חוקת בעניין כרת דטומאת מקדש וקדשיו (1 צופה)

[גרינפלד]

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא מי נדה לא זורק עליו טמא הוא (יט כ)

א. הרא"ש בשטמ"ק (ערכין ג.) הביא שיש אומרים שתיבת "איש" ממעט קטן שנטמא והגדיל ונכנס למקדש שפטור מכרת. והרא"ש תמה על זה מדוע הוא קל מהנוגע בקטן טמא ונכנס למקדש שחייב.

ב. בגמ' מכות (ח.) היה הו"א שנטמא למת מצוה פטור, ופירש הר"ח שפטור מהזאה וטבילה. אך רש"י פירש שפטור מכרת אם נכנס למקדש, ולכאורה קשה שהרי הוא טמא, ואמנם שיטת ר' נתן בתוספתא (שבועות פ"א ה"ד) שעל טומאות קדושות כשורף את הפרה אין חיוב על ביאת מקדש, שם זהו סוג טומאה אחרת.

ג. איתא בספרי "כל הבא אל האהל", זה הבא מקצתו, "וכל אשר באהל", זה הבא כולו, הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם הבא מקצתו טמא, הבא כולו לא יהיה טמא, אלא אם כן ענשת מן הדין, לכך נאמר כל הבא אל האהל, ללמדך שאין עונשים מן הדין, ע"כ, ועיי"ש בפי' המיוחס לראב"ד שמבואר שהעונש זה החיוב על הטומאת מקדש[1]. ולכאורה קשה שהרי בכך שנמצא כולו אינו נטמא יותר.

ד. עוד יש להעיר בלשון הפסוק כאן "את מקדש ה' טמא" ולא נאמר מפורש שנכנס למקדש, ולעיל (פסו' י"ב) נאמר "את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההיא" [ואמנם נזכר לפני הכרת שהייתה תוצאה שטימא את המשכן, אבל לא כתוב מפורש שנכנס], ובויקרא (יז, טז) נאמר "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" וכלל לא הוזכר מה עשה.

ה. הראוני שהרמב"ם (הל' שגגות פי"א ה"ב) כתב שבשעת הבאת הקרבן צריך לדעת ממה נטמא, וביאר המהר"י קורקוס שהוא מדין ידיעת החטא, כדאמר ר' יהושע בכריתות (יט.), ועיי"ש במהר"י קורקוס [ועי' במקו"צ מהמרכה"מ שפירש אחרת ברמב"ם].
​

◆ ◆ ◆​

העולה מהאמור שבטומאת מקדש וקדשיו יש משמעות למעשה הטומאה, ולא כפשטות שהטומאה היא רק חלות שאוסרת אותו במקדש וקדשיו. ויתכן להגדיר שהתעסקות עם טומאה זהו דבר מגונה, והנכנס למקדש קודם שהתנתק מהטומאה יש בזה פגם.

ולפיכך לשיטת הי"א ברא"ש הנ"ל אם התעסק עם הטומאה בעודו קטן אין זה פגם כל כך. וזה גם ביאור ההו"א שהנטמא למת מצוה פטור, וכן זה הטעם שא"א ללמוד נכנס כולו מנכנס חלקו דאין עונשין מן הדין[2], ומסיבה זו גם הוצרכה התורה להדגיש את הטומאה, שמשעת הטומאה מתחיל הפגם, וזו גם הסיבה שצריך לדעת את הטומאה בשביל ידיעת החטא.

וקצת יש לעיין לדידן דקיי"ל שהשורף פרה ופרים חייב על כניסתו למקדש, האם אפשר לומר גדר זה. ויתכן שכיון שמבואר בתורה שנטמא משום שמתקרב לעניין של טומאה וחטא, גם כאן שייך לומר כן.

עוד יתכן לבאר חלק מהנ"ל, שכשנטמא מוטל עליו ברמה מסויימת להטהר שמא יכנס למקדש [ואין זה חיוב גמור]. ולכן היה מקום לומר שאם נטמא למת מצוה פחות אפשר לחייבו, וכן שיטת הי"א שברא"ש שקטן שנטמא והגדיל פטור היינו משום שחיוב זה חל בשעת הטומאה, ומסיבה זו גם הוצרכה התורה להדגיש את הטומאה שמאז מתחילה העוולה [ומ"מ לא מיושב בזה שאר הראיות].

והרה"ג ר' יהושע פלאי שליט"א הביא מהראב"ד (על הספרי פר' ויקרא דיבורא דחובה פרשה ח') לגבי תערובת שהרוב שרצים שהיה מקום לומר שכיון שכל מגע לא מטמא, אין חייבין על זה משום משום טומאת מקדש וקדשיו [וריבה הכתוב שכן חייב. [והא דשבועות יט. שהעובר בשני שבילים שאחד מהם טמא ונכנס למקדש חייב, איירי ברשות היחיד, וכהאחרונים שביארו כן בדעת הרמב"ם דפליג אתוס', או שיתכן שאחר הריבוי ילפינן מהתם].

והרה"ג ר' יצחק גפן שליט"א הביא מרש"י ע"ז (סח: ד"ה יטמא לח ויבש) שכתב שטומאת שרצים הוא חידוש שהרי מאוס הוא ובדילי אינשי ממגעו, ובלא שהתורה הייתה אוסרת ג"כ לא היו נוגעים בהם. ולכאורה קשה שהרי אין איסור ליגע בשרצים, אלא הנוגע בהם יש לו דינים. ומשמע מרש"י שעיקר רצון התורה שלא יטמאו, וצ"ע, עכ"ד.​

---

[1] וצריך תלמוד אם אפשר לפרש שכיון שזה יביא לעונש, גם את הטומאה עצמה לא לומדים, וכן משמע מלשון הספרי. ומכל מקום לכאורה לא מיושב בזה הקו', ועי' קוב"ש (קידושין אות ט"ז), והביא שם שהמלבי"ם בשם הגר"א גורס אחרץ בספרי, ולפי זה ל"ק.

[2] ויש לדון אליבא דאמת לעניין הקל הקל תחילה, האם כשיש פיקוח נפש עדיף שמי שנכנס חלקו לאהל המת הוא יכנס לבית המקדש, ולא מי שנכנס כולו לאהל.​