בבא קמא אם טומאה היא מציאות, מה איכא בין אב לתולדה (1 צופה)

[מחכה]

מדיון אחר כאן עולה שבטומאה הדבר תלוי במח' ראשונים אם היא מציאות או דין.

הגמ' בריש ב''ק שואלת אם אבות דנזיקין הן כאבות הטומאה, ולכאורה צריך להבין את הדמיון בין אבות נזיקין לאבות הטומאה.

אמנם, א''נ דאבות הטומאה זהו דין, ואינו במציאות, יקל יותר להבין את שייכותם לאבות נזיקין שעניינם הוא דין הנובע ממציאות, אבל אם זוהי מציאות, הרי וודאי שככל שמתרחק מהמקור מציאותו נקלשה.

(וזה גופא יל''ע, לפי הצד שהעיקר הוא החיוב שמירה, יותר דומה לטומאה, א''נ הטומאה הוא דין, ובטומאה הוא דין כיצד להתייחס לדבר טמא ובהיזק, הדין כיצד להתייחס למי שלא שמר)

 

[תענוג]

יעו"ש בפלפולא חריפתא על הרא"ש אות ג' שעמד על תוכן הקושיה.
ומבואר בתוכן דבריו דאכן בטומאה התולדות נולדות מן האבות ומשא"כ בנזקין התולדות כאבות כתולדות דשבת, ולא היה מקום להסתפק לדמות נזקים לטומאה לענין החלשת התולדה מן האב לולי דתם משלם חצי נזק ויעו"ש.

 

[מחכה]

יעו"ש בפלפולא חריפתא על הרא"ש אות ג'

לחץ כדי לכווץ...

ודבריו לכאו' לבאר מה שהרי''ף לא סבר כרש''י דבתולדות פטור.

ועדיין
א. מה תהיה דעת רש''י בזה
ב. גם לשיטת הרי''ף יש הבדל בין החלשות התולדה כתוצאה מהיות המציאות קלושה התולדה אם נאמר הטומאה היא 'מציאות דבר וממשות' לבין אם ההחלשות היא דינית

 

[תענוג]

א. ראיתי בשם הנח"ד (לפרש דברי הרי"ף) הספק דתולדותיהן כיו"ב היינו אם התולדות דנזקין דומים במציאתן לאב או חלשים במציאתן דמזיק גרוע נינהו כמו תולדות דטומאה ועפ"י דרכו נוכל לפרש כן בדעת רש"י ויסבור ג"כ דטומאה מציאות נינהו
ב. ברי"ף אכן לא מבואר אי ההחלשה מציאותית או דינית ואין ראיה מדבריו לצד מן הצדדים

 

[מנורה בדרום]

איני יודע אם כאן זה המקום אבל לעצם הנושא יש לי ראיה מד' הגרעק"א שטומאה זה מציאות,
בשו"ת הסתפק הגרעק"א [איני זוכר היכן] אם אמרינן חזקת חיוב או אין דבר כזה, [מסתמא הספק הוא אם יש חזקה בלא שינוי מהותי]
והנה אי נימא דטומאה הוי דין מה הספק הרי כל חזקת טומאה [כגון במקוה] הוי חזקת חיוב,

 

[תענוג]

אם טומאה הוה דין יש עליו חזקת איסור (לפי איסור הטומאה ההוא) במצוה הוה עליו חזקת חיוב

 

[מנורה בדרום]

אם טומאה הוה דין יש עליו חזקת איסור (לפי איסור הטומאה ההוא)

לחץ כדי לכווץ...

מה פתאום איסור?

 

[תענוג]

הטמא אין עליו חיובים רק איסורים

 

[תענוג]

נראה ראיה דדעת רש"י דטומאה הוא מציאות דבמס' סוטה ד ע"ב אמר רבי אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא וכו' פי' רש"י דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה, מכאן ראיה דס"ל טומאה הוא מציאות. וע"כ נבאר איסתפקתא הנ"ל בריש ב"ק ע"ד הנח"ד.

ומצינו במג' מפורש דמי נטילת ידיים שחרית הוא להעביר מציאות רוחני ודלא כמסבירים עניני הטומאה כדינים בלבד וכאמרם (שבת קט ע"א) תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג' פעמים.
ובזוה"ק מבואר רבות דטומאה הוא מהות רוחני.
(ולדעתי גם הרמב"ם ז"ל (בספר היד) סובר דטומאה הוא מציאות רוחני וכמ"ש בהלכות מקואות פ' יא הלכה י"ב שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב עכ"ל, כוונתו שאינה מציאות גשמי כמו טיט או צואה שתעבור במים, אבל היא מציאות רוחני המטמטם הרגש הנפש, מציאות שאין יד דעת אדם לכרוע בכאלה לפיכך הן בכלל החוקים וגזירת הכתוב הן, ולפיכך שאכן עכ"פ מציאות רוחני הן ע"כ שייך שיהיה הדבר תלוי בכוונת הלב ודו"ק).​