שמעתי בקו ריתחא דאורייתא שהגאון הגר''נ נבנצאל שליט''א טען בתוקף לאלו הנוהגים לספור ספירה כמה פעמים במשך היום שיש בזה משום בל תוסיף
וטען בתוקף שהם מתכוונים לשם מצוה ולא סתם ענין כזה לספור
האם דיברו בזה האחרונים?
לפו"ר תמוה. עיין תוספות ראש השנה טז: ד"ה ותוקעים ומריעין ובדף כח: ד"ה ומנא תימרא. ולדבריו מ"ש ספירת העומר, מנוטל לולב או כהן שמברך פעמים שמניחים בסתמא שאין כוותו להוסיף. ואף לשי' הרשב"א שם טז. שכתב ליישב את הערת תוס' הנ"ל, שלא אמרו ב"ת אלא כשמוסיף מדעת עצמו "אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן משום בל תוסיף דכבר אמרה תורה על פי התורה אשר יורוך" עכת"ד. ולד' הרשב"א הרי שאסור לקיים מצווה ב' פעמים אם לא שתקנו חז"ל. ולכאו' זה סייעתא לדברי הנ"ל.
אמנם כל זה במצוה דאורייתא, אבל בזה"ז דספיה"ע מדרבנן. ממילא יש לומר דלא שייך בל תוסיף אף לשי' הרשב"א. ולפי מה שכתב הפרי מגדים (או"ח, פתיחה כוללת ח"א סעיף מ) להסתפק אם שייך ב"ת בדרבנן, ור"ל מדין תוספת בנ"ח לשי' הראשונים (הרשב"א!) שבדאו' אסור לקיים המצוה פעמים, בהכרח שבחנוכה הוא מצד דליכא בל תוסיף בדרבנן (וראה עוד במנחת חינוך פרשת ראה מצוה תנד אות א), ואם כן אף לרשב"א ליכא ב"ת בנידון דידן.
רשום אצלי מה שכתב הגר"מ שטרנבוך (מועדים וזמנים סי' ק"ח) דבר חדש דמכיון שבמצוות עשה אף שיצא חיובו, אי עביד המצוה פעם נוספת מקיים בזה מצוה קיומית, א"כ הכא נמי י"ל בספירת העומר, דאם חוזר וסופר יש בזה מצוה קיומית.
כבר הערתי לדבריו, באופן שספר בלא ברכה, מדוע לא יספור שוב עם ברכה. ולא מצאנו דבר כזה בפוסקים. ואולי נאמר, שלא תקנו הברכה אלא כשבא לפרוע חיובו וכנוסח הברכה משא"כ כשכבר יד"ח, וכעת זה רק מצוה קיומית.
כמו כן אשמח לדעת על מה בנה חידושו. שהרי כל מה דמצינו שחוזר ומקיים, הוא מהגמ' בסוכה מא: ועוד כמה דוכתי, דמיירי באופן שעדיין עוסק במצוה ולכן נחשב עובר לעשייתן (עיין תוס' סוכה לט. ד"ה עובר) או עכ"פ שורש החיוב נמשך והולך. אבל לאחר שגמר להתעסק במצוה לכאו' אינו אלא כמש"כ הריטב"א סוכה לא: ובשלטי גיבורים (ר"ה ט: בדפי הרי"ף אות ג) משום הידור מצוה או משום חיבוב מצוה כמש"כ הריטב"א ר"ה לד. ואף אם מראש קובע בעצמו לספור כמה פעמים, בפשטות לא נחשב המשך המצוה, שהרי מד' הירושלמי מבואר להדיא משהניח הלולב בשבת סוכות לא נוטלו, ומשמע אף אם מכוין ליטלו שוב.
