כתיב (דברים כ כ): רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית. ומטי מיניה דמרן החתם סופר זי"ע להקשות, כי לפי שיטת הרמב"ם שס"ל שספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא, אבל מדאורייתא ספק דאורייתא לקולא. א"כ למה צריך הפסוק לומר שרק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית, הרי אפילו אם יש ספק אם הוא עץ מאכל או לאו, היה מותר להשחית כי ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא.
ואולי יש ליישב על פי הספורני על אתר, שכתב: אע"פ שיהיה ממין עצי מאכל כשתדע שהוא זקן או מקולקל באופן שאינו עושה פרי שיהיה ראוי שיטרח האדם בענינו אותו תשחית. ולפי זה י"ל שהפסוק בא לומר קולא, שאפילו אם העץ הוא ממין עצי מאכל, שמוציא פירות, אבל אם תדע שהפסיק להוציא פירות מותר להשחית. אבל אם יש ספק על עץ מאכל אם הפסיק להוציא פירות או לאו, אסור להשחיתו, אפילו אם אמרינן ספק דאורייתא לקולא, מחמת החזקת איסור שהיה לו עד עכשיו. ורק אם עדיין לא החזיק העץ להוציא פירות, ויש ספק אם הוא עץ מאכל, אזי לשיטת הרמב"ם מותר להשחיתו.
אשמח לשמוע דעת חברי הפורום בנושא.
ואולי יש ליישב על פי הספורני על אתר, שכתב: אע"פ שיהיה ממין עצי מאכל כשתדע שהוא זקן או מקולקל באופן שאינו עושה פרי שיהיה ראוי שיטרח האדם בענינו אותו תשחית. ולפי זה י"ל שהפסוק בא לומר קולא, שאפילו אם העץ הוא ממין עצי מאכל, שמוציא פירות, אבל אם תדע שהפסיק להוציא פירות מותר להשחית. אבל אם יש ספק על עץ מאכל אם הפסיק להוציא פירות או לאו, אסור להשחיתו, אפילו אם אמרינן ספק דאורייתא לקולא, מחמת החזקת איסור שהיה לו עד עכשיו. ורק אם עדיין לא החזיק העץ להוציא פירות, ויש ספק אם הוא עץ מאכל, אזי לשיטת הרמב"ם מותר להשחיתו.
אשמח לשמוע דעת חברי הפורום בנושא.