חשוון ג' חשוון - יומא דהילולא של מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

הראשון לציון ומקים תנועת ש"ס.

נפטר בג' חשוון תשע"ד.

הערך עליו במכלול:

רבי עובדיה יוסף – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

ידידי הרב עובדיה יוסף שליט"א, הוא נכד של הגאון האדיר רבי עובדיה יוסף זצ"ל. הוא סיפר לי שהסבתא שלו, הרבנית מרגלית ע"ה, היתה מספרת שאביה חשק מאוד להשיא אותה עם הרב עובדיה. היא היתה מאוד אינטליגנטית, חכמה ופילוסופית, וכאשר שמעה שהבחור המוצע לה הוא כזה גאון, רצתה לשמוע את דעתו בעניינים הפילוסופיים שהעסיקו את מחשבתה. בפגישתם היא העלתה איזה נושא פילוסופי, דיברה על כך דקות ארוכות וכאשר סיימה ביקשה לשמוע את חוות דעתו, אך הוא לא השיב לה כלום. היא שאלה אותו שוב מה דעתו על מה שאמרה, ואז הוא התנער מהמחשבות שהיה תפוס בהם ואמר לה שמוחו היה טרוד בעניין אחר ולכן לא שמע את דבריה. היא שוב חזרה על הדברים ושוב, כמו בפעם הראשונה, הוא לא השיב לה. מוחו היה שקוע כל העת בדברי תורה.

היא חזרה הביתה ואמרה לאביה: "הבחור הזה שהצעת לי הוא ספר תורה, אבל ספר תורה שמים בהיכל ולא בבית! הבחור יושב בפגישה ובמקום לשמוע אותי הוא חושב בלימוד!"

אביה של הרבנית, שהכיר היטב את הרב עובדיה, הכיר גם את הצד השני שלו, החביב, האנושי, החברותי, ולכן הזמין אותו אליו שיגיע בשבת לסעודה שלישית, אבל הזהיר אותו לבל יאמר מילה אחת של דברי תורה, אלא יספר כל מה שברצונו לספר בלי דברי תורה. הרבנית מרגלית שלא ידעה על ההזמנה, נדהמה לראות את הבחור עמו נפגשה, מגיע הביתה לסעודה שלישית. והנה במהלך הסעודה מבקש ממנו אביה לומר דבר מה, והלה שופע חביבות, מספר סיפורים נפלאים, מרתק את כל כולם במתק לשונו ולאחר דקות ארוכות אומר לו אביה: "עכשיו אתה יכול לומר דברי תורה".

אמרה הרבנית מרגלית לנכדיה: "אם הייתי מתפתה לקחת בעל רגיל, הבקי בכל הוויות העולם במקום לקחת ספר תורה, מה היה איתי היום? הייתי עוד איזו זקנה ההולכת עם מקל ואף אחד לא מעיף מבט לעברי. והנה זכיתי להיות אשת גדול הדור, וכל כך הרבה תורה באה דרך הבית הזה. האם ויתרתי על משהו? האם הפסדתי משהו כאשר התחתנתי עם ספר תורה?" (הרב יחיאל צוקר)

 

[אחד יחיד]

הרה"ג יוסף חי סימן טוב שליט"א כותב בספרו: בכל הפעמים שעשירים רבים פקדו את ביתו, ובידם דורון חשוב לרבינו כנאה ויאה לכבודו של ראש ממשלת התורה. רבינו היה מחבבם ומוקירם על נדיבות ליבם, נוטל את המתנה מידם ונותנה על אתר לבניו ששהו בצילו באותה שעה כדי לחזק את מוסדותיהם, פעמים היה זה הראש"ל הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א שכיהן אז כראש ישיבת "חזון עובדיה", היה רבינו מושיט לו את המעטפה באומרו: "זה בשביל החזקת ישיבתך הקדושה "חזון עובדיה" להגדיל תורה ולהאדירה", ופעמים לשאר בניו הגאונים, לכל אחד ואחד מהם יסד רבינו והקים מקום גדול של תורה. (שלהבת יוסף חי)

 

[אחד יחיד]

בכל פעם שהיו עשירים וראשי קהילות בחוץ לארץ מזמינים את רבינו למסע חיזוק בארצם, היו שולחים לרבינו ולרעייתו הרבנית ע"ה כרטיסי טיסה, פעם קנתה הרבנית כרטיסי טיסה במשרד נסיעות עבור הבן והכלה, וכשדבר זה נודע למזמינים בחוץ לארץ, הפצירו שהרבנית תחזיר למוכרים את כרטיסי הטיסה והם ישלמו עבורם… מאז היה רבינו שב ומזהיר את המזכיר לבל יבקש כרטיסי טיסה עבור איזה בן מן הבנים, ואם יש צורך בהצטרפותו לנסיעה רבינו ישלם בעצמו…! (שלהבת יוסף חי)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי אברהם דוב אויערבאך, כי כשמצבה הכספי של ישיבת "אור שמח" היה קשה עד מאד, פנו נם לרבינו זצוקל"ה שיסייע להם, ושיכנעו את רבינו לנסוע לחוץ לארץ לטובת ישיבת "אור שמח" ולנאום שם בדינר את הנאום המרכזי.

נענה רבינו ואמר "וכי אתם חושבים שכל כך קל לי ללכת לבקש כסף מהעשירים, הגם שאני רב ראשי כשאני דופק על דלת עשיר יש לי בושה פנימית, גם כשאני יודע שהמטרה למען הישיבות". (שלהבת יוסף חי)

 

[אחד יחיד]

פנה הגר"א אויערבך לרבינו וסיפר מה שהיה עם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: בזמנו עלה הרב אברמסקי אצל גביר חשוב להתרימו סכום עתק לטובת וועד הישיבות, דחאו הגביר למחר ולבנתיים יימלך בדעתו אם להענות לבקשתו. למחרת השיבו הגביר לרב אברמסקי, הצ'יק נתון על השולחן בתנאי שתבאר לי כוונת חז"ל (ב"ב ט.) "גדול המעשה יותר מן העושה" היאך ייתכן שאני תורם חמישים אלף דולר ואתה שליח הישיבות שכרך יותר ממני? השיב הרב אברמסקי לאותו גביר, בודאי שכרך גדול מאוד, בכספך יושבים ושוקדים מאות עמלי תורה, והנך מפרנס עשרות ומאות אברכים בני תורה לפרנסת החג, אך את הבושה והדפיקה בלב שהיתה לי בשעה שבאתי לדפוק על דלתות ביתך לבקש סכום נכבד כזה – דפיקה זו עולה יותר מחמישים אלף דולר.

לשמע מעשה זה חייך רבינו, והסכים להפליג למדינת הים לפעול לחיזוק וביסוס ישיבת "אור שמח", אך התנה על אתר תנאי קודם למעשה. "אני רוצה לבוא ולומר שיעור בישיבה, שהרי אני אצטרך לומר לנדיבי העם בחוץ לארץ שאני מכיר את הישיבה, ואיך אומר כך אחרי שמעולם לא הייתי בישיבה, ולכן אם אומר שם שיעור כבר אוכל לומר שאני מכיר את הישיבה"! (שלהבת יוסף חי)

 

[אחד יחיד]

כשמורנו ורבנו, מרן רבנו הגדול, גאון עוזנו והדר תפארתנו הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה במצרים, אחד ממשפחת קשטרו ביקש לכבדו, ונתן לו את כתבי היד של זקנו, רבי יעקב קשטרו זצ"ל. מרן שמח מאד על המתנה היקרה, וכשבא לארץ ישראל נגשו אליו מהאוניברסיטה, ורצו לקנות ממנו את כתבי היד בסכום כסף גדול, אך מרן זצוק"ל לא הסכים למכור את כתב היד הקדוש הזה בשום פנים ואופן! (הרב ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

סיפרה הרבנית יהודית יוסף תליט"א כלתו של מרן הגר"ע זיע"א: כידוע לאחר פטירתו של מרן זיע"א ישבו צוות של ת"ח לערוך מחדש את שו"ת יביע אומר בתוספת הערות והגהות שהשאיר אחריו מרן בכתב ידו. לאחר עריכת הספרים בתוספת ההערות, נתברר לנו כי חסרים המון כתבי יד שהיו בביתו של מרן ונעלמו מאיתנו. הדבר גרם לנו צער רב והטריד את מנוחתו של בעלי הרב משה וצוות הת"ח.

והנה בערב פסח בשעה 11:00 בבוקר מצלצל האינטרקום שהיה בפתח בית הכנסת של מרן, ואחד השכנים בבניין מודיע לי כי שקית גדולה מונחת בפתח בית הכנסת, ומשום מה נראה לו שמונחים שם דברים חשובים.

ירדתי מיד לקומת בית הכנסת ועליתי עם השקית לביתי, ולתדהמתי נמצאו בתוך השקית צילום של כתבי יד רבים שנעלמו מביתו של מרן, להם צורף מכתב בכתב יד בזה הלשון: "אני אברך כולל, ונודע לי שהרב משה מאוד מצטער שאין בידו את כתבי היד של מרן זיע"א, ולכן החלטתי לצלם חלק מהם ולהעביר לכם. דעו לכם, שאין בידי כסף מספיק כדי לצלם את הכל, ולכן צילמתי מה שיכולתי". ע"כ.

צמרמורת עברה בי באותו רגע, משום שלילה קודם חלמתי את מרן זיע"א מדבר עם בעלי ואומר לו: "משה, אל תדאג על הכתבי יד, הם יחזרו אליך". מיד התקשרתי להרב משה וסיפרתי לו בהתרגשות על הנס שקרה, וגם הוא נרגש ונפעם, וסיפר לי כי גם הוא ראה לילה קודם את מרן האבא בחלום שאמר לו באותו הלשון: "משה, אל תדאג על הכתבי יד, הם יחזרו". ויהי הדבר לפלא.

לאחר מכן עברנו על צילומי האינטרקום לבדוק מי הניח את השקית, ולתדהמתנו גם שם לא ניכר שום דמות או אדם שהגיע בשעה זו, אלא רק נראתה תזוזה של שקית שהונחה במקום. והדבר מפליא.

(גיליון 'יביע אומר')

 

[אחד יחיד]

הסיפור הבא עולה על כל דמיון אך הוא אמיתי לחלוטין, עם שמות אמיתיים!! ויותר משהוא מלמד על כוחם של הצדיקים לאחר מותם, הוא מלמד על כוח הצדיק בחייו, וחמלתו על דלים ומסכנים, באופן מעורר הערצה; ובעיקר את ההשגחה פרטית, איך הקב"ה דואג לפרנס כל אחד ואחד. הסיפור נלקח מתוך ספריו של הרב צבי נקר.

מספר שנים לפני פטירתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, נפטר יהודי מהעיר אלעד והשאיר אחריו אלמנה ויתומים. מטה לחמה של האלמנה נשבר תוך תקופה קצרה, והיא עמדה בפני שוקת שבורה, אין מי שיפרנס את הבית והיתומים זועקים ללחם.

בצר לה החליטה שהיא עושה מעשה. היא נסעה לביתו של מרן רבי עובדיה יוסף כדי לבקש ממנו עזרה. היא הגיעה לבית מרן בשעה עשר בלילה, נקשה על הדלת ואחד מבני הבית פתח וראה לפניו אישה מבוגרת. הוא שאל למבוקשה והיא השיבה שהיא רוצה להיכנס לרב .

אמר לה: "עכשיו כבר לילה, הרב כרגע לומד ואין קבלת קהל, תבואי מחר ויכניסו אותך". והאישה השיבה: "תכנס לרב עובדיה ותגיד לו שאני אישה אלמנה וברצוני לדבר איתו, אם הוא יגיד לי לבוא מחר, אז אני אבוא מחר".

הוא נכנס לרב ואמר לו: "יש כאן אישה אלמנה מהעיר אלעד, היא רוצה לדבר עם הרב, אמרתי לה שתבוא מחר".

"היא אלמנה, תכניסו אותה מיד", ענה הרב.

נכנסה האלמנה למרן, ופרצה בבכי מר בספרה על בעלה שנפטר, על היתומים שנותרו ללא משענת ועל מטה לחמה שנשבר. מרן זצ"ל הזיל דמעות למשמע צרתה של האלמנה, והיא הוסיפה ואמרה: "כבוד הרב, לא באתי לכאן כדי לבקש ברכה, באתי לבקש עזרה, שהרב יחפש דרך לעזור לי".

כוונתה היתה, שמכיוון שהרב מעורב ומכיר ארגוני חסד, הוא ימליץ בפניהם שיסייעו לה. אבל מרן זצ"ל אמר לה: "הסירי דאגה מליבך, אני אעזור לך כל חודש, אך אני מבקש שאף אחד לא ידע על כך. תבואי לפה כל חודש ותקבלי ממני מעטפה, אבל רק אני ואת יודעים מזה".

ואכן כך היה. האישה הייתה מגיעה פעם בחודש, ובני הבית לא ידעו למה הגיעה. היא הייתה נכנסת לרב, לוקחת את המעטפה ויוצאת. כך במשך שבע שנים. זה היה ההסכם בינה לבין רבינו מרן הרב עובדיה יוסף.

והנה בעוונותינו הרבים נפטר מרן מאור ישראל זכר צדיק וקדוש לברכה, ויחד עם הבכי של כל עם ישראל בכתה גם האלמנה בכי קשה ועצוב, בכי כפול על הסתלקותו של גדול הדור, וגם שכעת הסתלק מי שעזר לה בכלכלת הבית.

עברו להם חמישה חודשים מפטירתו של מרן, והאישה הייתה במשבר כלכלי גדול. ואז חשבה לעצמה: אמנם מרן לא נמצא בין החיים, אבל צדיקים במיתתם קרויים חיים. אני אלך לציון שלו ואתפלל להקב"ה שזכות מרן תעמוד לי והוא יעזור לי.

היא נסעה מאלעד לירושלים באוטובוס, הגיעה לקברו של מרן, ומיד פרצה בבכי. הדמעות שלה הרטיבו את המצבה של מרן, והיא לא יצאה משם עד שסיימה את כל ספר התהילים, למעלה משלוש שעות בדמעות רותחות. לאחר מכן חזרה באוטובוס לביתה שבאלעד, הגיעה בשעות הערב עייפה וסחוטה נפשית וגופנית. היא מזגה לעצמה כוס מים והתיישבה על הספה.

טרם הספיקה לשתות את המים ותרדמה נפלה עליה, והנה היא רואה את רבנו מרן הרב עובדיה זצוק"ל, והוא אומר לה: "בתי למה תבכי? כמו שעזרתי לך בחיי חיותי, כך גם עכשיו אני אעזור לך. הקשיבי לי. ביום חמישי הקרוב באולם בית ישראל בירושלים בשעה אחת בצהריים, תתקיים ברית, בברית יהיה נוכח יהודי בשם שלום סעדון, לכי אליו ותגידי לו שהרב עובדיה שלח אותך, והוא יעזור לך".

האלמנה התעוררה ואמרה לעצמה: חלמא טבא חזיתי… אך חלומות שווא ידברון, הרי אין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו, הייתי כל היום בקבר של מרן, התפללתי שם וחשבתי עליו ולכן חלמתי עליו. היא קראה קריאת שמע על המיטה, נכנסה לחדרה והלכה לישון.

והנה היא חולמת את אותו חלום בפעם השניה, וגם בחלום זה שוב פונה אליה מרן ואומר לה: "בתי, למה תבכי, כמו שעזרתי לך בחיי חיותי גם עכשיו אעזור לך. ביום חמישי הקרוב באולם בית ישראל בירושלים תתקיים ברית מילה, יהיה שם יהודי בשם שלום סעדון, תלכי אליו ותגידי לו שהרב עובדיה שלח אותך, שיעזור לך".

היא התעוררה מהחלום, והפעם הבינה שאם חלמה את אותו חלום פעמיים, אז יש דברים בגו, יש פה איזה מסר. חשבה לעצמה: הרי אין לי מה להפסיד, אסע אפוא לירושלים.

ביום חמישי נסעה לירושלים. ולאחר מאמץ רב והכוונה שביקשה מהעוברים ושבים הגיעה לאולם בית ישראל. היא הבחינה בכניסה לאולם שיש שילוט – חץ ימינה, בר מצוה. וחץ שמאלה, ברית מילה. היא נכנסה לאולם שבו אמורה להיות הברית והמתינה. לאט לאט הגיעו בני המשפחה, ההורים הצעירים עם התינוק, הציבור התאסף והברית החלה.

היא פנתה מעזרת הנשים לאחד האברכים ושאלה: "האם יש פה יהודי בשם שלום סעדון?" והאברך השיב לה: "כן, הנה הוא פה, האם את רוצה שאקרא לו?". השיבה לו: "לא, הברית מתחילה עכשיו, אבל מיד לאחר הברית אני מבקשת שתקרא לו".

[ר' שלום סעדון, בצעירותו היה מעביר את השיעורים של מרן הרב עובדיה יוסף בלוויין. מרן זצ"ל בירך אותו שבזכות זיכוי הרבים שהוא עושה הקב"ה ישפיע עליו שפע גדול של עושר, ואכן הוא נעשה לעשיר גדול].

הסתיימה הברית בשעה טובה, האברך ניגש לשלום סעדון ואמר לו שיש פה אישה שרוצה לדבר איתו. ר' שלום ניגש אליה ושאל למבוקשה. "תשמע", אמרה לו האישה, "אתה בוודאי תחשוב שאני משוגעת או מדומיינת, אבל אני חייבת לומר לך את מה שיש לי בלב. אני אישה אלמנה, הרב עובדיה יוסף שלח אותי אליך כדי שתעזור לי…"

שלום סעדון שמע את הדברים, נפל והתעלף…

נוצרה מהומה באולם, הגיע המוהל, הגאון הרב ראובן אלבז שליט״א ראש ישיבת אור החיים. שלום סעדון התעורר והרב אלבז שאל אותו מה קרה. "שהרב ישמע מה שיש לאשה זו לומר", אמר ר' שלום להרב אלבז. ואכן האלמנה סיפרה בתמימות להרב אלבז את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. ואז הוסיף ר' שלום וסיפר לרב אלבז את החלק השני והמדהים של המעשה:

"אני לא קשור בכלל לברית הזאת, אני לא מבני המשפחה, אין לי שום קשר לאנשים פה. הרב עובדיה בא אלי השבוע בחלום ואמר לי: 'בני, ביום חמישי בשעה אחת בצהריים באולם בית ישראל בירושלים תיערך ברית מילה. תגיע לשם אישה אלמנה שתבקש ממך עזרה. אני מבקש ממך שתעזור לה'".

ואז פנה שלום סעדון לאשה ושאל אותה: "תגידי לי, כמה כסף הרב עובדיה נתן לך כל חודש?" היא אמרה לו: "הרב היה נותן לי כל חודש ארבעת אלפים ש"ח. היה מפריש מהמשכורת שלו": אמר לה שלום סעדון: "מהיום תקבלי ממני כל חודש ארבעת אלפים ש"ח – ממרן, ועוד ארבעת אלפים ש"ח ממני".

(מי באר, נח תשפ"ב)

 

[אחד יחיד]

במשך יותר מחמישים שנה, זכיתי להיות תלמיד קרוב של מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. לא רק תלמיד הייתי, אלא נהגתי להתחקות אחר כל זווית ופינה מהנהגותיו ומהליכותיו. הייתי הולך איתו לכל דרשותיו. במשך עשרות שנים כתבתי במחברות את כל הכתבים של "חזון עובדיה", משיעורי מרן בבית הכנסת "שאול צדקה", מדי יום ביומו.

מרן זצ"ל ידע בעל פה למעלה מארבעים אלף ספרים. כשהייתי הולך לביתו, הייתי רואה ספרים על הכסאות. ולמה? כי מרן לא היה מכניס ספר לספריה לפני שהכניס אותו קודם כל לראש… למעשה, הוא לא היה צריך את כל הספרים. יכול היה למכור אותם. אבל השאירם ברשותו מתוך חביבותו לתורה הקדושה.

כשהיה בבית חולים, וחששו הרופאים לזכרונו, אמר להם: "יש לכם פה, ב'הדסה', ספריה? תביאו ספר, תגידו שורה ואני אמשיך".

הביאו ספר אחר ספר, והפרופסורים השתוממו בראותם את עצם בקיאותו בתורה הקדושה, ולא נפגם זכרונו. (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

כידוע, כל מהותו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל היתה – להשיב רבים מעוון. מתוך מאות סיפורים על כך, מביא הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א (בספרו 'מרן – תולדות רבי עובדיה יוסף') סיפור נפלא שסיפר אדם אחד :

"ליד בית הורי היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע, ובעיקר בשבתות. לא פעם היה הכדור עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו ניפץ את אחת הזגוגיות.

"שבת אחת, היינו במגרש ושיחקנו. אני הייתי אז כבן חמש עשרה. בשכונה היו מכנים אותי 'עבריין'… שיחקנו, ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא הרב מבית הכנסת, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני והחברים שלי נפלנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של ה'דוס' הופך לצלחת מעופפת.

"הרב הרים את הכובע ובא אלי למגרש. 'שבת שלום, כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?' – שאלתי אותו אז בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: 'איפה ההורים שלך!'. אני עניתי בחוצפה: 'ההורים שלי מתו'.

"הרב אמר לי: בוא איתי. זה היה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לבית שלו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: 'אתה רעב?'.

"מת מרעב', אמרתי. הרב סימן לרבנית וערכו לי שולחן ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו.

"כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי: 'אתה עייף?' אני מת מעייפות – אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?'. אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. 'כמה עולה סינמה?' הוא שאל. לירה וחצי, אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם'.

"ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד שתים עשרה ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית.

"לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות. נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדיי והיה סנדק לנכדיי", סיים היהודי הזקן את סיפורו.

סיים היהודי: "אתה רואה אותי היום כך – כיום אני דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם אני הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך". עד כאן מתוך ספרו של הרב שטרן שליט"א.

הנהגה זו של מרן הגר"ע זצ"ל, היא ממש כמו מידותיו של ה' שמבוארות בספר תומר דבורה (מידה הא' – מי אל כמוך): "מורה על היות הקדוש ברוך הוא מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקים מכח עליון השופע עליו; והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו – שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו… [ו]סובל הקדוש ברוך הוא עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו… והינו אומרו 'מי אל כמוך' – אתה א-ל בעל חסד המטיב, א-ל בעל כח לנקום ולאסוף את שלך, ועם כל זאת אתה סובל ונעלב עד ישוב בתשובה…"

 

[אחד יחיד]

מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, מלבד שקידתו העצומה על התורה הקדושה, ומלבד גדלותו העצומה בידיעתה, והפצתה בכל העולם – היה מפורסם במידת החסד המופלאה שלו. היה דואג בכל לבו ונפשו למשפחות נצרכות, ליתומים ולאלמנות, ופעמים רבות היה תומך בהם מכספו האישי. מרן קיים בעצמו מאמר חז"ל (סנהדרין צח ע"ב): "הרוצה להינצל מחבלו של משיח – יעסוק בתורה ובגמילות חסדים".

הכתוב (שמואל ב ח, טו) אומר: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ". דוד המלך, מלבד שהיה עושה משפט, מתוקף תפקידו כמלך, יחד עם זאת היה גם עושה צדקות וחסדים, וכך בדיוק היה מרן זצוק"ל "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ".

סיפר לי יהודי שאביו נפטר בגיל צעיר, והשאיר אחריו אלמנה ושבעה יתומים. לאמו האלמנה לא היה כסף לשלם את דמי שכירות הדירה, והבעלים רצו להוציאה משם. באותו זמן מרן היה מקבל משכורת מבית הדין, ובה פרנס את שלוש-עשרה נפשות ביתו. עם כל זאת, לקח מרן על עצמו בכל חודש לשלם את שכירות הדירה של אותה אלמנה, ומדי חודש בחודשו היה שולח לה שיק בסך דמי השכירות. (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

עוד מסופר, שפעם אחת ניגש אדם למרן זצוק"ל, ואמר לו שבשכונה מתגוררת משפחה ענייה שאינה מצליחה להסתדר. מרן קרא לרב שלמה בניזרי שליט"א ושאלו אם הוא מכיר את המשפחה. אמר לו הרב בניזרי שהוא מכיר אותם, ומשתדלים לעזור להם ולשלוח להם מוצרי מזון באמצעות ארגון 'קו החסד'. אמר לו מרן: "אני רוצה שכל חודש תזכיר לי, לאחר שאני מקבל את המשכורת, לתת שיק על סך אלף ש"ח למשפחה הזאת", וכך עשה מרן מידי חודש בחודשו. (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

לפנינו סיפור נוסף שהתרחש לפני כעשרים שנה, ואני זוכר עדיין היטב את המקרה:

ילדה אחת אושפזה בבית החולים עקב מחלה. הרופאים בדקו את הילדה וקבעו שהמחלה הזו, בר מינן, גורמת לשיתוק הרגליים, והילדה לא תוכל ללכת על רגליה ותזדקק לכיסא גלגלים, ה' ירחם.

לאחר שבעה חודשים של בדיקות וטיפולים בבית החולים – אושפזה נכדתו של מרן באותה מחלקה, לאחר שלא חשה בטוב והוצרכה לעבור ניתוח. מרן הגיע לבקר את נכדתו, שם הוא פגש את אביה של הילדה החולה. הלה ניצל את ההזדמנות וסיפר למרן את המקרה, ואת חוות דעתם של הרופאים שאמרו שאין מה לעשות, והילדה לא תוכל ללכת על רגליה.

מרן בקש לדעת היכן החדר בו היא שוכבת, ניגש למיטתה, ואמר כי בעזרת ה' היא תלך על רגליה, ולא תהיה צמודה לכסא גלגלים. "זה יכול לקחת שלוש, ארבע, ואפילו חמש שנים", אמר מרן, "אבל כעבור הזמן הזה היא תתרפא ותלך על רגליה!".

אותה ילדה מספרת, שכיום ברוך ה' היא רצה על רגליה, והכל מכוח רחמנותו, אהבתו, תפילתו וברכתו של מורנו ורבנו זצוק"ל. לבו היה חם בקרבו לעזור ולסייע, להתפלל ולברך, כל יהודי שבעולם. (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

כמעט כל יום, ולפעמים גם פעמיים ביום, הייתי זוכה לראות את מרן, בתפילת שחרית ובמנחה, כשאנשים ביקשו ממנו להיות סנדק, והזמינו אותי להיות המוהל. יום אחד היה קר מאד. באתי למול, ומרן פנה אלי: "רבי ראובן! היות והיום קר – אל תשתמש במגבונים הלחים הרגילים. הם לחים וקרים, ולתינוק יהיה קר… כמו כן תחמם את ידיך בהבל פה חם, כדי שהתינוק לא יסבול מידיים קרות"…

רבותי! איזו רגישות!

ראשו של רבינו הרי היה בשמים. כולו גאונות. ראשו משוטט בהיתר עגונות, בפסקים הרי גורל, שכל הדיינים עומדים משתאים, לנוכח השליטה המדהימה בכל הפוסקים וספרי השו"ת השונים, ועם כל זה ראשו נתון גם בתינוק הקטן הזה, שלא יהיה לו חלילה קר…

"כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה" (תהילים קלח, ו). "תחמם את הידיים, רבי ראובן"… (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

סיפר משב"ק מרן, רבי צבי חקק הי"ו:

בין הדפים של מרן מצאנו מכתב, בו כתב שהלווה לחתן מאה שלושים וארבע אלף שקל. לא הבנו במה מדובר וכיצד יתכן הדבר. נטינו לומר שאולי הכוונה לשקלים ישנים…

ניגשנו אל החתן כדי שיסביר במה דברים אמורים, והלה סיפר:

אביו התחייב את הסכום הזה לצורך חתונתו. בעמל רב הכין את כל הסכום והניחו בבית. דא עקא, שריפה פרצה בביתם וכל הכסף נשרף וירד לטמיון. בשל כך, החתונה עמדה להידחות בשנה, פרק הזמן המינימאלי שהיה דרוש לאבי לשוב ולאסוף סכום כזה, וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב השידוך עלול היה, חלילה, להתבטל לחלוטין.

החתן בא לפני מרן וסיפר לו את כל העניין, ומרן פסק: "לא דוחים חתונה! ובאשר לכסף? אני נותן את כולו בהלוואה!"

זה היה פשר השטר שנמצא!

וכמוהו היו רבים! אנשים לקחו הלוואות, כתבו שטר, ולא פרעו את חובם. מרן ידע זאת מראש. הוא נתן להם את הכסף בתורת הלוואה בשטר רק כדי שירגישו בנוח, שירגישו שהם אינם מקבלים תרומה או צדקה, אבל מראש וויתר להם על הפירעון.

הלוואי ונזכה להמשיך את דרכו, להגביר חסדים האחד עם השני, להרבות אהבה ואחווה שלום ורעות בין אדם לחברו, ובין איש לאשתו. (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

באחד הימים הוזמנתי לבית כנסת "אחדות ישראל" בשכונת רוממה. "בית הכנסת הזה הציל את חיי מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל לפני חמישים שנה", אמרתי להם, ומעשה שהיה כך היה:
רבי נעים, אחיו של רבינו, נהג להתפלל באותו בית כנסת. היה שם ציבור גדול של כמאתיים איש, אך הם לא היו חזקים כל כך בתורה ובמצוות, לכן ביקש מאחיו לבוא ולדרוש לפניהם לאחר קבלת שבת.
הסכים מרן, ודרש לפניהם בטוב טעם ודעת, כשהוא משלב סיפורי מופת ומאריך בהם. דרשתו גרמה לו שיתאחר לשוב הביתה, ומשום כך התאחר גם השיעור הקבוע בישיבת "פורת יוסף". בכל זאת לא קיצר את דרשתו ודרש כרגיל.

בשעת הסיום הרגילה של השיעור עדיין לא יצא איש החוצה, שכן השיעור טרם הסתיים. והנה נשמע מבחוץ קול פיצוץ חזק. הנוכחים נחרדו: מה פשר הפיצוץ הזה? מטוסים? פצצות?
אחד מהם מיהר לבדוק בחוץ מה התרחש, וחזר מבוהל ומרוגש מגודל הנס: אחד מקירות בית המדרש החיצוניים לא נבנו היטב, והוא קרס תחתיו. אילו היה שיעורו של מרן נגמר כרגיל, היו אמורים להיות שם כל האנשים היוצאים מן הדרשה. אסון נורא ואיום נמנע שם בחסדי שמים! (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

כאשר מרן זצ"ל היה נער בישיבה קטנה, יצאו חבריו לטיול לקברות צדיקים, בעוד רבינו שכבר מנעוריו חס על זמנו, נותר בגפו בישיבה ועסק בלימוד התורה הקדושה.
באותו זמן החלו ללמוד בישיבה את מסכת בבא קמא. הבחורים הספיקו ללמוד מספר דפים מתחילת המסכת לפני שיצאו לטיול המדובר. כאשר חזרו התלמידים לישיבה, פנה מרן לאחד מחבריו וביקש ממנו לבוחנו על המסכת הנלמדת.

"על אלו דפים ברצונך להיבחן?" שאל הבחור.

"תבחן אותי בבקשה על כל המסכת עם התוספות, המהרש"א ונושאי הכלים שעל הדף".

הבחור החל להרעיף שאלות על מרן, ועל כולן השיב בדייקנות ובבהירות. לאחר שהסתיים המבחן, פנה רבינו אל חברו הנדהם ושאלו: "כמה פעמים לדעתך חזרתי על המסכת?"

בעוד הנער מנסה לשקול כמה פעמים יש ללמוד את המסכת, כדי לרכוש בקיאות מופלגת שכזו, השיב מרן במקומו: "חזרתי על המסכת שישים פעם!". (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

משנות ילדותו המוקדמות, עברו על מרן זצ"ל ייסורי עוני, ביזיונות ורדיפות קשות.
בכהנו כרב במצרים, ניצל מרן מספר פעמים מסכנת חיים ממשית.
בזמן מלחמת תש"ח, כשבין ישראל למצרים שררו יחסי איבה ומלחמה, נכנסו שוטרים חמושים לבית מרן וחקרו אותו: "האם יש בביתך נשק?!"

"איזה נשק?" שאל מרן, "מהיכן יהיה לי נשק?!"

"החביאו אצלך נשק?!" שבו השוטרים ושאלו בזעם.

כשראה מרן כי השוטרים אינם נרגעים מזעפם, ניגש לארון הספרים ואמר להם: "אתם רואים את כל הספרים הללו, זה הנשק שלי, אין לי שום נשק אחר, זו נשמתי ואלו חיי!".

השוטרים שמעו את המילים הנוקבות, הרכינו את ראשם ועזבו את ביתו בבושת פנים! (רבי ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

באותה תקופה, הלכו מרן ורעייתו ברחובות מצרים, ולפתע נקלעו להפגנה סוערת כנגד היהודים. קריאות שנאה וזעם נשמעו מלב ההמון המוסת: "אטבח אל יהוד!" – שָׁחֲטוּ את היהודים!

הרב והרבנית, שצעדו לבדם ברחוב וחשו בסכנה הנוראה המאיימת על ראשם, מיהרו להיכנס לחנות צילום שהיתה בסמוך וביקשו מבעל החנות לצלמם. שעה ארוכה שהו השניים בחנות וביקשו מהצלם לצלם אותם תמונה אחר תמונה, עד שההמונים התפזרו לבתיהם, וכך ניצלו חייהם בדרך נס. (רבי ראובן אלבז)