שמיני האם מותר להיות מחוסר כיפורים ברגל

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
יש להסתפק האם מצד החיוב לטהר את עצמו ברגל, חייב להטהר ג"כ מלהיות מחוסר כיפורים, כגון שכבר טבל והעריב שמשו והוא רק מחוסר כיפורים, האם מחוייב להביא את קרבן טהרתו קודם הרגל מדין "חייב אדם לטהר עצמו", או דמחוסר כיפורים אינו נחשב "טמא" לענין זה, כיון שהוא טהור לחולין למעשר ולתרומה, ורק לגבי ביאת מקדש ואכילת קדשים הוי כטמא.

ולכאורה יש לומר, דתלוי בטעם החיוב לטהר עצמו, דאם הוא בכדי שיוכל לקיים מצות הרגל, הרי גם מחוסר כיפורים מעוכב מלקיים מצות ראיה כיון שהוא אסור בביאת מקדש, וכן מעוכב מלקיים מצות השמחה כיון שאסור באכילת קדשים, וממילא מחוייב לטהר עצמו. אמנם אם הטעם הוא משום קדושת המועד גרידא, י"ל דמחוסר כיפורים לא מיקרי טמא, ואין לנו לאסור אלא בטמא גמור דומיא דנוגע בנבילה, דנפקא לן מדכתיב "ובנבלתם לא תגעו".

ויש לפשוט ספק זה מדברי הירושלמי בראש השנה פ"א ה"א, דמייתי שם ברייתא, "כולן מתכוונים ומביאין קרבנותיהן ברגל", וקאי על מצורע שמותר לו לכוין להביא קרבנותיו ברגל, והחידוש הוא שאינו מחויב להביאם דוקא ביום השמיני לטהרתו אלא יכול להשהותם לכתחילה עד הרגל, ומקשה הירושלמי שם והא תנינן ההלל והשמחה שמונה, ואם לא יביא קרבנות צרעתו בערב הרגל הרי יהיה מחוסר כיפורים ברגל, ולא יוכל לקיים מצות שמחה, ולהקריב את קרבנות כפרתו ביו"ט ראשון עצמו אינו יכול, מפני שקרבנותיו אינן דוחין את היו"ט.

ומשני בירושלמי שם "אמר רב חנניה בריה דר' הלל לא כבר איתתבת תמן ואמר ר' יוסה קיימה ר' אבודמא נחותה בכהנים בשעיר, אוף הכא הכהנים בשעיר". והיינו דכשחל יום טוב הראשון בשבת הרי אין שייך לקיים שמחה, ופריך הירושלמי בחגיגה פ"א ה"ד א"כ בכה"ג ליכא "ההלל והשמחה שמונה", ומשני בכהנים בשעיר, והכא נמי בכהנים בשעיר. וביאור התירוץ דהברייתא שמותר למצורע להשהות קרבנותיו לרגל מיירי כשחל יו"ט הראשון בשבת, דאז בלאו הכי מתקיימת שמחה רק בכהנים [וכמ"ד בפסחים עא. דבעינן זביחה בשעת שמחה], ולכן מצורע זה אם אינו כהן, לא איכפת לן שיהיה מחוסר כיפורים ביו"ט הראשון, דאין מבטל בזה מצות שמחה, דבלא"ה בשנה זו אין יכול לקיים שמחה ביו"ט ראשון, ובחול המועד יקריב קרבן מחוס"כ שלו ומיד יוכל לאכול. וכן פירש את דברי הירושלמי באור שמח אבות הטומאות פי"ב הט"ו.

וקשה הרי מ"מ מדין החיוב לטהר עצמו ברגל יאסר לו להשהות את קרבנו עד הרגל, דהא עי"ז ביו"ט ראשון הוא מחוסר כיפורים, ומה איכפת לן בזה שאין כאן ביטול השמחה, הא מ"מ אינו טהור, ועל כרחך דאין חיוב להטהר מטומאת מחוסר כיפורים מדין "חייב אדם לטהר עצמו ברגל". ולכאורה קשה על מה שנתבאר לעיל, דאם החיוב לטהר עצמו הוא לצורך קרבנות הרגל, חייב להטהר גם מטומאת מחוסר כיפורים. ואפשר לומר דאדרבה, אם החיוב הוא רק משום מצוות הרגל, ליכא חיוב להטהר כאשר חל יו"ט הראשון בשבת, דהלא בין כך אינו יכול לקיים קרבנות הראיה והחגיגה והשמחה ביו"ט הראשון, דאינן דוחין שבת, וכמ"ש השאגת אריה שם שמי שכבר קיים מצות הרגל, מותר לו להטמא לדעה זו, והכי נמי היכא דאינו יכול להקריב. וא"כ ממ"נ אם החיוב הוא מחמת קרבנות הרגל הכא אין שייך כיון דאינן קרבים בשבת, ואם הטעם משום קדושת המועד, כבר נתבאר דמחוסר כיפורים אינו נחשב טמא לענין זה. [אמנם יש לדון בזה, דמ"מ ראית פנים בעזרה יכול לקיים גם בשבת, ומחמת זה יהיה חיוב להטהר].

עוד יש לומר דאפילו אם החיוב לטהר עצמו ברגל הוא מחמת קרבנות הרגל, מ"מ זהו גזה"כ רק בטומאה ולא אם יש לו מניעה אחרת שאינו יכול לקיים המצות של הרגל, כגון שהוא ערל ואינו יכול להכנס לעזרה, דאינו חייב לתקן עצמו מדין החיוב לטהר עצמו ברגל, דהחיוב הוא רק במניעה מחמת טומאה, וא"כ י"ל דמחוסר כיפורים לא איקרי טמא, ושוב הוי כשאר עיכובים שאינו חייב לסלק העיכוב, ורק טמא ממש דומיא ד"ובנבלתם לא תגעו" חייב לטהר עצמו בשביל שהטומאה לא תמנע אותו מקרבנות הרגל, וצ"ע.​

 

[גרינפלד]

ולא יוכל לקיים מצות שמחה​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובנועם ירושלמי כאן ובנחלת יהושע סי' כ"ה הקשה, למה הוקשה להירושלמי רק ממצות "שמחה", ולא מקרבן ראיה וחגיגה, ובשלמא למ"ד דכולן תשלומין זה לזה ניחא, דראיה וחגיגה יוכל לקיים בשאר הימים, אבל שמחה החיוב הוא לקיים בכל יום ויום. אמנם למ"ד דכולן תשלומין דראשון, קשה דא"כ אם הוא טמא בראשון אינו חייב גם בשאר הימים, ולזה לא יועיל תירוץ הירושלמי דחל בשבת, דמ"מ ע"י שהוא טמא לא יהיה לו תשלומין בשאר הימים.

ויש ליישב, לפי מש"כ בטורי אבן חגיגה ד. דטמא פטור לגמרי, ואי"ז בגדר "אנוס", אלא הוי "פטור" מראיה וחגיגה משום דכל שאינו בביאה אינו בהבאה, ולפי"ז י"ל דאין לו חיוב לטהר את עצמו בערב הרגל כדי שיתחייב בראיה וחגיגה, דהוי "פטור", ובחזון איש למסכת חגיגה סי' קכ"ט לדף כ"ה א' מסתפק האם טמא חייב לטהר עצמו כדי להיות ראוי לראיה וחגיגה וכן האם ערל חייב למול את עצמו או מי שאין לו קרקע האם חייב לקנות קרקע כדי להתחייב וכו', כיון דאי"ז אונס אלא פטור, ועי' בשער העזרה סי' שצ"ט בארוכה בזה [ובאמת בטמא גמור חייב להטהר מדין "חייב אדם לטהר עצמו ברגל", אבל במחוסר כיפורים דליכא חיוב זה כמו שנתבאר בפנים, איכא שפיר נפק"מ].

ומעתה ניחא היטב מה דלא פריך הירושלמי מראיה וחגיגה, דלענין זה הוי "פטור" דכל שאינו בביאה, אבל בשמחה הרי גם מי שאינו חייב בראיה חייב בשמחה, והוי רק "אונס" משום דאינו יכול לאכול קדשים, ועל זה פריך שיתחייב להביא קרבנות מחוסר כיפורים מערב הרגל כדי שיוכל לקיים מצות שמחה, ועי'.​

 

[גרינפלד]

[]עוד יש לומר דאפילו אם החיוב לטהר עצמו ברגל הוא מחמת קרבנות הרגל, מ"מ זהו גזה"כ רק בטומאה ולא אם יש לו מניעה אחרת שאינו יכול לקיים המצות של הרגל, כגון שהוא ערל ואינו יכול להכנס לעזרה, דאינו חייב לתקן עצמו מדין החיוב לטהר עצמו ברגל, דהחיוב הוא רק במניעה מחמת טומאה, וא"כ י"ל דמחוסר כיפורים לא איקרי טמא, ושוב הוי כשאר עיכובים שאינו חייב לסלק העיכוב, ורק טמא ממש דומיא ד"ובנבלתם לא תגעו" חייב לטהר עצמו בשביל שהטומאה לא תמנע אותו מקרבנות הרגל, וצ"ע.[/]​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וקשה לי בהא דמועד קטן יז: דמסתפקא ליה במצורע העולה מטומאתו לטהרתו דמותר לגלח במועד, האם גם בשהיה אפשר לו קודם הרגל או לא, וקאמר הטעם להתיר משום דשמא ישהה קרבנותיו, ויל"ע דתיפו"ל דאת התגלחת ודאי צריך להתיר למצורע, משום דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, ולמה לי למימר משום חשש שמא ישהה קרבנותיו, יותר י"ל דנתיר לו משום המצוה לטהר עצמו ברגל.​

 

[גרינפלד]

דאם הוא בכדי שיוכל לקיים מצות הרגל

שפתי חכמים פרק יא פסוק ח:
ברגל. ברגל פירוש ביום טוב, כלומר שכל ישראל חייבין לטהר עצמן ברגל מפני עולת ראייה שחייב להביא לעזרה, מה שאין כן בשאר ימות השנה: