חשוון ט"ז חשוון - יומא דהילולא של הרב שך זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

דוגמה נוספת לאצילות המידות של הרב שך ניתן למצוא במעשה הבא:

מעשה היה במשפחה של גרי צדק, שעלו ארצה מאמריקה, מאחר ובתם סבלה רבות בבית הספר מהצקות חוזרות ונשנות בשל מוצאה. גם כאשר עלו לישראל התגלה סוד מוצאם, ושוב חזר המעשה על עצמו: בבית הספר, בין החברות – החלו לועגים לילדה, אשר יום אחד הודיעה נחרצות כי לא תשוב עוד לפקוד את בית הספר.

בשלב מסוים, הציע אי-מי להורים חסרי האונים כי יפנו עם בתם אל הרב שך. אולי יוכל לדבר על ליבה ולשדל אותה כי תשנה את החלטתה. ההצעה התקבלה על דעתם של ההורים, ולאחר שהתקבלה הסכמתו של הרב שך – הגיעו עם בתם אל ביתו.

כאשר נכנסה הילדה אל חדרו של רבינו, כולה נרגשת ונרעשת, פנה אליה ברוך ואמר לה: "בתי, היודעת את מי אני?", "כן!", השיבה הילדה קצרות. "הרב שך!", השיב גדול הדור: "נכון אמרת. אבל אני רוצה לספר לך משהו. דעי, כי גם אני גר!"

"אתם גרים?!" השתוממה הילדה, אולם הרב שך הנהן בראשו, מיהר לשלוף מן הארון חומש, והציג בפני הילדה את הפסוק (דברים י', י"ט): "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". "רואה את?", הטעים הרב שך, "כל היהודים קרויים גרים, ואני בכללם!". הדברים פעלו הפשוטים את פעולתם הברוכה, והילדה ניאותה לשוב את ספסל הלימודים.

ומסר חשוב ניתן ללמוד מהאופן בו בחר הרב שך לעודד את רוחה של הילדה הקטנה: הוא לא ניסה להסביר לה כי עליה 'להתעלם' מההצקות החוזרות ונשנות, הוא גם לא ניסה להציג כביכול הקושי אינו קיים, הוא רק עשה דבר אחד: הוא רומם אותה! הוא החשיב אותה, ולימד אותה באמת כי מעלתה אינה פחותה ממעלתן של חברותיה! (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

וכך סיפר תלמידו של רבינו, רבי אברהם יצחק קוק שליט"א, כי פעם פגש בעל 'יאכטה' [ספינה קטנה], באותה סביבה אליה נוהג היה רבינו בעת זקנתו להגיע מפעם בפעם בכדי לשאוף אויר צח לצורך בריאותו, ובה כיהן ברבנות הרב רוזנטל זצ"ל, חותנו של הרב קוק להבחל"ח.

לפליאתו של הרב קוק – דיבר אותו בעל 'יאכטה' בהערצה רבה על רבינו, וזאת חרף העובדה שלא ניתן היה למצוא כל בסיס לקשר או שייכות כלשהי בין אותו יורד ים לבין גדול הדור אשר ראשו בשמים.

האם הנך מכיר את הרב שך, שאתה שח אודותיו בהערצה רבה כל-כך?" – שאל רבי אברהם יצחק קוק, ובעל ה'יאכטה' הנהן בראשו בהתלהבות וציין: "ודאי שאני מכירו! הלא הוא היה ממש ידיד שלי!"…

"מה לך ולרב שך?" – הוסיף הרב קוק ושאל, ובעל ה'יאכטה' פתח וסיפר:

"באחד הימים, כאשר עבר כאן הרב שך – ניגשתי אליו וביקשתי את ברכתו. לשאלתו, סיפרתי כי אני בעל 'יאכטה' המפליג בים לעיתים קרובות, וכתגובה – נענה הרב שך ואמר לי:

"הפלא ופלא! הרי אתה נמצא הרבה בים – שהוא מקום טהור כל-כך, מעליך פרושים השמים הנהדרים ואתה מוקף כולך במים, בודאי יכול אתה להתפעל מיפי הבריאה בה ניתן לראות בחוש את קיומו של בורא לעולם!'…

"הקשבתי לדבריו של הרב שך, התבוננתי בהם, ומהר מאד הבנתי שהוא צודק לגמרי. מאז, בכל פעם בה אני מפליג את הים – אני מרגיש קרבה מיוחדת לה' אשר במציאותו ניתן להכיר ביתר שאת במרחבי הטבע האינסופיים, ואף זכיתי להתקרב לשמירת התורה והמצוות – כאשר כל זאת נזקף לזכות אותה שיחה שניהלתי עם הצדיק!"…

אכן כן. מי שרק פוקח את עיניו ומתבונן, מי שאינו מנסה בכח להתעלם מההוכחות הברורות לקיומו של מנהיג לבירה – אינו יכול שלא לראות אמונה בחוש על כל צעד ושעל, ואפילו בציוריהם של בעלי החיים המופיעים בסוך החומר או בהפלגה פשוטה בים הגדול… (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

עומדים אנו בזמן קשה מחד גיסא, ובזמן גדול מאידך גיסא, שנזדמנו שני ימי ההילולא דהנהו תרי אריוותא, סמוכים זה לזה, דמרן החזו"א זיע"א ודמרן רבינו הגדול זיע"א. ואכן, כמו ש"במותם לא נפרדו" גם "בחייהם לא נפרדו", קשר של קיימא, גבוה מעל גבוה, שרר ביניהם. וראינו להביא כאן מהמובא בתולדותיהם אודות הקשר בין שני עמודי ארצנו הקדושה, ויה"ר שנזכה לנצל ימים אלו לשמוע ללמוד ולקיים מאורחות חייהם, ובתפילה שיגיעו מעשינו למעשי רבותינו.

(מספר "מרן הרב שך" פרק כ"ד): בהערכה מופלגת התייחס מרן החזו"א, לשבח תורתו ומעלת אישיותו של מרן זצ"ל, כפי שהדברים באו לידי ביטוי בכמה וכמה גילויים שיצאו מפיו ומפי כתבו של החזו"א.

כאשר מרן זצ"ל היה נכנס אל הקודש פנימה לשוחח עם החזו"א, היה החזו"א קם מפניו. פעם אחת הרהיב עוז התלמיד שלמד בחברותא עם החזו"א (הרב ישראל זינגר, חתנו של רבי ראובן טרופ זצ"ל), והוא פנה אל רבו ושאל: "מדוע רבינו קם דוקא מלפניו?", מרן החזו"א נענה ואמר: "כיון שהוא לומד תורה לשמה!".

באחד הימים כאשר המתינו רבים בפתח מעונו של החזון איש, יצאה לפתע הרבנית ע"ה ושאלה את העומדים שם: "האם ר' לייזר שך הגיע?", הם השיבו בלאו, ואז ביקשה הרבנית שמישהו יעמוד בחלון ויראה מרחוק מתי הוא מגיע, ויודיע לה מיד כשיראה אותו. נענה אחד הממתינים ועשה כבקשתה, כשראה מהחלון את מרן זצ"ל מגיע ממרחק, מהר רץ להודיע לרבנית ע"ה. לפתע יצא מרן החזו"א זצ"ל במהירות מחדרו, צעד את המסדרון ועבר את מפתן הבית, חצה את החצר ויצא לרחוב כדי לקבל את פניו של מרן זצ"ל, שהיה אז עדין בשנות צעירותו. מרן החזו"א אף עבר את הכביש וכשהגיע למרן זצ"ל תמך ידו בידו, וכך קיבלו והכניסו לביתו שלוב זרוע. ושניהם יצאו יחדיו תומכים זה את זה, ומרן החזו"א המשיך ללוותו עד מעבר לכביש, ויהי לפלא. (מפי רבי דב ויינטרוב).

בהזדמנות אחרת יצא החזו"א ללוות את מרן זצ"ל, לאחר שביקר במעונו ושוחח עמו בדברי תורה, וכאשר חזר ונכנס אל הבית התבטא באזני ה"חברותא" התבטאות נדירה ביותר: "כעת ליוויתי ספר תורה חי!".

במקרה אחר יצא החזו"א ללוות את מרן זצ"ל, כעבור רגע נראה ה"חזון איש" שב לחדרו, נוטל כסות מזדמנת ומכסה בה את הראש ואץ החוצה. התברר שבאותה שעה ירדו גשמים, החזון איש בראותו שיבצר ממנו להמשיך ללוות את מרן זצ"ל. מיהר לכסות את ראשו כדי שיתאפשר לו להמשיך בכך. עד כדי כך חרד החזון איש לכבוד התורה של מרן זצ"ל (מפי אאמו"ר מרן הגאון רמ"צ ברגמן שליט"א, שהיה עד למעשה עוד טרם היה לחתנו של מרן זצ"ל).

(מספר "שמושה של תורה"): סיפר ת"ח אחד: באחד מימי חול המועד פסח, כאשר עלה מרן זצ"ל אל מעונו של רבנו הגאב"ד דפונוביז' זצ"ל בביקור חג, נסבה שם השיחה אודות ענין "קו התאריך", שכידוע נחלקו בזה בשעתו גדולי הדור, כאשר עם גלותם של בני ישיבת "מיר" לשנחאי, התעוררה השאלה אימתי חל יום הכפורים ביפן הרחוקה. תוך כדי השיחה העיר אחד הנוכחים, כי בענין זה הרי רוב הדיעות היו שלא כפסקו של רבינו החזון איש זצ"ל, מיד הגיב מרן זצ"ל בחומרה ואמר: "במקום שהחזון איש פוסק – אין שום רוב שבעולם חשוב כנגדו, כי אף אחד הוא לאו בר פלוגתיה. הפסק של החזון איש הוא הוא הדין, ואין כאן שום שייכות של רוב ומיעוט במקום שהורה החזון איש, הלכה כמותו בכל מקום".

מרן זצ"ל, ראה ברבינו החזון איש זצ"ל דמות של "מרא דאתרא" בכל הקשור להכרעות הלכתיות, כפי שהתבטא פעם בפני קהל ועדה בנוגע לדיני מקווה. אף לת"ח אחד שביקש לשמוע דעת מרן זצ"ל, כיצד להתנהג בהלכה בדברים שאין בהם מסורת אבות, השיב מרן זצ"ל במכתב: "… ובאם יש מחלוקת בהלכה שאין בזה מסורת האבות, יש לנהוג כפי שפוסק הגדול בתורה יותר, וזה אפשר לדעת מי הוא הגדול ביותר, כמו כאן בארץ, יש להתנהג בהרבה דברים על מה שיש פסקי החזון איש זצ"ל…". כך גם השיב מרן זצ"ל בדבר השתמשות בחשמל בשבת: "… אף שבמקום מגורו משתמשים, פשוט שאין להסתכל על הסביבה ואין לך עוון יותר מחילול השם, וכבר הורה זקן בעל החזון איש זצ"ל, כידוע…"

בחיים חיותו של רבינו חזו"א זצ"ל, היה מרן זצ"ל נוהג לשטוח לפני החזו"א את ספקותיו כדת מה לעשות, כמו ששמענו מפי מרן רבנו זצ"ל, שאמר פעם בדברי הספר על רבינו הגרי"ז זצ"ל: "זוכרים אנו את מורנו החזון איש, שהיה חי בינינו וכל הדבר הקשה הבאנו אליו והוא הדריך והוביל אותנו בדרכי חיינו".

(מתוך עלון אבי עזרי תשע"ז)

 

[אחד יחיד]

לפני שנים רבות התגלה גידול בראשו של מרן הרב שך זצ"ל, דבר שכמובן גרם לאשפוזו בבית החולים למספר ימים לא מבוטל ולניתוח להסרתו. בעולם כולו נערכו תפילות רבות לרפואתו ולהצלחת הניתוח, ובחסדי השם הניתוח הצליח ומרן האריך ימים עשרות שנים לאחר הניתוח.

בזמן שהייתו בבית החולים צוות בית החולים נהג בו בכבוד רב, ודאג לכל מחסורו ולטיפול הטוב ביותר, אך בלטה במיוחד אחת מן האחיות בהתמסרותה למרן בכל דבר שהיה נזקק לו, והיתה נשארת מעבר לשעות עבודתה כדי לטפל ולדאוג לכל דבר שיזדקק לו. כאשר השתחרר מבית החולים אף נשאה אותה אחות את מזוודותיו אל הרכב, אשר המתין לו ביציאה מבית החולים.

כשנפרד הרב שך מצוות בית החולים והודה להם על טיפולם המסור, ניגשה אליו אותה אחות וביקשה שיתן לה ברכה, הרב שך השיב לה שיתן לה מתנה שתהיה לה ממנה תועלת מרובה לכל ימי חייה, ואף יאריך לה אותם… האחות עשתה אוזנה כאפרכסת לשמוע מה יאמר לה ראש הישיבה: "הבחנתי שאת מעשנת", אמר לה מרן זצ"ל, "דעי לך שכידוע העישון מזיק לבריאות, וזה ממש כך!", וכאן עמד רבינו ופירט לה את הסכנות בעישון במשך דקות ארוכות עד שהצליח לשכנעה שתחדול מכך, ובהבטחתה שתפסיק לעשן.

בתוך הרכב אמר הרב למלוויו: "אני חייב לאשה זו הכרת הטוב, והכרת הטוב הגדולה ביותר היא שאשכנע אותה לשמור תורה ומצוות, אך אני יודע שהיא לא תשמע לי, כשראיתי שהיא מעשנת, ברור הדבר שגם בשבת נוהגת כך, ואם הייתי מבקש ממנה לחדול מחילול שבת זה, לא היתה שומעת לי, אך ברגע ששכנעתי אותה להפסיק לעשן, הלא גרמתי לה טובה גדולה שלפחות לא תחלל שבת על ידי עישון, ואף אם לא תשמור שבת, חילול שבת אחד פחות – הלא הוא רווח עצום".

 

[אחד יחיד]

פעם הגיע אל רבינו תלמיד חכם מסוים, אשר נוהג היה לנסוע לחו"ל מפעם בפעם, בכדי לגייס כספים לטובת מוסד אשר הוא עומד בראשו, ושאלתו בפיו: היות וכעת הוא צריך להשיא את ביתו- האם מותר לו לקחת אחוזים מהתרומות, אשר הוא מגייס לטובת המוסד, כפי הנהוג בין השדרי"ם, או שמא אין זה מן הראוי שישליך את יהבו על דרך זו, המצמצמת לכאורה את כספי ההקדש, ומוטב שיבטח בקדוש ברוך הוא שישלח לו את עזרתו ממקום אחר?

תשובתו של רבינו היתה חיובית באופן חד משמעי. הוא אמנם סייג את דבריו והבהיר, כי אין כוונתו להתיר הפרשת ארבעים ותשע אחוזים מסכום התרומות לכיסו של המשולח… אולם סכום הגיוני של אחוזים- מותר בהחלט לקחת, ואף חובת השתדלות מחייבת את האדם לעשות זאת- בכדי שיוכל להשיא את צאצאיו בכבוד!

הרי לנו הנחיה ברורה: אמנם בודאי כוונותיו של אותו מרביץ תורה היו טהורות, אולם לגופו של ענין סבר רבינו כי אין בכך כדי לפטור אותו מחובת ההשתדלות בהשאת צאצאיו… אם נחוץ לו הכסף- הרי שעליו לקחתו, וכל שיקול שהוא, טהור ככל שיהיה- אינו יכול לעמוד במקרה מעין זה!

ואגב, אם עסקנו בנושא הנסיעות לחוץ לארץ לצורך גיוס כסף למוסדות התורה- הרי שכאן המקום לציין, כי רבינו סבר שגדרי ההשתדלות מחייבים כל ראש מוסד לצאת ולגייס כספים מעבר לים, בכדי שיוכל לקיים ולהחזיק את מוסדותיו, כאשר ל'בטחון' בנושא זה- אין כל מקום, וזאת משני טעמים:

האחד, משום שלא שייך ביטחון בנוגע לאחרים, והחזקת מוסד הרי כרוכה בתשלום משכורות לעובדים, ואספקת מזון לשוהים בין כתליו. ואילו הטעם השני הינו, משום שברוחניות אין שייך מקום להסתמך על 'ביטחון'… ברוחניות צריך האדם לעשות כל שביכולתו בכדי להרבות תורה, ואין הוא יכול לפטור את עצמו בטענה כי הינו בוטח בה' שיעשה את שלו…

דוגמא לדבר היה רבינו מביא מכל גדולי הדורות, אשר נטלו לא אחת את מקל הנדודים בידם, ויצאו למסעות נדודים מעבר לים- בכדי להחזיק את ישיבתם, כאשר מסעות אלו נמשכים לעיתים חודשים ארוכים. "אין ספק בכך שאותם גדולי תורה היו 'בעלי בטחון' במלוא מובן המילה, אולם למרות זאת- הם לא סברו כי די בבטחונם בכדי לפוטרם מלעשות כל אשר לאל ידם, בכדי להחזיק את מוסדותיהם להגדיל תורה ולהאדירה!"

ועוד היה מוסיף רבינו בשם דודו, מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שסיפר כי בטרם ניגש מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל לחבר את ספרו הנודע, ה'משנה ברורה' על שולחן ערוך 'אורח חיים', היה בדעתו לחבר פירוש על הירושלמי, כאשר יכולים אנו להניח בנקל, כי חיבור מעין זה בודאי היה מאיר את עיניהם של ישראל, בסוגיות העמוקות והסתומות שבתלמודא דבני מערבא, שהרי הסיבה העיקרית לכך שלימודו של התלמוד הזה אינו נפוץ כיום, הינה מחמת שטרם נערך עליו פירוש בהיר אשר יהא בו כדי לסבר את אזנם של אנשים מן השורה כמונו…

אכן, בסופו של דבר, כידוע, לא יצאה התוכנית אל הפועל…על שום מה ולמה? פשוט מאוד…

בתבונתו הבין הכהן הגדול מראדין, כי לא רבים יקפצו על חיבור מעין זה, העוסק בתלמוד שאינו נחלת הכל… מעתה, הוא חושש כי מי שיעסוק בהדפסתו ובהוצאתו של חיבור זה- עלול לפשוט את הרגל, וסבר כי אין זה נכון לצאת למשימה, ולו תהא חשובה מאין כמותה- במקום בו ישנו חשש כי הספר לא יהיה בר קיום מבחינה כלכלית!

ואכן, ראייתו של ה'חפץ חיים' למרחוק – הוכיחה את עצמה ברבות השנים… לימים, חיבר הרידב"ז זצ"ל מסלוצק חיבור על הירושלמי, כאשר מדפיס כלשהו מקבל על עצמו את המלאכה, אולם בסופו של דבר- פשט את הרגל וברח מפני נושיו, אחר שהתברר לו כי הביקוש הזעום אינו מאפשר לכסות את ההוצאות הרבות…

ואגב, כאשר היה רבינו מביא את המעשה הזה – היה מוסיף ולמד ממנו אודות צדקותו של רבינו החפץ חיים… שכן הנה, על אף התועלת הרוחנית שיכול היה החפץ חיים עצמו להפיק מיישום הרעיון, ולמרות השאיפות הרוחניות הכבירות שהיו תלויות בו, באשר אין לשער את זכותו של מי שהיה מעמיד ומקיים את לימוד הירושלמי על מכונו- החליט הכהן הגדול לגנוז את הרעיון כולו, וזאת בשל חששו מפני פגיעה כלכלית שעשויה להיגרם לאחר אם יצא הרעיון אל הפועל…

גם כאשר ניסו לטעון באוזניו של ה'חפץ חיים', ולהסביר כי גם אם יפשוט אי מי את הרגל בשל השקעתו בפרוייקט כה חשוב- אין ספק כי ישראל קדושים יעמדו לימינו ויסייעוהו, לא השתכנע ה'חפץ חיים'… "אין זו חכמה להיות צדיק על חשבון אחרים!"- הבהיר נחרצות…

וזה המקום להזכיר, כי גם ברבינו עצמו הוה עובדא מעין זה… היה זה לאחר פטירת הגאון הנודע רבי משה סוקולבסקי, בעל ה'אמרי משה', שהיה ראש ישיבת 'תורת חסד' שבבריסק- כאשר מרן הגרי"ז ביקש להפקיד בידי רבינו את ראשות הישיבה המעטירה, אולם מאחר ולא היה לישיבה בסיס כלכלי איתן שיאפשר את החזקתה- סירב רבינו להצעה, ונמנע מלקבל על עצמו את התפקיד הנכבד!

הרי לנו, כי אין ליטול סיכונים חסרי אחריות, ואין לפעול אפילו במילי דשמיא- בטרם ברור כיצד ניתן יהיה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית. אם נפעל לאור הדברים הללו, לאור ההוראה הברורה הזו מבית מדרשו של רבינו- אין ספק כי קשיים כלכליים רבים לא יצוצו מלכתחילה, והצורך להתמודד עמהם בשלב מאוחר יותר- יחסך מטבע הדברים…

ואמנם, כאשר הציגו מנהליו של מכון תורני מסויים, תכנית מסודרת ונרחבת לפרויקט גדול וחשוב- התעלם רבינו מהתוצאות הברוכות שעשויות היו להיות לפרויקט, או מגודל הזכות הכרוכה בו, וביקש לברר בראש ובראשונה כיצד בדעתם של המנהלים להתמודד עם הפן הכלכלי: "האם אתם ערוכים מבחינה פיננסית לפרויקט מעין זה? האם ערכתם חשבון הוצאות משוערות בצורה מסודרת?" – ברר רבינו, ומשהשיבו מנהלי המכון בשלילה, תוך שהם תולים את יהבם באביהם שבשמים – נענה רבינו והבהיר: "סבורני שהחפץ חיים לא היה נוהג כך!", ובזה סתם את הגולל על הפרויקט כולו…

('אורחות החיים' ממרן הגרא"מ שך זצוק"ל)

 

[אחד יחיד]

מי שיתבונן על חיי מרן התבוננות שטחית, יתרשם כי מרן הוא אדם שחי בתוכנו, כאחד מאתנו. הוא התפלל, למד, אכל וישן ככל אחד מאתנו. אם יעמיק מעט בתולדותיו, יראה גם שאין אדם שהיה קשור ומעורב יותר ממנו בהוויות העולם. מחדרו הצנוע הקיף עולם ומלואו, ידע את כל אשר נעשה, ודאג ללא הרף למחסורם הרוחני והגשמי של מוסדות התורה ושל יחידים אין ספור. אך האמת רחוקה מהשקפה זו. רגליו היו, אמנם, מוצבות בעולם הזה, אך ראשו הגיע השמימה… עיקר הוויתו, עיקר יניקת חיותו, היתה מן העולמות העליונים. הוא חי ופעל בעולם הזה, אך רוחו ומחשבתו היו דבוקות בעולם הבא, בעולם שכולו טוב. (רבי שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

באחד מביקורי האחרונים אצל מרן ראש הישיבה, בערוב ימיו, פנה מרן אלי ואמר: "ברצוני להשמיע לך דברים חשובים, ואני מבקש שתרשום מה שאומר לך", בקשה כזו לא היתה דבר שבשגרה אצלו.

מרן פתח ואמר: "מימי לא היה לי יום אחד טוב. תמיד היו לי צרות, יגון ואנחה, אך בכל זאת אני אדם מאושר, עוד מעט, זה יכול להיות בעוד שנה, חודש, כמה ימים ואולי גם עכשיו בעוד אנחנו מדברים, אפרד מהעולם. כאשר אגיע לעולם האמת, אצטרך לתת דין וחשבון בפני הקב"ה. יודע אני 'אז מען וועט מיר שמייסען' (שילקו אותי) על כעס, גאוה וכבוד (בהזדמנות אחרת אמר גם על ביטול תורה), אבל אחרי כל זה, אשמע את הקב"ה אומר 'סלחתי'. אחרי זה אוכל להכנס לגן עדן ולהפגש עם רבי עקיבא וחבריו, האם אתה יכול לתאר לעצמך איזה עונג ואושר הוא להפגש עם רבי עקיבא?! ומכיון שאני מרגיש את האושר הזה, הרי ממילא אני מאושר כבר עכשיו, ולמרות הימים הרעים שעוברים עלי – הרי זה כאין וכאפס לעומת ההרגשה שלי על מה שיהיה לי שם"… (בהמשך שיחה זו אמר מרן דברים נוראים).

צרותיו בעולם הזה, מהם נטל מלוא חופניים לא השפיעו עליו במאומה, משום שלבו לא היה כאן, הוא היה שם, יחד עם רבי עקיבא… כאותו אדם שהוא בדרכו לביתו לאחר פרידה ארוכה, ומרוב שמחה וצפיה אינו מרגיש כלל בטלטולי הדרך… (רבי שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

"מאז ומתמיד הייתי ביישן, בזמן שלמדתי בסלבודקה, הבחורים הלכו לאכול 'ימים' ("טעג") ואילו אני, בגלל היותי ביישן, לא יכולתי לאכול "טעג", והסתפקתי במה שנשים צדקניות הביאו לבית המדרש, לחם יבש ממה שנשאר להם. מים היו שם… הייתי חי במשך כל השבוע על לחם ומים "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה…" יוצאת מן הכלל היתה השבת – בה חובה לאכול סעודה, הלכתי לבעלי בתים לאכול את שתי הסעודות שלפי ההלכה חייבים לאכול, אך בסעודה שלישית, עליה נאמר: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות', העדפתי להשאר רעב ולא ללכת לבעלי בתים.

ישנתי בבית המדרש על הספסל, והנחתי בול עץ מתחת לראשי, מעולם לא היתה לי כרית… היה קר, ובא מישהו, שהיה לו מעיל קרוע וראה שאני קופא מקור, וכיסה אותי בו… מעולם לא היו לי נעליים שלמות. לא היה לי כסף להחליף סוליות, ונעשו בהן חורים. הנעלים גם היו קטנות ולבסוף נקרעו, אצבעותי יצאו מהנעלים… החליפה היתה מרופטת, חולצה היתה לי רק אחת, אותה כיבסתי בערב שבת, כדי שלשבת תהיה לי חולצה נקיה לכבוד שבת. במשך הזמן החולצה נקרעה"… תוך כדי שיחה הדגים לי מרן, כיצד סגר את הג'קט שלו, כדי שלא יראו את החולצה הקרועה…

אך למרות כל זאת אמר לי מרן: "אלו היו הימים הכי טובים שלי. הייתי שקוע כולי בלימוד ולא ידעתי דבר ממה שמתרחש בחוץ"… כבר בימי עלומיו, בעודו נער צעיר, חי מרן את "חיי העולם הבא". ימי סבלו היו ימים מאושרים, "הימים הכי טובים שלי", יותר טובים מהימים שישב בכבודו של עולם, משום שהיה חי "כימי שמים על הארץ". הוא היה מאושר, כי ה'עולם הזה' שלו לא היה 'עולם הזה', הוא היה כולו 'עולם הבא'. (רבי שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

בהזדמנות מסויימת ביקש רבינו הגראמ"מ שך זצ"ל להגיע למעונו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בכדי לשוחח עמו בנושא ציבורי שעמד על הפרק. והנה באותה תקופה היה הגרש"ז עסוק בסידור אחד מספריו, ולצורך כך העמיד לרשותו אחד משועי הארץ את ביתו המהודר, בכדי שיוכל לשהות שם בלא מפריע מתוך שקט ומנוחת הדעת. מעתה, בני ביתו של הגרש"ז אשר שמעו כי רבינו מתעתד להגיע אל ביתו בכדי לפוגשו – הציעו כי לכבודו של האורח יערך המפגש באותו בית מפואר שעמד לרשותו כאמור באותם הימים.

אלא שהגרש"ז סירב. "מתבייש אני לקבל את הרב שך בבית מפואר שכזה! חוששני שיסבור כי זו דירתי שלי, ויחשוב שאני דר במעון פאר!" – הסביר הגרש"ז, כאשר הוא מתעקש לקבל את פניו של רבינו דווקא במעונו הפשוט והצנוע שבשכונת 'שערי חסד'.

ואמנם, לאחר סיום הפגישה, כאשר עמד רבינו לעזוב את הבית – החווה הוא בפני הנוכחים אל עבר הבית הדל והצנוע והרהיטים הפשוטים והמינימליים ביותר, ואמר: "הנה, אתם רואים? רק כך ניתן לגדול בתורה!"…

ללמדך, כי לא זו בלבד שההתעלות אפשרית גם במצב של דחק ומחסור, אלא שמצב מעין זה מהוה דווקא קרקע פוריה להתעלות הגדולה ביותר האפשרית! (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

זה המקום לציין, כי אף שרבינו לא היה זקוק למאומה עבור עצמו, ואף שבכל שנות ילדותו וצעירותו הוא חווה מחסור אשר כמעט ואינו נתפס בשכלנו, וגם לעת זקנתו לא היה מצבו מרווח בהרבה כאשר הוא נמנע מכל מה שיש בו קשר ושייכות עם מעדנים מכל סוג שהוא – מכל מקום היה הוא ל'מבין' בענייני עולם הזה כאשר נגעו הדברים לטובתם ולרווחתם של אחרים…

כך למשל, נוהג היה רבינו בערוב ימיו להחזיק במגירה שבחדרו מיני מתיקה מסוגים שונים, בכדי שיוכל לכבד את הילדים הפוקדים את חדרו עם אבותיהם בנסיבות כאלו ואחרות… כאשר היה מגיע לפניו ילד – הוא היה קם בעצמו ממקומו, כמנהגו שלא להטריח איש במקום בו יכול הוא להסתדר לבדו, ניגש אל המגירה, ושולף ממנה מספר סוגים של מיני מתיקה – כאשר הוא מניח לילדים לבחור להם מאותם מיני מתיקה, בעודו מכוונם ומעודדם לבחור את המובחר שבמובחר… (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

מספר רבי יעקב אליעזר שוורצמן, כי פעם הזדמן לבני ברק בכדי להשתתף בכנס ראשי ישיבות שהתכנסו לדון בנושא ציבורי בוער, כאשר הוא מצרף אליו את ילדיו – בכדי לנצל את ההזדמנות ולעלות עמם למעונו של רבינו.

והנה, בתכנית המקורית – היה רבינו אמור לשאת דברים באותו כנס, מתוקף תפקידו כמנהיגו של עולם התורה. אכן, כאשר הגיע הרב שוורצמן לבני ברק, התוודע לכך שהשתתפותו של רבינו בכנס מוטלת בספק גדול, בשל חולשתו הגדולה. בסופו של דבר, הגיע רבינו לכינוס ונשא את דבריו, אולם אפיסת כוחותיו ניכרה בו היטב. דבריו נאמרו בנשימות מקוטעות, וכסיימו – היה צורך ממש לשאתו אל עבר מכוניתו שהמתינה בחוץ.

הרב שוורצמן הצטרף עם ילדיו אל רבינו, כאשר הוא מתיישב עם ילדיו במושב האחורי, ובכוונתו היה להמתין עד אשר ינוח רבינו מעט, ואזי לבדוק האם ניתן להכנס ולשוחח עמו. אכן להפתעתו הרבה, הגיע רבינו אל הבית בקושי רב, שלף מכיסו את המפתח ופתח את הדלת, ולאחר מכן, במקום שיגש מיד אל מיטתו וינוח קמעא – ניגש הוא אל ארון הספרים והחל מחטט במגירה…

"ראש הישיבה יכול ללכת לנוח! אני אחפש את מה שרבינו צריך!" – הציע הרב שוורצמן, אשר היה משוכנע כי רבינו זקוק לתרופה כלשהי הנמצאת במגירה, אולם רבינו הגיב בחיוך קל, בעודו שולף מהמגירה חפיסת שוקולד… "איזה שוקולד זה? שוקולד חלב?" – בירר רבינו בעודו מגיש את החפיסה לרב שוורצמן המופתע, ומשנענה לחיוב השיב ואמר: "אה… זה טוב! ילדים אוהבים שוקולד חלב!"…

מדהים! רבינו, אשר גילו נשק באותה תקופה לגיל מאה, ובעולמו לא היו לו אלא תורה ויראת שמים בלבד – מצא כוחות גם בתוך אפיסת הכוחות בה היה שרוי בכדי להבין מה יכול להיות ערב לחיכם של ילדים קטנים ולהנעים להם את הביקור בביתו… (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי מנחם צבי ברלין שליט"א: היה זה באחד הימים, כאשר נכנס רבי מנחם צבי אל ביתו של רבינו בעיצומה של אחת הפרשיות הסוערות שליוו את הציבור החרדי, כאשר רבינו כמובן עומד בראש המערכה כעמוד הענן המהלך לפני המחנה. והנה, לפתע פתאום פנה רבינו אל רבי מנחם צבי ושאלו באם יסכים להתלוות עמו, כאשר בתוך כדי דיבור הוא עוטה את מעילו, חובש את כובעו, שולף ממגירת ארונו את חפיסת השוקולדים הקטנים ממנה נהג לחלק למבקריו הצעירים, ופונה אל עבר הדלת.

רבי מנחם צבי שמח כמובן להתלוות לרבינו, וכך היה באפשרותו לעקוב ולהווכח כיצד רבינו יורד במדרגות ביתו, דופק על דלת ביתם של השכנים, וכאשר נפתחת הדלת, נכנס פנימה ומכריז כשחיוך גדול שפוך על פניו: "באתי לביקור חולים".

התברר, כי אבי המשפחה שהה באותם הימים מעבר לים לרגל טיפול רפואי שצריך היה אחד מילדי המשפחה לעבור, ואילו אם המשפחה שבה באותו היום מבית החולים לאחר לידה. ובכן, מיד כאשר נודע הדבר לרבינו – מיהר להתפנות מכל עיסוקיו, ולרדת לבקר בבית המשפחה בכדי לקיים מצות 'ביקור חולים'… הילדים, אשר חגגו את הביקור הנדיר לו זכו – מיהרו לחפש מצלמה בכדי להנציח את הרגע, אולם רבינו הניח את דעתם והכריז: "אל תמהרו! הרי כבר אמרתי כי הגעתי ל'ביקור חולים'! אל דאגה, אני לא הולך מיד! יש לכם די זמן בכדי לצלם כאוות נפשכם!"…

כך, התיישב רבינו, קרא לכל ילדי הבית וחילק לכל אחד מהם ממתק לכיסו, כאשר הוא צרף לכך מילה טובה וחיוך לבבי… ללמדך, כי גם מי שאינו מכיר מקרוב את טיבה של רווחה חומרית או תענוגי העולם הזה – יכול וצריך לערוך עימם היכרות כאשר נוגעים הדברים לטובתו ולרווחתו של הזולת… (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

לא אחת ניהל רבנו ויכוחים מעין אלו עם פרופסורים בעלי שם, כשהיה נפגש עמהם לצורך זה או אחר. איש האמונה, לא היה מסוגל להבין כיצד אנשים הנחשבים לנאורים וחכמים ואף עוסקים מדי יום ביומו בנושאים הזועקים 'אמונה' – אינם מכירים באמונה חושית וברורה מתוך עיסוקם היומיומי בנפלאותיו של בורא העולם… לפיכך, בכל עת מצוא, כאשר נפגש עם פרופסורים ואנשי רפואה, היה מנסה לתהות על קנקנם, ולהפנות אליהם שאלות 'תמימות' לכאורה, שהביאו אותם לידי הכרח גמור להודות באפסיות חכמתם אל מול חכמתו האלוקית והאינסופית של בורא העולם…

כך למשל באחת ההזדמנויות, כאשר נערכה לרבנו בדיקה יסודית בעיניו, פנה הוא אל הרופא שערך את הבדיקה, פרופסור בעל מוניטין אשר כיהן כמנהל מחלקת העיניים בבית החולים 'אסותא' – ושאל: "אמור לי פרופסור, כיצד העין רואה?".

"בעין – ישנם עצבי ראיה!" השיב הפרופסור, ורבנו הוסיף להקשות: "ומהו עצב?"

"העצב – הינו מעין 'חוט' המקשר בין העין למח!" השיב הפרופסור, אולם רבנו עדיין לא בא על סיפוקו… "ומהו המוח?" הוסיף והקשה, והפרופסור הסביר כי המח הינו מערך של מליוני תאים המעבדים את המידע שמתקבל מכל מערכת העצבים המסועפת.

כעת, הגיע רבנו אל הנקודה: "הסברת היטב את חלקיה של המערכת, אולם אולי תוכל להסביר לי כיצד מסוגל המוח, שהוא בסך הכל מבנה כימי של תאים, לעבד מידע, לחשוב ולהבין?"

אל מול השאלה הזו, נותר הפרופסור בלא תשובה. בעל כרחו נאלץ להודות כי מורכבותו ואופן פעולתו של המוח – אינם מובנים עדיין לשכל אנוש, והרי הם בודאי מנפלאות הבריאה…

המסקנה היתה ברורה איפוא, אולם רבנו לא הסתפק בכך. הוא פנה אל הפרופסור ושאל: "אם כן, אם יודע אתה שהעין שלך, זו המאפשרת לך לראות את כל המראות שבעולם, אינה יכולה לראות אלא מחמת שהבורא יתברך ברא אותה ונתן בה את היכולת לראות, אם מבין אתה כי המוח המעבד את המידע המתקבל מהעין הינו בריאה מופלאה ומורכבת כל-כך; אם כן, כיצד אתה משלם לבורא העולם על המתנה הנפלאה שנתן לך? מה אתה נותן לו בתמורה?"

"אנו" – הטעים רבנו – "מודים לבורא העולם שלש פעמים בכל יום על המתנות שנתן לנו, בשלשת התפילות שאנו נושאים לפניו מדי יום ביומו. אולם אתה, שאינך מתפלל, במה אתה משיב לבורא העולם על חסדיו? כיצד אתה מודה לו? כלום אין זה מתבקש לדעתך, להודות למי שנתן לך מתנות כה חיוניות ומופלאות?" – סיים רבנו בפליאה, והשאלה נותרה מהדהדת בחלל החדר… (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

פעם בעת רצון, אמר רבנו בבדיחות הדעת: "אומרים שהפרופסורים חכמים. אני, איני יודע… הכרתי חכמים מחוכמים: הגאון רבי איצלה פוניבז'ר, הגאון רבי חיים עוזר, ה'חפץ חיים', 'הסבא מסלבודקה', הרב מבריסק, ה'חזון איש'… כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא היה לי שיג ושיח עם פרופסורים… מה שכן, יכול אני להעיד בעצמי כי פעם שוחחתי עם פרופסור, והאיר עיני. כלאחר יד הוא תירץ לי קושיה על הרמב"ם, קושיה עצומה שהתחבטתי בה ששים שנה! הלא דבר הוא!"

כמובן, דבריו של רבנו עוררו ענין בקרב השומעים. איזו היא הקושיה החזקה, אשר רבנו התחבט בה ששים שנה? מי הוא הפרופסור שעלה בידו ליישבה כלאחר יד? וכיצד יתכן שפרופסור יצליח ליישב קושיה אשר רבנו בגאונותו העצומה לא הצליח ליישבה?

רבנו לא הותיר את דבריו סתומים והוא מיהר להסביר את כוונתו: "ששים שנה התחבטתי בקושיה אודות העמוד הראשון בספר הרמב"ם, מיד בתחילת הלכות יסודי התורה. שכן הנה, הרמב"ם פותח את ספרו במילים: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש בורא לעולם. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: אנכי ה' אלקיך'.

"ולכאורה" – הטעים רבנו – "זה מכבר התפלאתי: הלא הרמב"ם צודק כל-כך! הידיעה שיש בורא לעולם הינה לא רק 'יסוד היסודות', אלא גם 'עמוד החכמות', שהרי העולם מעיד על בוראו, וככל שהאדם חכם יותר, כך הוא מכיר יותר בפלאי הבריאה, וממילא מכיר יותר את בוראה! רק שוטה יוכל לכפור, בבחינת 'איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת'! אלא שדוקא משום כך, תהיתי, מדוע ציותה התורה על האמונה ב'מצות עשה'? הרי רק שוטה מסוגל לכפור, ואילו השוטה – בלאו הכי פטור מן המצוות, כלפי מי אפוא אמורים הדברים?"

"ברם, לפני זמן מה, פגשתי בפרופסור, אשר יישב את קושייתי כלאחר יד. היה זה כאשר נסעתי לבקר את אחד ממחזיקי תורה שלקה בליבו והיה מאושפז בבית החולים, כאשר במסגרת ביקורי שוחחתי עם הפרופסור מנהל המחלקה אודות מצבו של החולה. בסיומה של השיחה, פניתי אל הפרופסור הנכבד, ואמרתי לו 'מקנא אני בכבודו!'"

"'לקנאה מה זו עושה?' – חקר הפרופסור, ואני מיהרתי להסביר: 'אנו הלא מודים לבורא יתברך אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, איברים כה מורכבים ומופלאים. אנו, האנשים הפשוטים, רואים רק לעיניים. אנו יכולים להבחין רק בחיצוניות הגוף. אבל כבודו – הלא חודר באיזמלו אל הגוף פנימה, ורואה בכל יום ויום מה גדלו מעשי ה', פלאי חכמתו יתברך! אין ספק בכך שהרי זה שיעור נפלא באמונה, לו זוכה כבודו דבר יום ביומו!'"

"הפרופסור הקשיב לדברי, אולם ניכר היה כי הוא אינו מבין על מה אני שח. 'הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת!' – הכריז הלה, בעודו מתעלם לחלוטין ממראה כבוד ה' שניכר וזועק מתוך אותה 'משאבה משוכללת', כלשונו".

"אולם אני לא הרפיתי, 'בדיוק לזה התכוונתי! ראה איזו משאבה משוכללת, איך בנוי הלב בדיוק כה רב, איך הוא ממודר למדורים, עם יציאות ופתחים, ממש מעורר התפעלות עד אין סוף!' – אמרתי לפרופסור, שעדיין לא הבין מה אני רוצה מחייו 'עדיין אינני מבין!' הוא אמר, 'הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת!' – חזר והצהיר".

"הוא בשלו – ואני בשלי, והפעם החלטתי לגעת ישירות בנקודה 'לבטח תבין, כי מישהו בודאי ברא את המשאבה המשוכללת הזו! מישהו תכנן אותה, יצר אותה, והוא גם מתפעל אותה ברציפות!' – אמרתי, אולם נראה היה כאילו הדברים לא הגיעו לאזניו של הפרופסור, שכן הלה, רק חזר שוב על אותם דברים שאמר ושנה: 'הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת!' – שב הלה והכריז בשלישית".

"הנה" – סיים רבנו – "כלאחר יד יישב הפרופסור את קושייתי על דברי הרמב"ם. באותו מעמד נוכחתי לדעת, כי יכול אדם להיות חכם מחוכם, ואפילו פרופסור, ועל אף זאת, להתעלם מהאמונה הברורה והפשוטה כל-כך! יכול אדם ללמוד בתיכון ובאוניברסיטה, לעסוק מדי יום ביומו בפלאי הבריאה, לדעת בבירור כמה קצרה יד האדם, לראות לנגד עיניו את יום המיתה תמיד, ובכל זאת – להתעלם מקיומו של הבורא ולחזור שוב ושוב כשוטה שבעולם: 'הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת!'…

"לפיכך, עבור פרופסור זה ושכמותו, היתה מצות עשה אשר תחייב את האדם להאמין, מבלי לדחות את ההבנה הפשוטה והמתבקשת כל-כך מאליה! מעתה, דברי הרמב"ם מתורצים ומיושבים הפלא ופלא!" – סיים רבנו… (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

לפני שנים רבות, נזקק רבינו להגיע לתל אביב בכדי לטפל בעניין ציבורי חשוב. בדרכו אל היעד- חלף הנהג על פני 'מגדל שלום', בנין גבוה בן למעלה משלושים קומות שנחשב במושגי הימים ההם ל'גורד שחקים'. ככלל, הבניה לגובה הייתה אז נדירה ביותר, ובנין בן למעלה משלושים קומות – היה חריג לחלוטין בנוף. אף שהתחבורה הייתה קשה באותם ימים, רבים נהרו מכל רחבי הארץ לראות את הפלא הארכיטקטורי, עם השלמת בנייתו.

ובכן, כשחלף רכבו של רבינו בסמוך למגדל, ביקש הנהג להפנות את תשומת ליבו לפלא הגדול. ככל שהתקרב הרכב אל המגדל עצמו – הגביר הנהג את מאמציו לזכות בתשומת ליבו של רבינו, אך לשווא. כביכול בעקשנות מכוונת, התעלם רבינו מניסיונותיו של הלה, ונותר שקוע בלימודו. בחלל המכונית ריחף סימן שאלה גדול… "מדוע נהג כך רבינו? וכי מה היה קורה אילו היה מפנה את מבטו רק כהרף עין בכדי לחזות בפלא הגדול – אחר שהזדמן לסביבה בלאו הכי?" – תהו כל הנוכחים, אולם רבינו לא סיפק הסברים באותו הרגע.

רק לאחר ששב אל ביתו – פתח רבינו את סגור ליבו ושח לנהג התוהה: "בוודאי סבור אתה, כי סירבתי לחדול מלימודי אפילו לרגע בכדי לחזות בפלא הגדול, ואכן צודק אתה. חז"ל הקדושים הלא לימדונו כי המפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה' וכיוצ"ב – הרי זה מתחייב בנפשו. למרות זאת, מוכרח אני להודות כי לסירובי להפנות את מבטי, הייתה סיבה נוספת.

"אתה רצית להסב את תשומת ליבי לדבר פלא. ציינת כי הכול באים מקרוב ומרחוק בכדי לזון את עיניהם בפלא הלזה. אבל אני, הלא שקוע הייתי בפלא הגדול ביותר של הבריאה, בתורה הקדושה! אין פלא גדול יותר מאשר התורה, ולפיכך לא יכולתי להסב את מבטי ולהתיק את עיני אפילו לרגע אחד מהפלא העצום הזה! סירבתי להביט בפלא מעשה ידי אדם – בה בשעה שלפני ניצב הפלא הגדול ביותר, הפלא של הריבונו של עולם!" – סיים רבינו.

ואנו על פי דרכנו למדנו, כי אמנם ניתן להפיק תועלת מרובה מהתבוננות בנפלאות הבריאה, אמנם ניתן לשאוב מלא חפניים של אמונה מהתבוננות בתבונתו של הבורא יתברך, אולם ככלות הכל, ישנו פלא גדול יותר – הלא הוא התורה הקדושה, ואת זאת אסור לנו לשכוח אפילו לרגע! (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

ההתבוננות בנפלאות הבריאה אשר ניכרות על כל צעד ושעל- שימשה בידו של רבינו ככלי בו הוכיח ונלחם את מלחמת חייו, מלחמת האמונה, כנגד המבקשים לערער את יסודותיה. דוגמה לכך- יכולים אנו למצוא מהמעשה הבא:

היה זה כאשר הגיע רבינו ביום מן הימים לבקר את הרב שטערן ז"ל מרחובות, יהודי מוקיר תורה שלקה בליבו, והיה מאושפז בבית החולים. במהלך הביקור, נפגש רבינו עם מנהל המחלקה, פרופסור ידוע שם, אשר ביקש להצטלם עם רבינו למזכרת, באשר המפגש עם גדול הדור המפורסם היה לכבוד גדול עבורו. רבינו, נענה לבקשתו של אותו פרופסור אולם ביקש כי בטרם יצטלמו, ישיב הפרופסור המלומד על שאלה אחת … כמובן, הרופא הסכים בשמחה, ורבינו שאל: "אמור נא לי, מתי לאחרונה קנית מכונית חדשה?"…

על פניו של הפרופסור, ניכר היטב כי השאלה מסיבה לו עונג… "השנה קניתי מכונית חדשה"- הוא השיב על כך בלי להסתיר את גאוותו בכך, ובלי להבין להיכן חותר רבינו. "האם החלפת את מכוניתך משום שהקודמת התקלקלה?" – הקשה רבינו בתמימות מעושה, והפרופסור מיהר להשיב בשלילה "מה פתאום… המכונית הקודמת היתה בת שנה בלבד כאשר החלפתי אותה! כמעט בכל שנה אני מחליף מכונית, מבלי קשר למצבה המכני!"

"ומדוע אתה עושה זאת?"- התעניין רבינו בסקרנות, והרופא הסביר בנחת, כפי שמסבירים למי שאינו מבין מאומה בכגון-דא: "בכל שנה, יוצא לשוק דגם חדיש, ובו שיפורים ושכלולים! לכן, מאחר ואני מעוניין להנות מ'פסגת הקידמה'- אני מחליף את רכבי בכל שנה ורוכש את הרכב המשוכלל ביותר!"…

"מעניין… מעניין…" – מלמל רבינו כביכול לעצמו, ושוב פנה אל הפרופסור בשאלה: "אמור לי מה גבול השכלולים? מתי לדעתך יהיה להם סוף?" הרופא גיחך לעצמו, לנוכח השאלה אותה פירש כבורות מצידו של רבינו… "אין גבול!" הוא הבהיר. "אין גבול , ולעולם לא יהיה גבול! אין סוף לשכלולים ולשיפורים שניתן להוסיף" הסביר.

כעת, הרצין רבינו ושאל: "אם בשכלולים עסקינן, אמור נא לי: כפרופסור למחלות לב, אילו היית מתבקש להציע שיפור במערכת הלב, מה היית משפר?"

חשב הפרופסור רגע או שניים, ולאחר מכן השיב בלי היסוס: "לא הייתי משנה מאומה!!! הלב הוא מכונה מושלמת, ביכולתו לבצע את תפקידו במערכת הגוף בצורה הטובה ביותר, ואין להוסיף או לגרוע ממנו דבר!".

עתה היה זה הרגע להוביל את השיחה אל המקום אליו היתה מיועדת להגיע מלכתחילה… "הרואה אתה?" – פנה רבינו אל הפרופסור בחיוך, "זה ההבדל בין מעשי הבורא יתברך שמו לבין מעשי בני האדם.. מעשי בני האדם נתונים תמיד לשיפורים ולשינויים, אשר אתה עצמך מעיד כי לא יהיה להם סוף… ולעומתם, מעשיו יתברך, הרי הם היצירה המושלמת, אשר ממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף!"… (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

סיפר תלמידו של רבינו, רבי אברהם יצחק קוק שליט"א, כי פעם פגש בעל 'יאכטה' [ספינה קטנה], באותה סביבה אליה נוהג היה רבינו בעת זקנתו להגיע מפעם בפעם בכדי לשאוף אויר צח לצורך בריאותו, ובה כיהן ברבנות הרב רוזנטל זצ"ל, חותנו של הרב קוק להבחל"ח.

לפליאתו של הרב קוק – דיבר אותו בעל 'יאכטה' בהערצה רבה על רבינו, וזאת חרף העובדה שלא ניתן היה למצוא כל בסיס לקשר או שייכות כלשהי בין אותו יורד ים לבין גדול הדור אשר ראשו בשמים.

האם הנך מכיר את הרב שך, שאתה שח אודותיו בהערצה רבה כל-כך?" – שאל רבי אברהם יצחק קוק, ובעל ה'יאכטה' הנהן בראשו בהתלהבות וציין: "ודאי שאני מכירו! הלא הוא היה ממש ידיד שלי!"...

"מה לך ולרב שך?" – הוסיף הרב קוק ושאל, ובעל ה'יאכטה' פתח וסיפר:

"באחד הימים, כאשר עבר כאן הרב שך – ניגשתי אליו וביקשתי את ברכתו. לשאלתו, סיפרתי כי אני בעל 'יאכטה' המפליג בים לעיתים קרובות, וכתגובה – נענה הרב שך ואמר לי:

"הפלא ופלא! הרי אתה נמצא הרבה בים – שהוא מקום טהור כל-כך, מעליך פרושים השמים הנהדרים ואתה מוקף כולך במים, בודאי יכול אתה להתפעל מיפי הבריאה בה ניתן לראות בחוש את קיומו של בורא לעולם!'...

"הקשבתי לדבריו של הרב שך, התבוננתי בהם, ומהר מאד הבנתי שהוא צודק לגמרי. מאז, בכל פעם בה אני מפליג את הים – אני מרגיש קרבה מיוחדת לה' אשר במציאותו ניתן להכיר ביתר שאת במרחבי הטבע האינסופיים, ואף זכיתי להתקרב לשמירת התורה והמצוות – כאשר כל זאת נזקף לזכות אותה שיחה שניהלתי עם הצדיק!"...

אכן כן. מי שרק פוקח את עיניו ומתבונן, מי שאינו מנסה בכח להתעלם מההוכחות הברורות לקיומו של מנהיג לבירה – אינו יכול שלא לראות אמונה בחוש על כל צעד ושעל, ואפילו בציוריהם של בעלי החיים המופיעים בסוך החומר או בהפלגה פשוטה בים הגדול...

(מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

אני זוכר שהרב שך, בערב שבועות, היה מתוח מאוד. שאלתי את ראש הישיבה: "וואס איז געשיין?", והוא עונה לי: "מה קרה?? היום בלילה יש דינים על התורה, מה אזכה ומה לא אזכה. בשבועות יש דינים על כל מה שאבין השנה". הוא היה במתח עצום .

אני זוכר שזכיתי לראות את ה"בין אדם לחברו" של הרב שך בראש השנה. הייתי עם הרב בשנה האחרונה. ירדנו מהישיבה לפני התקיעות כדי לעשות קידוש. הוא יצא לאט, אך במדרגות הוא מיהר מאוד. שאלתי אותו: "הראש ישיבה, מה קרה?" אמר לי: "תקיע'ס, תקיע'ס!!" אמרתי לו: "יחכו לך, אתה הרי מקריא לבעל תוקע", אבל הוא מיהר, ובסיבוב כמעט נפל, אמרתי לו שוב: "הראש ישיבה, אנחנו נופלים!" אבל הוא בשלו: "תקיע'ס, תקיע'ס..."

רצנו הביתה. הוא היה אז בן 103 או 104. עשינו קידוש, ואז שאלתי: "הולכים?" הולכים. הוא קם ופתאום הוא שואל אותי: "תגיד רגע, אתה אכלת משהו?" השבתי: "אני בסדר!" אך הרב שואל בנחישות:, "שאלתי אם אכלת או לא אכלת", עניתי שלא, לא רציתי לשקר בראש השנה,... "טוב, אז תעשה קידוש!", פקד עלי הרב. נזעקתי: "הראש ישיבה, שלושת אלפים איש מחכים בישיבה והראש ישיבה רץ כל הדרך..." ענה לי הרב בשלוה: "חנניה, תעשה קידוש!" הוא התיישב לו בנחת, כמו אחרי הטשולנט. אחר כך הלך להוציא לי מהמקרר מיץ ענבים, והביא עוגיות מהארון, ראיתי שאין לי כל ברירה אז עשיתי קידוש במהירות ואכלתי שתי עוגיות. אך הוא אומר לי בתוקף: "לא לא לא! תגמור כל מה שיש בצלחת".

קשה להבין איך שהוא רץ! בנוגע לעצמו- רץ, אך כשזה נוגע לאחר... אכלתי, וכשגמרתי קמנו ללכת. הוא לקח את המחזור איתו ביד, לא השאיר את זה על הסטנדר. כשהגענו למדרגות, ביד אחת הוא החזיק את המעקה וביד השנייה עזרתי לו. ביקשתי: "הרב, תן לי את המחזור!" הוא שאל: "אתה רוצה לגנוב לי את הדמעות מהמחזור?" לא הבנתי אך מיהרתי להתנצל. באמצע המדרגות כבר לא היה לו כח, הוא נתן לי את המחזור ובשתי ידיים עזרתי לו לעלות למעלה והובלתי אותו למקומו.
אחרי שעזבתי אותו, הוא מסמן לי שאחזור וקורא לי: "חנניה, יישר כח! יישר כח!" מה יש לו בראש השנה לפני התקיעות? פחד ואימה מיום הדין ופחד מהתקיעות, ובכל זאת הוא רוצה שכולם יראו שיש לו הערכה אלי, והוא רוצה להגיד את זה בקול. (הרב חנניה צ'ולק)

 

[אחד יחיד]

הייתי מגיע כל בוקר בשעה 7:00, ושואל: "הכל טוב? אפשר להתחיל להתפלל?" כן. בוקר אחד הוא אומר לי: "תסלח לי, אני צריך משהו לפני התפילה. למעלה בארון יש ספר של ר' ראובן, קח סולם". "איך קוראים לספר?" אני שואל, והוא עונה:"איני זוכר כרגע, אבל תחפש ספר גדול, ישן". עליתי והורדתי איזה ספר ישן, אבל זה לא היה זה. אחרי זמן מה הוא נזכר שזה ספר של ר' ראובן דננברג, אחד מגדולי ליטא. חצי שעה אחרי זה הנכד מצא את הספר. הרב לוקח את הספר, מחזיק אותו ומחבק ואומר: "יישר כח, יישר כח!" אמרתי לו: "הראש ישיבה, אפשר לשאול שאלה?" "מה אתה רוצה?" הוא תמה. שאלתי: "מה קרה?" אך הרב שך אמר לי: "אני מבקש ממך, אל תשאל שאלות, אבל תעשה לי טובה", ותוך כדי שהוא מוציא צרור מפתחות מכיסו הוא ממשיך:– "שם למטה יש כספת, קח את הספר, תדחוף אותו עמוק עמוק בתוכה ותחזיר לי מהר את המפתחות".

ניסיתי להבין: "הראש ישיבה, הבנתי נכון? ספר לכספת??" אך הוא בשלו: "שוב אתה שואל שאלות? גש, תעשה מה שאמרתי לך!" פתחתי את הכספת, תוך שאני חושב: 'ריבונו של עולם! איך אני מכניס את הספר הגדול הזה לתוך הכספת?' שמתי אותו באלכסון ועם הרגל דחפתי במאמץ את הדלת. החזרתי את המפתח. הרב הודה לי ווידא שסגרתי טוב. הבעתי את פליאתי בקול: "ספר? בכספת? אם סגרתי טוב...??" והרב אומר: "שוב אתה שואל שאלות, לך תסתכל אם סגרת טוב טוב", בדקתי ואכן היה סגור. הודעתי לו שזה סגור היטב, או אז נרגע ואמר לי יישר כח.

"הראש ישיבה", הפצרתי, "אל תכעס עלי, ספר לי מה קרה, אני רוצה להבין!" "אוי", הוא מפטיר באנחה, "מה אתה לא מבין?" "אני עם הארץ", גנחתי, "אני לא מבין!" "אהה", הוא נענה ואמר: "יש שמה 'טייערע שטיקל תוירה', שאף אחד לא ייקח את זה!!! יש שם איזה קטע שרציתי ללמוד עם החברותא. אז איפה אוכל לשמור את זה?"

נפעמתי מן הרעיון- לשים ספר בכספת!! או אז הבנתי את הפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", אנחנו שמים שם את הדולרים, אבל הוא יש לו 'טייערע שטיקל תוירה' כתר יקר כזה, לשים בכספת. זוהי אהבת תורה!

ככה, בשימוש, ראיתי את הדברים הללו, מהי אהבת תורה, מהי שמחה. כשהיה הרב שך בא למסור שיעור, אי אפשר היה לתאר את השמחה שלו. (הרב חנניה צ'ולק)

 

[אחד יחיד]

כשלמדתי בפוניבז', היה אירוע מעניין, שפעם בשנה היו מגיעים קציני חייל האוויר,ל'יום יהדות'. אני הייתי אז בחור, ולמדתי ליד ה'בימה' עם החברותא. ניגש אלי חייל ושואל אותי: "תגיד לי, מה אתה צועק עליו, מה הוא עשה לך"". "אני לא צועק עליו", עניתי, "אני מסביר לו". החייל לא הבין.
נכנסנו לשיעור של הרב שך. היינו אז 800 בחורים. היום יש כבר יותר בחורים בישיבה. הרב שך עומד על הבימה ואומר משהו ומתחילה סערת וויכוחים. עומד לידי איזה קצין, ושואל בפליאה: "תגיד לי, אתם מטורפים? שמונה מאות נגד אחד? זה לא פייר! מה אתם עושים לו? הוא זקן, מה אתם רוצים ממנו?!" אמרתי לו: "מותק, זה ה'ריתחא דאורייתא', זה השמחה בלימוד התורה!" (הרב חנניה צ'ולק)