- הודעות
- 4,368
- תודות
- 11,062
- נקודות
- 885
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
זכור את יום השבת לקדשו (כ ח)
בגמ' ביצה טז. "אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום".
ודברי הגמ' אומרים דרשני, שהרי בפשטות מחלוקתם היא, האם לסמוך על "בטחון" בחפצי שמים, ששמאי סבר שבענייני מצוות אין סומכים על בטחון אלא משתדלים ככל האפשר, ולכן מיום ראשון דאג לשבת. ואילו הלל סמך על מדת הבטחון גם לגבי חפצי שמים, וכמו שפירש רש"י שהיה בוטח שתזדמן לו נאה לשבת, ולמד זאת מהפסוק "ברוך ה' יום יום, יעמס לנו את צרכינו ועזרתינו". אם כן מהו זה שאמרו "אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים", וכי אטו מעשהו של שמאי אינו מעשה שכל כולו לשם שמים, הרי ברור ששניהם לשם שמים נתכוונו, אלא שנחלקו מה הוא רצון השם ואיך היא הדרך הישרה. ואיך שייך לומר ש"כל מעשיו לשם שמים" היא מדת הלל בדוקא.
ושמעתי לבאר, שלמנהגו של שמאי היתה מטרה נוספת, "שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת". ופירש רש"י, שכאשר אוכל את הראשונה כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, נמצאת אכילתה של הראשונה לכבוד שבת. והיינו משום שלא רצה לאכול אכילת חולין, אלא שכל אכילתו תהיה בקדושה, וכן מובא בשם האריז"ל.
אבל הלל הזקן לשיטתו הולך, כמו שאמרו באבות דרבי נתן (נוסח צרפת פרק ל') "וכל מעשיך יהיו לשם שמים, כהלל, כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך, לעשות מצוה אני הולך, מה מצוה הלל, לבית המרחץ אני הולך. וכי מצוה היא זו, אמר להן הן, בשביל לנקות את הגוף, תדע לך שהוא כן מה אם אוקיינות העומדות בפלטיות של מלכים הממונה עליהם להיות שפן וממרקן המלכות מעלה לו סלירא בכל שנה ושנה ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות, אנו שנבראנו בצלם ודמות שנאמר "כי בצלם אלקים עשה את האדם" על אחת כמה וכמה. שמאי לא היה אומר כך אלא נעשה חובותינו עם הגוף הזה", ע"כ.
מבואר שהלל הזקן היה עושה את כל צרכי הגוף לשם שמים, וסבר שבזה גופא הרי הוא עושה מצוה, ואם כן אין צורך לחפש מצוה של כבוד שבת ולאכול לשם כך כל ימיו, כי העיסוק בצרכי הגוף לשם שמים הוא כבר מצוה. וזה הוא הביאור בדברי הגמ' "הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים", היינו שסובר דבכך שצרכי הגוף נעשים לשם שמים הרי הם מצוה, וכפירוש האבות דר"נ הנ"ל על הך מימרא עצמה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" כהלל.
ושמאי הזקן, גם הוא הולך לשיטתו באדר"נ שם שלא סבר כהלל בדבר זה, אלא היה אומר "נעשה חובותינו עם הגוף הזה", שסבר שצריך להפטר מחובותינו על צרכי הגוף, ולא לעשות מזה מצוה. ולכן הקפיד שכל אכילתו תהיה לשם מצוה של כבוד שבת.
זכור את יום השבת לקדשו (כ ח)
בגמ' ביצה טז. "אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום".
ודברי הגמ' אומרים דרשני, שהרי בפשטות מחלוקתם היא, האם לסמוך על "בטחון" בחפצי שמים, ששמאי סבר שבענייני מצוות אין סומכים על בטחון אלא משתדלים ככל האפשר, ולכן מיום ראשון דאג לשבת. ואילו הלל סמך על מדת הבטחון גם לגבי חפצי שמים, וכמו שפירש רש"י שהיה בוטח שתזדמן לו נאה לשבת, ולמד זאת מהפסוק "ברוך ה' יום יום, יעמס לנו את צרכינו ועזרתינו". אם כן מהו זה שאמרו "אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים", וכי אטו מעשהו של שמאי אינו מעשה שכל כולו לשם שמים, הרי ברור ששניהם לשם שמים נתכוונו, אלא שנחלקו מה הוא רצון השם ואיך היא הדרך הישרה. ואיך שייך לומר ש"כל מעשיו לשם שמים" היא מדת הלל בדוקא.
ושמעתי לבאר, שלמנהגו של שמאי היתה מטרה נוספת, "שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת". ופירש רש"י, שכאשר אוכל את הראשונה כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, נמצאת אכילתה של הראשונה לכבוד שבת. והיינו משום שלא רצה לאכול אכילת חולין, אלא שכל אכילתו תהיה בקדושה, וכן מובא בשם האריז"ל.
אבל הלל הזקן לשיטתו הולך, כמו שאמרו באבות דרבי נתן (נוסח צרפת פרק ל') "וכל מעשיך יהיו לשם שמים, כהלל, כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך, לעשות מצוה אני הולך, מה מצוה הלל, לבית המרחץ אני הולך. וכי מצוה היא זו, אמר להן הן, בשביל לנקות את הגוף, תדע לך שהוא כן מה אם אוקיינות העומדות בפלטיות של מלכים הממונה עליהם להיות שפן וממרקן המלכות מעלה לו סלירא בכל שנה ושנה ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות, אנו שנבראנו בצלם ודמות שנאמר "כי בצלם אלקים עשה את האדם" על אחת כמה וכמה. שמאי לא היה אומר כך אלא נעשה חובותינו עם הגוף הזה", ע"כ.
מבואר שהלל הזקן היה עושה את כל צרכי הגוף לשם שמים, וסבר שבזה גופא הרי הוא עושה מצוה, ואם כן אין צורך לחפש מצוה של כבוד שבת ולאכול לשם כך כל ימיו, כי העיסוק בצרכי הגוף לשם שמים הוא כבר מצוה. וזה הוא הביאור בדברי הגמ' "הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים", היינו שסובר דבכך שצרכי הגוף נעשים לשם שמים הרי הם מצוה, וכפירוש האבות דר"נ הנ"ל על הך מימרא עצמה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" כהלל.
ושמאי הזקן, גם הוא הולך לשיטתו באדר"נ שם שלא סבר כהלל בדבר זה, אלא היה אומר "נעשה חובותינו עם הגוף הזה", שסבר שצריך להפטר מחובותינו על צרכי הגוף, ולא לעשות מזה מצוה. ולכן הקפיד שכל אכילתו תהיה לשם מצוה של כבוד שבת.