אגב, היסוד של 'אל תזיקני' מוכח לכל מעיין במקצת בסוגיות בב"ק א. מדוע עבד שרצח, מי שחייב בדין זה העבד [סנהדרין יט, א;] מפני שעשיית העבד אינה מיוחסת לבעליו, ואילו גבי עבד שהזיק – בעליו חייבים, וכל פטורם בא מכך ש'חיישינן שמא יקינטנו רבו' [ב"ק ד, א;] זוהי תמיהה עצומה, שבלא יסוד זה = לא יידעתי כיצד לפתרה ב. כיצד ייתכן שהאדם יתחייב כ'אדם המזיק' באשר להעדר שמירתו על שורו, הרי לא גרע מגרמא בעלמא שמבואר בסוגיות הש"ס שפטור ג. כיצד ניתן לומר שהאדם חייב על 'נזקי ממונו' שיש המפרשים שממונו נידון כגופו, שזה כח התרחבותו של האדם ומוכח מכו"כ סוגיות ואכ"מ הרי החיוב בכי האי, מצינו גם במקומות שהוא אינו בעל הזכאות בחפץ, ומכל מקום חייב בתורת 'נזקי ממונו' כגון הא - השומר, הגזלן, והמעמיד [וידועים דברי התוס' בנה, ב; ש'איקרי בעלים כל מי שבידו לשמרה' ויעוי' גרש"ש שם].
ומוכח שב'נזקי ממון' התביעה אינה על עצם המעשה, אלא על גוף העדר הממון כעת, שאילו היינו מחייבים את בעל השור בתורת "בעל המעשה" היו עולות התמיהות הרבות, שהרי זה גרמא בעלמא, ועל כן לא ברור מה אכפת לנו איזה "מעשה" העבד שלו עשה, האם מעשה הריגה או מעשה היזק, שאם גדר החיוב זה שהוא נתהפך לבעל ה"מעשה" - מאי שנא מהו תוכן המעשה, ועל כן גם תמוה כיצד נדון את המעמיד, הגזלן והשומר - לבעלי המעשה, הרי אין שום סבה מהותית לייחס את המעשה - אליו.
ומוכח שב'נזקי ממון' התביעה היא על עצם ההעדר של זכאותו, ותביעתו היא על עצמות זכאותו, שתמשיך להיעמד כפי שהיתה קודם ההיזק, ועל כן לא ניתן לדון מצד שאין זה אלא גרמא בעלמא, שאכן, לא באנו לחייבו בתורת המעשים שהרי גרמא זה מריע רק בהגדרת המעשה וכדחזינן שגרמא בשבת גם פטור, וזהו גם מהאי טעמא [ושבת כל עניינה זה הגדרת הפעולה כ'מלאכה'] וכן יש חילוק רב בין עבד שהרג לבין עבד שהזיק, שברציחה הנידון הוא עצם המעשה, וזה פשיטא שלא ניתן לייחס לבעלים - ועל כן העבד חייב, אולם, באם התביעה היא על קיום זכאות הניזק, בכי האי אנו דנים מי יכול למנוע את המעשה, וה'אחראי' על מעשי עבדו זהו הבעלים שלו וזהו מאי דמסיק שם שכיון שחיישינן 'שמא יקניטנו רבו' ועל כן לא ניתן להגדיר את הבעלים כ'אחראי' על מעשי העבד.
