חשוון ג' חשוון - יומא דהילולא של מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

עם בואו למצרים ביקש מרן להעמיד את הדת על תילה. לדאבון לב גילה כי אחד השוחטים אינו יודע את מלאכתו ומאכיל את ישראל נבלות וטריפות, רחמנא ליצלן. מרן עמד בפרץ וקבע כי יש לפטר את השוחט לאלתר, אך הלה סירב לקבל את הגזירה ושלח בריון גוי כדי לרצוח את רבנו. רק בנס נחלץ רבנו מנחת זרועו. הגוי הגיע עם מי אש לפתח בית הכנסת, וכשיצא אליו אחד המתפללים סבור היה שמדובר ברב, ומיהר לשפוך עליו את החומר. האיש הספיק להטות את ראשו, וכך נכווה רק בחצי פנים, אילו היה זה מרן, שיושב כל היום ולומד, אי אפשר לשער מה היה קורה…

מעניין כי סופו של השוחט הסורר לא אחר לבוא. הוא עלה ארצה וניסה לפרסם את עצמו כשוחט, אך כששמעו על טיבו, דחו אותו ממינוי זה, והלה הלך ונעשה שומר בכפר. באחד הימים הגיעו פורעים ורצחו אותו.

עם כל הטרדות והצרות שסבבו את ראשו, הגה מרן בתורתו יומם ולילה, כאשר כל מעייניו נתונים תמיד ללימוד התורה הקדושה.

בספר "יביע אומר" (חלק יא בהקדמה) מובאות תשובות שהעלה רבינו על הכתב בשנים תש"ז-תש"ח, בעת שהותו בקהיר שבמצרים. בגאונותו כתב תשובות ארוכות ומפורטות, אך בהקדמת הדברים הוא מתנצל בפני הקורא ומתחנן שלא ידוּנוֹ לחובה, היות וכתב את ראיותיו ומסקנותיו בעזרת מעט הספרים שעמדו לרשותו במצרים.

בהיותו בארץ הקודש, היה מרן מכתת את רגליו מספריה לספריה, ומעיין באינספור שו"תים, כדי להעמיד את ההלכה על בוריה. עמל זה הוא שעמד לו גם בשהותו בארץ ניכר. כל התורה עליה שקד, היתה שמורה בראשו כמונחת בקופסא. (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי בועז עובדיה הי"ו: זכיתי במשך כמה שנים לעבוד בביתו של מרן הגר"ע יוסף זיע"א – עבודות חשמל, אינסטלציה וכו'. באחד הימים כשבאתי להרכיב למרן את הכיור במטבח הבית, הוצרכתי לקדוח במקדחה בקירות המטבח ע"מ להתקין את הכיור, וכמובן שנעשה רעש למספר דקות, ושמעתי שהרב שטרית (שלמד חברותא עם מרן) לוחש למרן שהרעש מפריע להתרכז, ועל כן אולי מרן יאמר לי להפסיק ולבוא ביום אחר. אך מרן לא הגיב והמשיך בלימודו.

לאחר מספר דקות שוב פנה הרב שטרית למרן ואמר: "כבוד מרן, אולי נאמר לבועז שלא ירעיש ויבוא ביום אחר". לרב שטרית: "למה נפריע לו להתפרנס? אולי נלך אנחנו ללמוד במקום אחר?…

ואני כשומעי זאת, צמרמורת עברה בליבי לשמוע את מרן ולהבין את זהירותו במצוות של בין אדם לחבירו. ומאז נקשרה נפשי בנפשו (גיליון 'יביע אומר').

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי משה יוסף שליט"א, בנו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל: בשנת תשנ"ד, כשאמא הרבנית ע"ה חלתה ושכבה על ערש דוי, פנה אלי מרן אבא זיע"א וביקש ממני להתלוות אליו לקבריהם של רבי אפרים הכהן זצ"ל ורבי עזרא עטיה זצ"ל, להעתיר בתפילה בעבור האמא הרבנית ע"ה.

ואכן הגענו לציונם של הקדושים ואמרנו פרקי תהלים בבכי ובתחנונים. לאחר התפילה הניח אבא את ידיו על ציונו של ר' אפרים זצ"ל ואמר בקול בוכים: "ר' אפרים, בזכות החלום! ר' אפרים, בזכות החלום! ר' אפרים, בזכות החלום!"… כך ג' פעמים.

בדרכנו חזרה שאלתי את אבא: מה התכוונת כשאמרת 'בזכות החלום'? ואבא התחמק מלהשיב. לאחר שהפצרתי בו שוב ושוב, הסכים לגלות את סודו, וכך אמר לי:

אתה יודע שבהיותי צעיר הייתי נוהג להקביל פניהם של רבי אפרים הכהן ורבי עזרא עטייה בכל חג ולהתברך מהם. והנה בשנה אחת הם הקדימו לבוא אלי לביקור חג בטרם הספקתי להגיע אליהם. שאלתי אותם מדוע טרחו להגיע אלי, והרי אני הוא זה שצריך להקדים ולבא אליהם. ור' אפרים השיב לי: "זה בגלל החלום".

שאלתי: איזה חלום? ור' אפרים סיפר לי: "אתמול חלמתי שאני נמצא בבית דין של מעלה, וכולם יושבים שם, צדיקים וגדולים ונהנים מזיו השכינה, וחכם עובדיה יושב מעל כולם. ושאלתי מדוע חכם עובדיה מעל כולם, והשיבו לי, זה בגלל זכות הרבים שיש לו, ואין לאף אחד זכויות כאלה". לכן ביקשתי שבזכות החלום הקב"ה ישלח רפואה שלמה לאמא הרבנית ע"ה – סיים מרן את סיפורו. (יביע אומר)

 

[אחד יחיד]

סיפר מנהל סמינר: ערכנו לבנות הסמינר 'שבת מחנה'. כששבנו במוצאי שבת למגדל העמק, עמדו לרשות התלמידות אוטובוסים שאמורים היו להחזירן לביתן. אלא שאחת הבנות גרה במושב מסוים בצפון, ונהגי האוטובוס הודיעו שאינם מוכנים להרחיק לכת עד לאותו מושב.

אמרתי לרעייתי – ממשיך המנהל לספר – שבוודאי לא ניתן לתלמידה לשוב לביתה בשעה כה מאוחרת לבדה, ולכן ניקח אותה עמנו ברכבנו הפרטי עד לביתה. נסענו אפוא למושב ההוא, וכבר בכניסה למושב הבחנתי באדם בעל חזות חילונית מוצהרת שישב בספסל שבצד הכביש. לפתע מבקשת התלמידה לרדת, ולתדהמתנו ניגשה לאותו חילוני, והלה קיבל אותה בחום ובלבביות… היא הבחינה בפליאתנו, והודיעה: "זה אבא שלי…".

יצאתי מהרכב כדי לשבח את האבא על שזכה לכזו בת מופלאה. עמדתי לשאול אותו, איך ובמה זכה לכזו בת, אך לפתע פונה אלי האיש בעצמו: "אתה בטח תמה ומשתומם, כיצד זכיתי לכזו ילדה צדקת, ובכן קודם כל ברצוני לספר לך שיש לי עוד שני בנים צדיקים, עוסקים בתורה יומם ולילה, וכעת אספר לך כיצד הכל התחיל:

"נולדתי באחד הקיבוצים, במשפחה חילונית לגמרי, ועד היום הזה נשארתי רחוק מיהדות, אך אני חש כבוד והערכה לגדולי תורה וצדיקים. לפרנסתי אני עוסק בחקלאות, ויש לי שדה רחבת ידיים כאן במושב.

"באחד הימים ישבתי לנוח בשדה, ופתאום הבחנתי במסוק שעומד לבצע נחיתה בתוך השדה שלי… הייתי אחוז בתדהמה, מה עושה כאן המסוק הזה? אך כשנחת ונפתחה הדלת, ברגע שהצלחתי לזהות את הדמות שיצאה מהמסוק, עמדתי להתעלף בו במקום!… היה זה מרן הרב עובדיה יוסף! הוא יצא מהמסוק, לבוש בגלימת ההוד שלו, והיה נראה שאינו חש בטוב.

"מיהרתי להביא לו מים וכסא, והוא הודה לי מקרב לב, והתנצל על שהוצרך לנחות דווקא כאן, בהסבירו כי נתקף לפתע בסחרחורת עזה והיה מוכרח לעשות אתנחתא. כמובן אמרתי לו שזכות גדולה היא לי שהרב נוחת כאן בשדה שלי.

לאחר שנרגע מעט, העזתי לשאול אותו: במה זכיתי שהרב יגיע לכאן? הרב השיב לי: "אני נוסע מעיר לעיר כדי לדבר על ליבם של הורים יקרים שבניהם לומדים בבתי ספר חילוניים, ואפילו לומר פסוק 'שמע ישראל' אינם יודעים. כדי לדאוג לדור העתיד, אני הולך ומתחנן בפני אותם הורים: חוסו על נפש ילדיכם, העניקו להם חינוך יהודי תורני!

הצעתי לרב להיכנס לביתי, לטעום דבר מה ולנוח, אך הוא סירב, ואמר שעליו לנחות בעוד שלוש תחנות ברחבי הארץ, מחמת חרדתו לחינוך ילדי ישראל. וכאן, הרב עובדיה לחץ בשתי ידיו את ידי בחום, ואמר לי בנימה של חיבה: "ידידי ואהובי, הינך רואה כיצד איני חש בטוב, וממשיך מתוך מסירות נפש לזעוק בפני ההורים אודות מצב ילדיהם…" – דמעות רותחות זלגו מעיני הרב ונטפו על ידי, והוא המשיך: "ראה נא בני היקר. לא לחינם סיבב הקב"ה שאני אנחת דווקא אצלך, אנא ואנא רשום את בניך למוסדות תורניים. אני מבטיח לך שלא תצטער, אלא אדרבה, הדבר יוסיף לך ברכה ושמחה.

נרגש ונפעם אני מביט ברב עובדיה שעומד ומתחנן אלי. לבי נשבה בקסמו וגם מעיני החלו לנשור דמעות. הבטחתי לו: כבוד הרב, אעשה כדבריך.

וכך אכן עשיתי. העברתי את שני בני ואת בתי למוסדות תורה. כיום אני מודה למרן הרב עובדיה ששכנע אותי להכניס את ילדי לבתי ספר תורניים, וברכת הצדיק התקיימה בי במלואה – מפטיר החקלאי כשעיניו מצועפות בדוק של דמעות. "אמנם אני עצמי עדיין לא זכיתי לשנות את דרכי, אך מילדי הצדיקים אני רווה המון נחת!" (יביע אומר)

 

[אחד יחיד]

את הסיפור הבא סיפר הרב צבי חקק, המשב"ק של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל במשך שנים רבות. הוא מקדים ואומר, כי ידוע לו שיש שיתקשו להאמין – "אולם אני הייתי שם, ובמו עיני ראיתי ושמעתי".

מרן זצ"ל היה מקפיד לברך בקביעות על בשמים בשבת, כדי להשלים מאה ברכות בכל יום. הוא היה מחשב זאת בכל יום ויום בשימת לב מרובה, אומר בקול את חשבון הברכות וטורח להשלים את החסר. בכל שבת היה מברך על "עצי בשמים", "עשבי בשמים", "מיני בשמים", ו"הנותן ריח טוב בפירות".

עבור זאת היה מבקש מרן שידאגו עבורו לענפים מהצמח המוכר "נענע מנטה" – מאחר שריחה עז ומורגש ביותר, ולצורך זה נטעו בני המשפחה שתילים מצמח זה באדניות שבמרפסת הבית.

לפני שנים אחדות, באחד מערבי השבת, בעיצומו של החורף, קרא הרב לבנו הרב משה שליט"א כשעה לפני כניסת השבת וביקש ממנו: "צא והבא לי מנטה לברכה". כידוע צמח המנטה עדין מאוד ובימות החורף הוא מתקשה לשרוד. הרב משה יצא לחפש ולא מצא ולו גם ענף אחד. לאחר מספר דקות פנה אליו מרן שוב וביקש ממנו "צא והבא לי מנטה לברכה". הרב משה יצא ושוב חזר עם תשובה שלילית. לאחר דקות מבקש מרן בפעם השלישית את המנטה. הרב משה עמל במשך דקות ארוכות לחפש אך שוב התשובה היתה שלילית.

"מרן פנה אלי", מספר הרב חקק, "וביקש את אותה הבקשה. יצאתי וחיפשתי שוב ושוב מכל כיוון ולא מצאתי. גם אני נשלחתי פעם נוספת, חיפשתי ביסודיות, אך לא מצאתי זכר לצמח זה. חזרתי למרן ואמרתי לו: כבוד הרב, גם הרב משה וגם אני חיפשנו מכל כיוון אפשרי. אין מנטה.

"מרן הרהר שניה אחת, ואמר לי: 'צא עכשיו ותביא מנטה. עכשיו יש מנטה'.

"יצאתי החוצה, והנה באמצע האדנית מתנוסס לו צמח מנטה לתפארת. והיה זה לפלא".

ואכן כך מובא ב'אור החיים' הקדוש פרשת בשלח, שניתנה רשות לצדיקים לשלוט על הטבע, וז"ל ה'אור החיים': "תנאי הוא שהתנה הקב"ה על כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ולעמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם. וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא. ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים, בשמש וירח, שלטו עליהם צדיקים יחידים".

(להתעדן באהבתך, פרשת בהר)

 

[אחד יחיד]

זכורני שכשהייתי ילד, אבי זצ"ל חזר מהתפילה בליל שבת, אמרה לו אמי: "הוצאתי את המרק להאכיל הילדים, וראיתי שהוא אדום הרבה, חוששני שמא לא הכשרתי עדיין את העוף ובטעות בישלתיו", אמר לה אבי: "נו, לא נאכל את המרק ונכשיר הכלים". אמרה לו אמי: "אבל יש בעיה: הרי בכל ערב שבת היתה באה אשה עניה משכונת הבוכרים, והייתי נותנת לה שני כנפיים וגם היום היתה, ומה נעשה עכשיו?".

אבי זצ"ל, כששמע הדבר – חוורו פניו, עד שהוצרך לישב על הכסא. מה נעשה עכשיו? הרי לא ידוע היכן ביתה, ואיך נחפשנה?

ירד אבי לבית רבי צבי פסח פראנק לדון בשאלה, ואמר: "אין לי שום עצה איך אפשר להכשירו, אבל אולי ילך לרבי עובדיה יוסף, אולי ימצא איזה צד היתר בדבר?".

ירד אבי לבית רבינו עובדיה יוסף, והיה אז באמצע סעודת שבת. ניסה רבינו לברר אם אמי מניחה את העוף כשרותחים המים או לפני כן, השיב אבא זצ"ל: "נראה לי שבתחילה מניחה העוף, ושופכת עליו מים ומעמידה על האש".

אמר רבינו: "אין כאן צד היתר!". התפרץ אבי בבכי: "מה אעשה? הרי לאשה העניה יש שני כנפיים מעוף זה!"

אמר לו: "אתם יודעים היכן גרה?" ענה לו אבי: "אשתי אמרה לי שגרה בשכונת הבוכרים, אבל איני יודע היכן!".

חשב הרב כמה דקות ואמר: "אם אתם תלכו לבוכרים מי יסתכל עליכם? מלבד מה שעכשיו כולם יושבים בסעודת שבת, אני אלך עמכם ויתכן שנמצא מישהו, וכשיראו אותי ואני אבקש לחפשה – אני בטוח שבס"ד נמצא אותה!".

רבינו בירך ברכת המזון, עזב את בני ביתו וביחד עם אבי הלך לשכונת הבוכרים.

בדרך אמר לאבי: "יתפלל כבודו שנמצא מהר, כי יש לי שיעור ב'פורת יוסף', ולא אוכל לעכב את השומעים".

כשהגיעו לשכונת הבוכרים, ראה רבינו אשה יוצאת מחצרה, שאלה: "היכן גרה העניה?", אמרה: "הרבה עניות יש כאן בשכונה!", אבל לאט לאט התאספו כמה אנשים, וכשאבי תיאר קצת את אופי העניה מיד צצו כמה שמות. הלכו לבית אחד ורבינו עם אבי דפקו על דלתה, ומאחוריהם קבוצה של אנשים.

האשה כבר ישנה, ונשמע מאחורי הדלת: "מי זה?". אמר: "עובדיה יוסף!". מיהרה לפתוח הדלת, ונבהלה בראותה את רבינו וקבוצת אנשים מאחריו. שאלה: "מה קרה?".

אמר לה רבינו: "אשתו של איש זה נתנה לך היום שתי כנפיים, והן אסורות באכילה!".

אמרה: "ב"ה שהרב הודיע לי! הנחתי אותם בחמין למחר!"

הסתובב רבינו לאבי (שלא הכירו), ואמר: "'צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה לידם', כנראה שכבודו צדיק…". (רבי יחיאל מיכל שטרן)

 

[אחד יחיד]

היה מקרה של מורה שלא הצליח בתפקידו, וכמה שניסו לסייע לו לא עלתה בידם, כי לא היה שייך להיות מורה. ההנהלה פיטרה אותו ע"פ פסקו של רבינו. אחד מבני המשפחה בא לרבינו, בטענה שאותו מורה יש לו משפחה מרובת ילדים, ואיך אפשר לקטוע לו הפרנסה? השיב רבינו: "ובכן, מה אתה רוצה 'שאאכילהו ילדים'?". ובכל זאת רבינו סידר לו עבודה בהשגחה באחד המפעלים. (רבי יחיאל מיכל שטרן)

 

[אחד יחיד]

בעבר סידרתי בחור בישיבה ספרדית, וביקשו סכום כסף חודשי, ומאחר וידעתי שהורי הבחור, אם יצטרכו לשלם כסף, לא ישלחו לישיבה, כי עצם הדבר לשלוח אותו לישיבה היה נגד רוחם, ורצו שהבחור ילך ללמוד מקצוע לפרנס עצמו – החלטתי ליטול על עצמי את העול הכספי, וכך עשיתי הרבה זמן, עד שהגיע מצב שהרגשתי שאינני יכול לעמוד בזה, ומשום מה הפסקתי לשלוח הכסף, ולא פחות ולא יותר קיבלתי מכתב מאותה ישיבה, שאם לא אשלם את הכסף 'ישלחו אותו הביתה', לא ידעתי מה אעשה…

במקרה, פגשתי את רבינו, הצעתי לו עיסקא: מאחר והבחור הוא מצטיין ממש, ועתיד לגדולות, אם כך נעשה חצי חצי, חצי אני אשלם וחצי רבינו ישלם.

אמר לי: "מה פתאום? למה שהישיבה לא תשלם הכל?", ושאל אותי אם יש לי טלפון שלהם. אמרתי שכן. ביקש שאחייג מספר מסויים (לאחד מלשכתו), וכשחייגתי וההוא ענה לי, לקח את הטלפון ואמר לו: "תתקשר להנהלת הישיבה ואמור להם, שאוי להם אם בגלל כסף ישלחו את הבחור מהישיבה!".

וכך נגמרה העיסקא. (רבי יחיאל מיכל שטרן)

 

[אחד יחיד]

הרבנית מרת מרגלית ע"ה, אשת חבר למרן הגאון רבי עובדיה יוסף, שהיום מציינים את יום השנה הרביעי להסתלקותו, תמכה במרן בכל עוז ותעצומות. היא תמכה בו ברוחניות ובגשמיות, והיתה ערה וקשובה לכל צרכיו, גם בלא שהזכיר דבר בפיו. תמיד היתה חושבת בינה לבין עצמה, מה תוכל עוד לעשות על מנת להיטיב עם בעלה הדגול.

כך, כאשר הבחינה שמרן מחבב את ברכת הבשמים, וכי הוא מקפיד בכל יום לברך ארבע ברכות, "עצי בשמים", "עשבי בשמים", "מיני בשמים" ו"הנותן ריח טוב בפירות", על מנת להשלים מנין מאה ברכות בכל יום, החליטה לספק לו את מבוקשו על הצד הטוב ביותר.

באדניות שבמרפסת הבית, שתלה הרבנית שתילי בשמים רעננים, ובאופן קבע היתה מטפחת אותם ומשקה אותם, כמידת הצורך. בכל יום היתה קוטפת כמה עלי בשמים, לברכת "עצי" ו"עשבי", ומגישה לפני מרן, שיברך וישאף את ריח הניחוח. כך נמשך הדבר במשך שנים, עד שהרבנית הסתלקה לבית עולמה. בתקופת האבל, ובימים שלאחר מכן, לא היה מי שיטפל בשתילי הבשמים שבאדניות. שוב לא השקתה ידה האוהבת של הרבנית את הצמחים, והם קמלו ויבשו לאיטם.

צער גדול נצטער מרן בפטירת הרבנית. וגם כל בני המשפחה התהלכו אפופי יגון וצער. ומתוך החלל העצום שנפער בהסתלקותה, נשתכח מבני הבית ענין הבשמים. מחמת הצער, לא שם איש את ליבו לבשמים שבאדניות. והנה, ביום מן הימים, בשעת בוקר מוקדמת, מתייצב בפתח ביתו של מרן, אחד מדיירי הבנין הסמוך, מנשה שמו, גנן במקצועו. מנשה היה נראה מבוהל למדי, נרעש ונרגש, ואיש לא הבין מדוע. "אני חייב להיכנס למרן", אמר, "אני מוכרח למסור לו דבר מה".

וכך סיפר מנשה למרן, כאשר נכנס אל חדרו: "הלילה, בחלומי, הופיעה הרבנית מרגלית ע"ה. היא אמרה לי: 'קום ולך את ביתו של מרן, ותטפל בשיחי הבשמים שבאדניות! עליך לדאוג למרן, שיוכל לברך מאה ברכות בכל יום! עליך לטפח את שיחי הבשמים!'" "בתחילה סברתי כי 'חלומות שוא ידברו', ולא ייחסתי משמעות רבה לדברי החלום", אמר מנשה, "אולם החלום חזר ונשנה, והבנתי כי חלום אמת הוא".

"הנני! באתי לטפל בשיחי הבשמים! מוכן ומזומן הנני, לעשות ככל שיידרש", סיים את דבריו בהתרגשות. ואכן, מנשה זכה לטפח את הצמחים שבאדניות, ומרן זכה לשוב ולברך בכל יום את ברכות הבשמים.

את המעשה הזה סיפר מרן עצמו, בהספידו את רעייתו הרבנית, כאשר מכך הוכיח שהיתה צדיקה גמורה, כי הנה, גם אחר פטירתה, השקיפה מן השמים ושמה עינה על בעלה, שיזכה להשלים מנין מאה ברכות בכל יום…



(מתוך 'סיפורים מבית אבא', באדיבות 'הידברות').

 

[חזון עובדיה]

ראש ישיבת "אור החיים" וחבר מועצת חכמי התורה, הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א, שימש פעמים רבות כמוהל בבית מדרשו של מרן כאשר מרן היה יושב ומשמש כסנדק, באחד מימי החורף הקרים הרב אלבז הכין את כלי המילה וציפה לבואו של מרן לשבת על כסא הסנדק, רגע לפני תחילת הברית ביקש מרן מהרב אלבז שייגש אליו ואמר לו: "לך אל הברז ורחץ את ידיך במים חמים במשך כמה רגעים".
כשתמה הרב אלבז שליט"א לשמע הבקשה, הסביר לו מרן שמזג האויר קר וכפות ידיו קרות, והתינוק יחוש צער נוסף על צער המילה, לכן ביקש שיחמם את ידיו תחילה, ורק אז יאחז בתינוק, עד כדי כך הגיעה דאגתו אפילו לתינוק בן יומו..
ואם זה לא רגישות..