וילך בל תוסיף במצות הקהל (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם (לא יא)

כתב בספר המנהיג הלכות חג הסוכות אות נ"ז, שספר "קהלת" נאמר על ידי שלמה המלך בהקהל בחג, כאשר נקהלו ישראל לקיים המצוה כדכתיב במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות וגו'. וקשה איך היה מותר להוסיף על פסוקי התורה ולומר את ספר קהלת, הרי יש בזה איסור בל תוסיף, וכדאמרינן בראש השנה דף כח: שכהן שהוסיף על ברכת כהנים עוד ברכה אחת משלו עובר בבל תוסיף, וא"כ לכאורה הוא הדין בהקהל אסור להוסיף על פרשיות התורה הנקראות בו.

ויש ליישב דבגמ' בראש השנה שם מבואר דשלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף אלא אם כן נתכוין להוסיף לשם מצוה, ואמרינן שם דברכת כהנים אף לאחר שגמר את הברכות מיקרי בזמנו משום דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר מברך. וכל זה שייך בברכת כהנים, אבל בהקהל מעת שסיים את הקריאה נגמר זמנה של המצוה, דלא שייך כאן דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא חייב לברך, שהרי כל ישראל נקהלים יחד, וממילא כשגמר הוי לאחר זמנו, ואינו עובר בלא כוונה להוסיף. [אמנם יש מקום לומר להיפך, דבהקהל דכתיב ביה תקרא את התורה הזאת, אין שיעור לקריאה, ואינו דומה לברכת כהנים שהם ג' פסוקים ותו לא, ולאחר שקראן נשלמה המצוה והוי שלא בזמנו, אבל בהקהל מה"ת כל כמה שירצה לקרות בתורה יכול, ואף כשגמר כל ספר משנה תורה יכול להתחיל שוב, וא"כ מעולם לא נגמרה המצוה והוי תמיד זמנו. אך מ"מ יש לומר דכאשר נתכוין לסיים והסיח דעתו נשלמה המצוה ושוב אינו יכול להוסיף עליה, ושוב הוי שלא בזמנו, וא"כ אפשר ששלמה המלך אמר קהלת אחר שכבר סיים את הקריאה על דעת שלא להמשיך יותר, ושוב הוי שלא בזמנו].

ובעיקר מה שכתבנו דבהקהל לא שייך דאי מתרמי ליה ציבורא אחרינא, באמת יש מקום לדון בזה, דלכאורה אינו מעכב שתהיה קריאת ההקהל דוקא ברוב הציבור, ואם באו מיעוט ציבור ג"כ קורא המלך את פרשת ההקהל. ומעתה יש להסתפק אם לאחר שקרא בפני חלק מן הציבור באו אחרים שלא היו בקריאה הראשונה, האם המלך חייב לקרות שוב בעבורם, או שכבר נתקיימה מצות ההקהל ואין שייך לקיימה שוב.
​

◆ ◆ ◆​

והגרח"מ שטיינברג שליט"א כתב ליישב, דבברכת כהנים עובר רק אם הוסיף ברכה, שהיא מעין המצוה, אבל אם הוסיף דברים אחרים שאינם ברכה אינו עובר על בל תוסיף, וכן י"ל לגבי הקהל, דקריאת קהלת אינה ענין לפרשיות התורה, ועל כן נראה דאינו עובר בזה בבל תוסיף, עכ"ד.​

 

[גרינפלד]

ובעיקר מה שכתבנו דבהקהל לא שייך דאי מתרמי ליה ציבורא אחרינא, באמת יש מקום לדון בזה, דלכאורה אינו מעכב שתהיה קריאת ההקהל דוקא ברוב הציבור, ואם באו מיעוט ציבור ג"כ קורא המלך את פרשת ההקהל. ומעתה יש להסתפק אם לאחר שקרא בפני חלק מן הציבור באו אחרים שלא היו בקריאה הראשונה, האם המלך חייב לקרות שוב בעבורם, או שכבר נתקיימה מצות ההקהל ואין שייך לקיימה שוב.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה היראים מנה בהקהל ב' מצוות, מצות המלך לקרות את התורה באזני ישראל, ומצוה לבני ישראל להקהל ולשמוע הקריאה. ומעתה יש לומר דאע"פ שאותם שלא היו בשעת קריאת ההקהל עדיין לא יצאו ידי חובתם ומחוייבים במצות ההקהל והשמיעה, מ"מ המלך כבר אינו חייב לקרות שוב עבורם, דהוא קיים את חיובו לקרות. אך יש לומר, דחיוב המלך לקרות הוא כל עוד יש ציבור המחויב בהקהל ושמיעה.

ויש לעיין להיפך, היכא שקרא המלך ומת ועמד בנו תחתיו בחג הסוכות עצמו, האם צריך הבן לחזור ולקרות את ההקהל, דמה שאביו קרא אינו פוטר אותו, דעכשיו הוא מלך ומצות המלך לקרות את ההקהל, וכל מלך ומלך מחוייב בפני עצמו, [ויש לומר דגם אם נימא דהמלך חייב לקרות ואין הקיום של אביו פוטרו, מ"מ הציבור אינו מחויב שוב לבוא ולהתקהל, שהרי הם קיימו את חיובם]. ומסתבר שאין זה חיוב פרטי המוטל על המלך כמצוה של חובת הגוף על עצמו שאין מלך אחר פוטרו, אלא דהמצוה היא שיתקיים ההקהל בישראל, וכיון שכבר נתקיים הקהל בשנה זו אע"פ שעמד מלך אחר אינו חייב שנית.

והנה האדר"ת בקונטרס זכר למקדש חקר איך הדין בזמן שהיתה המלוכה מחולקת לשני מלכים, לישראל מלך אחד וליהודה מלך אחר, על פי הדיבור, האם מלך אחר קורא או דשני המלכים קוראים, והביא שם שהדבר מבואר בתלמוד ירושלמי ריש מסכת ע"ז, אמר רבי יוסי ב"ר יעקב במוצאי שמיטה מלך ירבעם, ואמר שאם יעלו ישראל לרגל יקרא רחבעם את ההקהל ראשון כיון שהוא מלכא דאתרא של בית המקדש, ואם אקרא שני גנאי הוא לי, ולכן ביטל את ישראל מלעלות לרגל. הרי מבואר דבזמן שהיו ב' מלכים מן הדין שניהם קוראים, ע"כ.

ולכאורה הביאור בזה שכל מלך הוא מחויב בעצמו, ואין הקיום של מלך אחד פוטר את המלך השני, שהוא ג"כ חייב לקרות מצד שהוא מלך. אכן לפי מה שנתבאר אינו כן, שהחיוב אינו חובת הגוף על המלך, וכל שנתקיים ההקהל בישראל על ידי מלך, אין חיוב למלך לקרות שוב.

ונראה לבאר דברי הירושלמי, דכוונת ירבעם היה שמלך יהודה יקרא לעם שלו דהיינו לשבט יהודה לחוד, והוא יקרא לשאר השבטים שתחת מלכותו, [ואפשר עוד דכיון דבעינן דוקא מלך, וכמ"ש היראים שם ונראה מדבריו דהוי מה"ת, ועי' מנ"ח בזה, א"כ אין יוצאים ידי חובה אלא באותו המלך שהוא מלך עליהם, דמלך ישראל כלפי שבט יהודה אין לו דין מלכות, ולכאורה אין להם חיוב אימה ממנו וכן מותרים להשתמש בשרביטו דהרי אינו מלך עליהם וצ"ע בזה, והוא הדין לענין הקהל שאין דין מלך להוציאם ידי חובה אלא על מי שהוא מולך עליהם, וא"כ היו מוכרחין לעשות כן דשבט יהודה יצא בקריאת מלך יהודה, ושאר שבטים בקריאת מלך ישראל], ומטעם זה צריך קריאת שני מלכים, משום שכל אחד קורא לציבור אחר, ומחמת הציבור שעדיין לא יצא ידי חובה איכא חובת הקהל, ולא משום חיוב המלך עצמו, ועי'.​