יל"ע בכל ספק מה גדרו, שהרי בכל ספק יש שני צדדים, והתורה הדריכה את האדם כמו איזה צד להתנהג, וכשנוהג לפי צד אחד לכאו' אינו נוהג כמו האמת המוחלטת כיון שבמציאות יש גם צד שני, וא"כ אין הכרח שצד זה הוא הצד האמיתי.
אך באמת, כאשר נדון כל צד לעצמו, הלא לפי צד זה הוא אמת, ורק כאשר במציאות לפנינו מצטרפים ב' הצדדים, וממילא בהסתכלות האדם אין פה אמת מוחלטת בכל צד.
ולפ"ז יל"ע כאשר התורה מדריכה לסמוך על צד אחד, האם הוא לסמוך עליו כמו שהוא מופיע במציאות לפנינו [ובעצם התורה מדריכה לא לסמוך על אמיתות מוחלטת], או שסמכו עליו כמי שהוא בפנ"ע, ואמרו לסמוך עליו כאילו הוא אמת.
ומסברא נראה כהצד השני, דלכאו' מהיכ"ת לסמוך על צד שהוא לא אמיתי, הלא אולי הצד השני הוא האמיתי, ונמצא זה פוגע באיסור, ועל כרחך שסמכו על הצד השני שהוא הנכון, ועל כן אינו צריך לחשוש לצד הראשון. ועל אף, שבמציאות לפנינו הצד השני שווה ברמת אמיתותו לצד הראשון, מ"מ התורה לא אמרה לסמוך עליו כמו שהוא לפנינו, אלא לסמוך עליו כאילו הוא בפנ"ע, ועל כן אינו צריך לחשוש לצד שני, שהרי לפי הצד שהוא נוקט הצד השני לא קיים.
אך באמת, כאשר נדון כל צד לעצמו, הלא לפי צד זה הוא אמת, ורק כאשר במציאות לפנינו מצטרפים ב' הצדדים, וממילא בהסתכלות האדם אין פה אמת מוחלטת בכל צד.
ולפ"ז יל"ע כאשר התורה מדריכה לסמוך על צד אחד, האם הוא לסמוך עליו כמו שהוא מופיע במציאות לפנינו [ובעצם התורה מדריכה לא לסמוך על אמיתות מוחלטת], או שסמכו עליו כמי שהוא בפנ"ע, ואמרו לסמוך עליו כאילו הוא אמת.
ומסברא נראה כהצד השני, דלכאו' מהיכ"ת לסמוך על צד שהוא לא אמיתי, הלא אולי הצד השני הוא האמיתי, ונמצא זה פוגע באיסור, ועל כרחך שסמכו על הצד השני שהוא הנכון, ועל כן אינו צריך לחשוש לצד הראשון. ועל אף, שבמציאות לפנינו הצד השני שווה ברמת אמיתותו לצד הראשון, מ"מ התורה לא אמרה לסמוך עליו כמו שהוא לפנינו, אלא לסמוך עליו כאילו הוא בפנ"ע, ועל כן אינו צריך לחשוש לצד שני, שהרי לפי הצד שהוא נוקט הצד השני לא קיים.