי שאין לו פטור מהברכה. ואותו דבר מי שהאוכל שלו מטונף ומתועב מחמת שהוא גזול או אסור באיסור אחר.
לכאורה שלושת הסיבות הללו אין בכוחם להתיר אכילת איסור.
בנוגע למקום מטונף אין הכי נמי, מי שעומד במקום המטונף באופן שאינו יכול לילך למקום אחר, מסתבר שמותר לו לאכול בלי ברכה, וכמו שמסתבר שאילם שלא יכול לברך, וכי נימא שאסור לו לאכול רק בכדי פיקוח נפש? או שחייב בכל פעם לצאת ידי חובה מאחר? מסתבר שכל מקום שאינו יכול לברך מותר לו לאכול בשופי ללא ברכה.
 
לכאורה שלושת הסיבות הללו אין בכוחם להתיר אכילת איסור.
בנוגע למקום מטונף אין הכי נמי, מי שעומד במקום המטונף באופן שאינו יכול לילך למקום אחר, מסתבר שמותר לו לאכול בלי ברכה, וכמו שמסתבר שאילם שלא יכול לברך, וכי נימא שאסור לו לאכול רק בכדי פיקוח נפש? או שחייב בכל פעם לצאת ידי חובה מאחר? מסתבר שכל מקום שאינו יכול לברך מותר לו לאכול בשופי ללא ברכה.
תוספת: וכעין דברי המרדכי הידועים לגבי מצות ציצית שבזמן שאינו יכול להטיל ציצית מותר לו ללבוש בגד ד' כנפות.
 
לכאורה שלושת הסיבות הללו אין בכוחם להתיר אכילת איסור.
צודק. אך יש לדייק שהנידון הוא לא אכילת איסור, אלא האם יש איסור לאכול בלי ברכה. שזה יכול להיות שונה היכא דיש טעמים שלא יהיה את האיסור.
בנוגע למקום מטונף אין הכי נמי, מי שעומד במקום המטונף באופן שאינו יכול לילך למקום אחר, מסתבר שמותר לו לאכול בלי ברכה, וכמו שמסתבר שאילם שלא יכול לברך, וכי נימא שאסור לו לאכול רק בכדי פיקוח נפש? או שחייב בכל פעם לצאת ידי חובה מאחר? מסתבר שכל מקום שאינו יכול לברך מותר לו לאכול בשופי ללא ברכה.
מה שכתבת לגבי אילם אינו ראיה, שודאי יש לו פטור של אונס. וכל שיש לו פטור לא מיירינן, וכנ"ל לגבי אונן.
אבל לגבי מקום מטונף, מהיכ"ת שלא יצטרך לברך, והלא אין זה פטור, אלא איסור לברך באותו מקום. יזוז נא מהמקום המטונף ויברך. ואם אין לו שום אפשרות לזוז, אז הוא נהיה אונס על האכילה, וכמו לאכול כל מאכל איסור אם אין לו היתר.
וה"ה לגבי מאכל גזול וכדומה, יש איסור לברך עליו, אבל למה שיהיה בזה פטור.

ומש"כ לגבי ציצית, נחלקו בזה הראשונים שם, וכבר נשתברו קולמוסים לבאר שם את יסוד החיוב לפי שיטת המרדכי וסייעתו שבכה"ג פטור. ואני לא רואה סיבה לדמות את זה.
 
ומי התיר לאונן לאכול בלי ברכה?
רש"י ריש פרק כיצד מברכין
גוזל להקב"ה - את ברכתו:
הרי שכל ענין הגזילה הוא בחייב ברכה
[ולא על המאכל]
אמנם יל"ע מעיקר דברי הגמרא דקודם הוי לה' ורק אחר ברכה הארץ נתן לבנ"א מדוע פירש"י את ברכתו ושמא אדרבא בגלל מי שפטור מברכה כדיון חו"ר הפורום
 
שודאי יש לו פטור של אונס. וכל שיש לו פטור לא מיירינן, וכנ"ל לגבי אונן.
אם זה היה רק מדין אונס אז היה מותר לאכול רק בכדי פיקוח נפש.
יזוז נא מהמקום המטונף ויברך.
ברור כשמש, כתבתי להדיא שבמקום שאין יכול לילך משם.
אז הוא נהיה אונס על האכילה, וכמו לאכול כל מאכל איסור אם אין לו היתר.
כנ"ל, אם כן יאכל רק במצב פיקוח נפש.
 
אם זה היה רק מדין אונס אז היה מותר לאכול רק בכדי פיקוח נפש.

ברור כשמש, כתבתי להדיא שבמקום שאין יכול לילך משם.

כנ"ל, אם כן יאכל רק במצב פיקוח נפש.
כנראה שלא ביארתי כוונתי טוב.
יש חילוק בין אונס על האכילה, לבין אונס על הברכה.
אם אדם אנוס לאכול ועתה יש לו רק מאכל איסור, הרי הותר לו לאכול כשיעור אונסו, דהיינו בכדי חייו.
אבל אם אינו אנוס לאכול אלא אנוס על הברכה שאינו יכול לברך, הרי האונס פוטר אותו מהמצוה לברך, ושוב יכול לאכול כאוות נפשו, אפילו לכתחילה, כי אונס רחמנא פטריה.
לענ"ד, כשיש איסור מצד הברכה, כמו במקום מטונף או במאכל שברכתו תועבה, אין זה פטור של אונס רחמנא פטריה, וממילא מהיכ"ת שיוכל לאכול בלי לברך כאוות נפשו. ואם מצד שהוא חייב לאכול, אז באמת יהיה מותר לו רק בכדי חייו.
 
לענ"ד, כשיש איסור מצד הברכה, כמו במקום מטונף או במאכל שברכתו תועבה, אין זה פטור של אונס רחמנא פטריה,
ולעניות דעתי אין לחלק ביניהם ואדרבה לכאורה עדיף טפי מאונס כיון שאסור הוא לברך.
ועל כל פנים הבהרתם היטב את נקודת המחלוקת.
 
נשוב לענינו המקורי של האשכול
ומה הדין בשוגג, אי פשיטא דאין זה ניאוץ או דסו"ס עבר?
ואם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו דעת הט"ז ועוד כמה אחרונים דבזה יוכל לברך בסוף [והיינו אפילו לא אכל כדי שביעה] דבזה לא שייך נאוץ
אמנם חידש הגר"ח ולאזינר בחוט המשולש המצורף,שאין שייך ברכה על דבר איסור מפני שמזיק וא"כ יתכן דגם בשוגג מ"מ לא אכל אחרי הברכה וצריך לברך עוד פעם, ואין ה"נ דלכאו' גם לא יברך בהמ"ז ודלא כהמ"ב ואחרונים המצוטט
1793195420654.png
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓