דווקא אחר שציינת את הדוגמא הזו, ראוי להביא לשון חז"ל (בר"ר נו, ח) וז"ל:
"מיד, וישלח אברהם את ידו, הוא שולח יד ליטול את הסכין, ועיניו מורידות דמעות, ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואעפ"כ, הלב שמח לעשות רצון יוצרו, והיו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלן".
יש לדון האם זה שייך לנידון (להרוג רשע, לעומת הקרבת יצחק שהיה צדיק ואליבא דאמת הרי הוכח כי לא זה רצון ה' באמת), או האם הדמעות מלמדות כי כך ראוי להיות (או שכוונת חז"ל רק ללמד כי למרות הקושי הטבעי התגבר אברהם, אבל לא להורות כי מוכרחים לדמעות), אבל עכ"פ מבואר בחז"ל שעיני אברהם הורידו דמעות (ועם זאת היה לבו שמח, וגם בגדר זה יש לדון לעניננו שאולי יש מקום להכיל שני ניגודים אלו, ובלי קשר יש מקום להתבונן על עצם השילוב הזה).
עיין במאמר עץ פרי (נמצא בסוף הספר אור ישראל בחלק מן המהדורות) שכתב בזה"ל "
א) איתא בסוכה ( נ"ב ע"ב ) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו ע"ש. והנה אחרי אשר נודע כי היצה"ר לא נברא רק לטובת האדם. כדי שינצחו ויקבל שכרו, ואם ימשך אחר יצרו ממילא יקבל עונשו. ואם כן הלא יפלא לאיזה תכלית ברא הקב"ה ע"ז האופן אשר לא יהיה הכח בידו לנצח את יצרו הרע בלתי עזר מעם ה'. ומדוע נתן הקב"ה כח ועוז כזה להיצה"ר עד כי לא יכול האדם לבדו לנצחו כ"א בעזר הקב"ה.
ב) אמנם יבואר כי כאשר חקרו חוקרי נפש האדם ומצאו כי יש בנפש האדם שני מיני כוחות חיצוניות ופנימיות. למשל כאשר נתחיל ללמוד האל"ף בי"ת או שפה אחת אשר לא נדע כמה תכבד עלינו עד אשר נדע האותיות. ואחרי זה לחברם עם תנועות לתיבה. ולצרף כל האותיות למשפט שלם.אמנם אח"כ כאשר הורגלנו בשפה, בהחיצוניות, אז נוכל בהרף עין לראות ולהבין משפטים רבים כאחד וכלי הדיבור מוצאים מעצמם הדברים כרגע למענהו, מבלי שידע האדם איככה נעשו כי יתהוו באדם בפנימיותו התקשרות ממשפטים רבים, ויוצאים כרגע מבלי אשר ידע האדם בעצמו, אמנם המה בהאדם במצב כהים ( גאנץ דונקל ) { או בלשוננו תת מודע – מעתיק המאמר } ורק על ידי התעוררות קלה מהאדם יצאו ויתראו לפנינו ברורים ונכוחים, כן במדות האדם, בכוחות הפועלים עליו ישנם ג"כ שנים, חיצוניות ופנימיות, כהות וברורות.
ג) וידוע כי הפנימיות יפעלו על האדם יותר מן החיצוניות כאשר נראה בחוש, למשל אם יש לו לאיש תלמיד אהוב וחביב לו כבבת עינו ויעשה טובות עמו, ויש להאיש הזה גם בן, אמנם ישנאהו תכלית שנאה, ויראה לו בפועל שנאתו אליו, והנה קרה כאשר נפלה שינה על האיש הזה ועל עפעפיו תנומה, והנה אש יצא מאת ה' ותאחז בבית הבן גם בבית התלמיד ושניהם בסכנה.
ונעורר פתאום את האיש להחיש לעזרה, להציל מן הדליקה גם הבן וגם התלמיד, נראה כי ירוץ עד מהרה להציל בנו לראשונה, יען מה?
יען בפנימיותו בטבעו קננה האהבה לבנו השנוא לו, יותר מאהבה שאוהב לתלמידו על ידי כוחותיו החיצונים, ולכן נעורר האיש משנתו אשר אז גם כוחותיו החיצונים נמו שנתן, אז חיש קל יתעוררו כוחותיו הפנימיות ויתבררו ויתגברו על החיצוניות וירוץ להציל את בנו.
ד) והנה עיקר מלחמת היצר היא להגביר יראת ה' בלבבו נגד תאות היצר וכפי גודל התאוה כן עליו להגדיל יראתו יותר להכניע היצר בזה, וניסיון העקידה של אברהם אבינו היה ניסיון גדול להתגבר על התאוה הפנימיית בטבע אהבת הבן ועל זה אמר הכתוב ( בראשית כב ) עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני.
ה) אכן מבואר בדברי הילקוט ( פרשת וירא על הפסוק וישם אותו על המזבח ) וזה לשונו "היו דמעות מנשרות ונופלו מעיני אברהם עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות, ושם איתה הקב"ה רואה את האב מעקיד בכל לב, ולכאורה המאמרים סותרים זה את זה, כי אחרי שהיה מעקיד בכל לב, איך יוכל להיות כי יזלו דמעות מעיניו, אמנם לפי דברינו צדקו יחדיו ( ראה שם מסביר על כוחות הנפש בפנימיות ובחיצוניות שלהן ) כי מה שאמר הילקוט "מעקיד בכל לב" זהו בכחותיו החיצוניים, אשר היו באברהם במדרגה יותר נעלה להתגבר על הפנימים במעשה,אבל הדמעות היו נושרים מהכוחות הפנימיים אשר פעולתו יותר חזקה בכלל תכונת האדם, ובזה נראה בעליל כי גם באברהם אבינו, אשר מי לנו ביראתו וצדקתו, עם כל זה פעלו הכוחות הפנימיות עליו פעולה עזה, להוריד דמעות אף כי המעשה היה בשלימות גדול ועשה בלב שלם, גם בשמחה כמבואר במדרש. וכו' (עיי"ש)