- הודעות
- 4,363
- תודות
- 11,035
- נקודות
- 885
האם יש מצווה באכילת מצה כל שבעה – חלק א'
מעשה רב הלכות פסח סימן קפה:
שבעת ימים תאכל מצות כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה ומצוה לגבי חובה רשות קרי להב אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא וכן פירשו י"ט א"צ אות פסח במצה סוכות בסוכה ועוד כמה ראיות והיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעה וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית אע"פ שלא היה אוכל שלש סעודות בשאר י"ט מפני חביבת מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו ובמוצאי י"ט היה משתדל לטעום חמץ וכן חדש באורתא נגהי תמניסר. והיה נמנע לאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה ידי חובתו בפסח וכ"ז להיכרא לעשיית המצוה שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו.
חזקוני שמות פרק יב פסוק יח (הובא בתשובות חתם סופר יורה דעה סימן קצא):
עד יום האחד ועשרים. פרש״י למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים לפי שנאמר ימים לילות מנין ת״ל וכו'. חז״ק היאך מצינו למימר לילות מנין הרי לעיל כתיב מיום הראשון עד יום השביעי ואפי׳ לילות משמע. אלא ע״י דוחק י״ל יש לך דברים שמקבלים שכר בעשייתם ולא עונש כשאין עושים אותם כגון מצה בלילה הראשון ויש לך דברים שאין מקבלים שכר בעשייתם ושכר כשאין עושים אותם כגון מצה מליל ראשון ואילך. ומ״מ מצות, שבעת ימים מצות תאכלו כתיב כלומר אם אכל מצה כל שבעת הימים קיים הפסוק זה של שבעת ימים מצות תאכלו. לילות מנין כלומר אם אכל כל שבעת הלילות מצה מנין שקיים את הפסוק ת״ל עד יום האחד ועשרים מכל מקום. מיום הראשון עד יום השביעי לא קאי אלא אכי כל אוכל חמץ.
פני יהושע פסחים דף כח עמוד ב:
ועוד אפשר לומר דלר"ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא דהא לקמן סוף פרק ערבי פסחים [ק"כ ע"א] משמע דהא דאין מצות אכילת מצה אלא בלילה ראשונה לא ידעינן אלא מרומיא דקראי כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל עליו מצות וע"כ דרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות ואם כן לר"ש אפשר דלית ליה הך דרשא דדריש להאי רומיא דקראי למילתא אחריתא לענין חדש וישן כדאיתא בסיפרא פרשת ראה והובא שם בילקוט [סי' תתק"ד] ע"ש ועיין במנחות (דף ס"ו ע"א) בד"ה כתוב אחד אומר כו'. נמצא דלפי"ז מצינן למימר שפיר דהך הקישא דר"ש שייך נמי להיתירא דלאחר זמנו דאז אינו בקום אכול מצה כלל לכל הפירושים שכתבתי, והא דאיצטריך קרא להיתירא דלאחר זמנו נראה לי משום דמסברא הו"א דאסור כיון דמסתמא ר"ש כר"ע רביה סבירא ליה כדאשכחן במנחות, ולעיל בפרק קמא [ה' ע"ב] אמרינן דלר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה מדאורייתא, ובאמת לא אשכחן בכל הנך שהקפידה התורה בשריפה דוקא שיחזור להיתירא בשום זמן אלא אסורין לעולם, ועוד דק"ו נמי איכא מערלה לשאר איסורין שאינן בבל יראה ובל ימצא אפ"ה אין היתר לאיסורן דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר שלש שנים מכ"ש חמץ שנעבד בו עבירה ועבר ג"כ בבל יראה ובל ימצא אינו דין שאותו החמץ יהא אסור לעולם ומשו"ה איצטריך הך הקישא להתירא לאחר זמנו, כן נראה לי נכון בעז"ה יתברך, ובזה נתיישב מה שהקשו בתוס' בד"ה א"כ מה תלמוד לומר ודוק היטב.
ברכי יוסף אורח חיים סימן תעה סעיף קטן ו:
אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשונה בלבד וכו'. הקשה הרז"ה בספר המאור בשלהי פסחים אמאי לא מברכינן כל ז' אם רצה ואכל מצה, אף דהיא רשות, כי היכי דמברך אסוכה באכילה כל ז' אף דהיא רשות, דאי בעי לא אכיל, וניחא ליה להרב ז"ל דסוכה לא סגי בלא שינה. עש"ב.
וזה שנים רבות שמעה אזני מפה קדוש מורינו הרב הגדול כמהר"ר יצחק הכהן בעל בתי כהונה זלה"ה, שהיה תמיה על הרז"ה, דמאי קשיתיה, הלא בפסח אף אי בעי אכיל, ואכיל מצה, לא מקיים אלא בל תאכל חמץ, ונמצא בידו קיום לא תעשה, אבל בסוכות אי בעי אכיל, ואכיל בסוכה, מקיים מצות עשה בסוכות תשבו, ואמטו להכי בפסח דאין באכילתו מצה כל ז' כי אם שנזהר מל"ת, ברוכי לא מברכינן, דלא תקון ברכה לנזהר מל"ת. לא כן בסוכות, כיון דאי בעי ואכיל בסוכה, ליתי עשה, שפיר אית לן לברוכי על קיום מצוה מעשית. ובשגם אי בעי לא אכיל, לא איריא, דכמה מצוות עשה כי האי גוונא, כגון שחיטה, דאי בעי לא אכיל בשר, וכי תאוה לאכול בשר, מברך. וכיוצא. וסוכה דכוותייהו. זהו תורף דברי הרב זלה"ה.
ולפום ריהטא דשמעתא דפרק הישן (סוכה כז א) משמע למדקדק, דאי אמרינן דאוכל בסוכה כל ז' מקיים מצות עשה, כדברי הרב הנז', גם באוכל מצה בפסח כל ז' מקיים מצות אכילת מצה, דאידי ואידי חד שיעורא, ושפיר קמותיב הרז"ה. ואיהו מפרק לה שפיר. ומה שנראה יותר הוא דמצה וסוכה רשות, ואינו מקיים מצוה, אלא דלא סגי בלא שינה, ומשום הכי מצי לברך. וראיתי לגדול בדורו הרב המג"ן בספר קרבן חגיגה סי' פ"ד דמייתי לה משם הכלבו לחקירה זו, והגם דבכלבו (סי' נ) הזכיר הרז"ה, כמדומה שהרב לא שלטו מאורי אור עיניו במאור. ומה שתירץ, היה נראה דיש להשיב על הרב כאשר יראה הרואה. ומצאתי להרשב"א בתשובה כ"י כלל ב' סימן ז"ך שכתב וז"ל, שאלת הא דאמרינן גבי סוכה דגמרינן ט"ו מחג המצות, מה מצה לילה הראשון חובה ושאר הימים רשות, א"כ מה טעם מברכין על הסוכה כל ז', מה שאין כן במצה. ואמרת דלא גמרי' ט"ו מחג המצות אלא לענין אכילה בלבד, אבל מצות ישיבה יש בכללה דברים הרבה, צריך שיתקיים א' מהם, ואם לא קיים כבר ביטל המצוה, אם לא יבטל מחמת דברים הפוטרים אותו מן המצוה. תשובה כבר נשאלתי על דבר זה, והשבתי כעין מה אמרת, אלא שהוספתי בו דברים. ועוד כי לשון זה שאמרת צריך לקיים אחד מהדברים שיש בכלל הישיבה ואם לא קיים כבר ביטל. קיום זה וביטול זה, לא ידעתיו. וזה אשר השבתי, שהתורה אמרה בסוכות תשבו, ואמרו רז"ל (סוכה כז א) תשבו כעין תדורו, ולפיכך כל שהוא צריך לסעודה או לישן צריך לסעוד ולישן שם, אבל כל שאינו סועד ואפי' אוכל פירות בעלמא אינו חייב עכ"פ לסעוד שם, דלא קי"ל כר' אליעזר (סוכה שם) דאמר חייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכה, ומשום תשבו כעין תדורו, וכבר חזר בו והודה לדברי חכמים דאינו חייב אלא על לילה הראשון, משום דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות. וכן אם היה אפשר שלא לישן אינו חייב עכ"פ ליכנס סוכה ולישן. והגע עצמך הרי שהוצרך לדבר מצוה כל הימים, או שהיה הולך בדרך ונפטר מן הסוכה, ויום אחרון חזר, ויכול לעמוד בלא סעודה ובלא שינה, אין אנו מחייבין אותו לסעוד ולישן כדי לקיים מצות סוכה, שלא חייבתו תורה בכך. אלא אני אומר שמצות אכילה אינה אלא לילה הראשונה, ואפי' אם רצה לאכול פת ואפילו אותו הלילה עצמו, אינו חייב לאכול מצה שמורה, שלא חיבתו תורה אלא לאכול כזית (כזית) מצה, ואח"כ יאכל בין מצה משומרת בין שאינה משומרת, רשאי. אבל בסוכה כל שהוא אוכל פת וכל שהוא ישן, מחויב לאכול ולישן בסוכה, דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא, והלכך כל שהוא אוכל וישן חייבתו תורה להיות בסוכה, ולפיכך מברך שאר ימים כלילה הראשונה שלו. ולפי שאינו מחוייב לאכול פת אלא לילה הראשונה, גם לילה ראשונה של חג הסוכות חייב, משום דגמרינן ט"ו מחג המצות. ומה שאמרו (ברכות מט ב) דבימים טובים אם לא הזכיר בבהמ"ז חוזר, היינו לילות ראשונות של פסח וחג, דע"כ אכיל פת. וימים שאינו חייב לאכול פת אינו חוזר. ומ"ש ימים טובים היינו שני לילות. א"נ ימים טובים דעלמא, כמ"ש (קידושין סד ב) בוגרות דעלמא, עכ"ל. ודוק בדברי הרב המג"ן הנז' ובתשובת הרשב"א הנז' ובשמעתא דפרק הישן.
